בית הכנסת איילת השחר בגבעת זאב
בית הכנסת איילת השחר בגבעת זאבצילום: מתפללי בית הכנסת

לאחי ורעי,
בית הכנסת ״איילת השחר״ מדיר שינה מעיניי, ואני מבקש לשתף אתכם בטלטלה העצומה שאני נמצא בה כעת, ולקרוא לכם לא להיות אטומים ולהמשיך במהלך החיים הרגיל שלכם, אלא לעשות ככל שביכולתכם כדי למנוע פיצוץ נורא שעלול להתרחש.

אכתוב את המוקדים השונים של הר הגעש הזה המתפרץ בתוכי, כיוון שחשוב לי שתהיו שותפים בנקודות המוצא, שהן חשובות בעיניי מצד עצמן:

המחשבה לצפות בבית הרוס שיקר לבני אדם רבים - מחלחלת; העובדה שמדובר בבית הכנסת הופכת את הכאב לכאב נורא; מעמדו של בית הכנסת, והיותו מוקם לזכרונו של אדם יקר רק מחריף את הייסורים; ההכרה שמדובר בנושא שמסכן הרבה מעבר לבית כנסת, ויש בו השלכות על חלקים גדולים ממפעל ההתיישבות הופכת את הסוגיה לקורעת נפש. 

בראש ובראשונה, הטענות העיקריות שלי על האחריות שהגענו למצב המחפיר הזה מופנות אל ממשלת ישראל ואל גופי השלטון שעדיין לא חוקקו את ההסדרה הראויה של מבנים מעין אלה.

בג״ץ יקר מאוד בעיני. יש לי מחלוקות ענייניות רבות עימו, ולמעלה מכך - אני סובר שיש צורך לשנות את מבנה בג״ץ, ולייסד אותו לא רק על בסיס משפטנים. אך אני רוצה לחיות בחברה בה החלטות גופי השלטון עוברות בקרה שיפוטית, וכוח השלטון מבוזר.

בג״ץ על פי הגדרתו לא נועד לבטא את עמדת הרוב - הוא נועד להגן על זכויות המיעוט. פעמים רבות הוא טועה לדעתי בהחלטותיו אבל הדבר לא מערער בעיני את חיוניותו.
יש לי מחלוקות רבות עם בג"ץ, אני סובר שיש צורך לשנות את מבנה בג''ץ, ולייסד אותו לא רק על בסיס משפטנים. אך אני רוצה לחיות בחברה בה החלטות גופי השלטון עוברות בקרה שיפוטית, וכוח השלטון מבוזר.

נעשה שימוש מרובה במערכה הזו במונחים ״חילול השם״. הבעיה היא שזה נכון לכיוונים שונים, וכלל לא ברור מה מקדש שם שמיים ומה מחללו. הריסת בית כנסת לחינם היא חילול השם. אם חס ושלום ייבנה בית כנסת בעוול - קיומו הוא חילול השם. אני מעדיף להיזהר משימוש במונחים אלה, שכן הדבר תלוי בנסיבות - לעתים שם הקב״ה מתקדש כך ולעתים כך.

חלק גדול מידי מילדינו שילמו מחיר כבד מאוד על סיפור עמונה; חלק גדול מילדינו יצאו מצולקים מאוד מגוש קטיף; חלק מילדינו נושאים בגופם ובנפשם כאבים גדולים; הם אידיאליסטים גדולים, ואני רואה לנגד עיניי את הסכנה שייהפכו להיות עוינים ולא בונים, מתכללים ולא נפרדים.

פעמים רבות טענתי בפניכם כי בנושאים ציבוריים אסור לעבוד בדרך של ״יהיה בסדר״, אלא לעשות דברים מראש בדרך שהיא נכונה ויציבה. גוררים אותנו שוב ושוב למצבים בהם אנו יודעים מראש כי מה שאנו עושים אינו חוקי, ואז נדרשים להילחם על דברים שידענו כבר זמן רב שהם לא תקינים. למה?

ומעל לכל - הניסיון להכריע באלימות במאבק בינינו ובין השלטון, הוא מסוכן מאוד. איני רוצה לחיות במדינה בה יהודי מרים יד על יהודי; איני רוצה לחיות במדינה בה מכריעים הכרעות בכוח, ומודה לריבונו של עולם שאנו חיים במדינה בה מכריעים מחלוקות בעזרת פתק בקלפי.

תיאוריית ״מאזן האימה״ משמעותה שאנו מעדיפים כי הכרעות תתקבלנה בקרבות רחוב, שמביאים בכנפיהם גם חוסר צדק וגם שפיכות דמים. קשה למצוא דברים שמצדיקים שפיכות דמים, והעובדה כי הולך ונעשה שימוש הולך וגובר באלימות מילולית - מעידה על סכנה גוברת והולכת לאלימות פיזית - ד׳ ירחם. אני מקווה כי לא תהיו קשורים באלימות זו.

מה עולה אפוא מהתמונה המטלטלת הזו?

אני מקווה שההנחות הקודמות תהיינה לנגד עיני כל המעורבים במאבק זה. לדעתי, אין לנו ברירה אחרת מלבד לחשוב על הצעד הבא.

אין לנו ברירה אלא מלבד לעסוק בבניין בית הכנסת מחדש במקום חוקי; אין לנו ברירה אלא לנהל מחלוקת עמוקה, לא מלחמה, נגד בג״ץ; אין לנו ברירה אלא לתבוע באופן חד משמעי מרשויות השלטון להסדיר מראש בדרך צודקת והגונה מקומות נוספים מעין אלה; אין לנו ברירה אלא להבין שמעל הכל אנשים אחים אנחנו, וזאת לא רק מחוסר אפשרות אחרת, אלא מרצון אמיתי וכן לחיות ביחד, ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״.

בתקווה לימים טובים יותר.
באהבה מרובה,
יובל