מיד לאחר השואה סירבו ישראלים רבים לצרוך מוצרים שבאו מגרמניה. ניצולי השואה, שהיו חלק גדול מהאוכלוסיה, התקשו לעשות שימוש במוצרים שיוצרו במדינה שאחראית להשמדת יקיריהם.
רק ב–1959 החלה יצרנית הרכב פולקסווגן לייצא מכוניות לישראל. היא היתה אחד המותגים הראשונים שהופיעו בישראל. ההתחלה לא היתה סוגה בשושנים: על בנייני וכלי הרכב של אנשי החברה בישראל רוססו צלבי קרס. ההתנגדות היתה קולנית במיוחד.
זה לא עזר. בחלוף השנים התברר כי יצוא הפולקסווגן ארצה הוא אחת ההצלחות השיווקיות הגדולות בישראל. לאחר כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה הטפטפת של הכנסת מותגים גרמניים לישראל הפכה לשיטפון של ממש. לפני כחצי שנה רשמה גרמניה 50 שנה להכנסת אין ספור מותגים גרמניים למדינת ישראל וציינה בתערוכת ענק במלון דייוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב את ההצלחה המסחררת.
ומדוע אנחנו מגוללים כאן את היסטוריית כניסת הפולקסווגן לישראל? כדי לקבל פרופורציות לאפקט החלטת האיחוד האירופי לסמן מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. כי מי שרוצה פולקסווגן יקנה פולקסווגן למרות גרמניה ומי שחפץ בבקבוק יין משובח של פסגות או הר ברכה יקנה ירכוש את הבקבוק למרות היותו מיוצר בנחלת בנימין והשומרון.
אנשים נוטים לייחס משקל רב מדי לחרמות, סימוני מוצרים והוקעות פוליטיות של ארגונים ומדינות. מלבד הסמליות שבדבר, ברמה המעשית אין בהם כמעט ולא כלום. נכון, לכולנו יש דעה על כל דבר. אפילו על תופעות מזג האוויר. אבל כשזה מגיע לצלחת שלנו, לכיס שלנו, לנוחיות שלנו, אנחנו לא מפעילים שיקול דעת קר ופועלים רק לפי הבטן. וזה לא בהכרח עולה בקנה אחד עם הדעות הפוליטיות המוכרות.
הדברים בולטים שבעתיים כשמדובר בעם ישראל, רדוף הגלויות, המבקש להיות מקובל על כל העולם כל הזמן. אנחנו רגישים לכל אמירה בעל ניחוח אנטישמי, נבהלים מכל גערה המושמעת על ידי מעונבי בריסל. נבהלים מכל ציוץ "על הקצה" מדוברות הבית הלבן.
משום מה אנחנו לא נעצרים לחשוב פעמיים. חברי הכנסת והשרים יוצאים למתקפה חזיתית באירופאים, סגנית שר החוץ מחדדת מלחמה מעל גלי האתר, והכותרות האדומות חורכות את המסכים. אנטישמיות הייתה לפני מאה שנה, מאתיים ושלוש מאות ותהיה תמיד. תארו לכם מה היה קורה לו מדינת ישראל לא היתה מצייצת ולא ציוץ אחד לנוכח סימון המוצרים בהתנחלויות. לפי שעה, אנחנו עושים להם את הקמפיין.
ולמרות זאת, ברור לגמרי זה לא מה שיעצור את חובבי היין מנחלת בנימין.