לא מזמן הודיעו לי שיש ברית מילה בשכונה, לשכני נולד בן. הוצפתי בשמחה.
השכן המאושר גדל בבית דתי והתקשה למצוא את זוגתו. הוא ניסה הכול – הלך לשיעורי תורה, למד בישיבות, זעק במערות, התפלל בבכי, טבל בכל יום ברצון עז להיטהר כבר מרווקותו ולא מצאהּ.
שבע בבוקר והתנועה בעיר ללא הפסקה, לא פוסקת. אלפי כלי רכב שואטים בכבישים, רבבות בני אדם מתהלכים טרודים וחולפים בחטף על פני פתח בית הכנסת שלנו בדרכם לעבודה ואף אחד לא עוצר! אף לא אחד!
אחרי מספר שנים של מאמצים ומחשבות אופטימיות שהנה, אוטוטו תתגלה בת זוגו, חלה אכזבה בנפשו. כל אחיו וכל אחיותיו התחתנו, גם חלק מאחיו הקטנים, והוא – רווק! הוא החל להתהלך קודר וכועס. לפעמים לא היה אומר לי שלום. ראשו ורובו שקעו במרת כאב שחורה.
והנה, לפני כשנתיים וחצי, בורא עולם זיווג לו את אשתו. (וכמו שאימא של ציון ברוך אומרת: "א-לוקים אולי מתעכב, אבל הוא לא שוכח!"). אשתו ילדה לפני כשנה וחצי ילדה וכעת, ברוך השם, בן זכר.
שמחה גדולה עד השמיים. אחרי הברית הוא בירך את כולם בהתלהבות, היה לו כל כך טוב. גם הסנדק, בעל סגולת הברכה, בירך את הנוכחים אחד אחד. נעמדתי אחר טור אנשים ארוך ובהגיע תורי חיבק אותי הסנדק ושאל – במה אברכך?
מבלי ששמתי לב נפלטה מפי ומליבי הבקשה: "ברך אותי שיהיה לנו מניין בבית הכנסת".
לקח לי זמן לתפוס את עצמי בידיים. הייתי המום. מה עם הפרנסה? מה עם האישה? הילדים? ההצלחה? למה לא ביקשתי עליהם? מה קורה לי?! התבלבלתי.
עברו כמה דקות עד שנפל לי האסימון והבנתי שזו האמת. הדבר שהכי כואב לי בזמן האחרון הוא כאשר בכל בוקר אנו מתאספים בשעה שש וארבעים בדיוק בבית הכנסת שלנו, על שם הגר"א, המוצב על עורק ראשי ברחוב הירקון בתל אביב. בשבע מגיעים לפסוקי דזמרא ופותחים בתפילת שחרית.
שבע בבוקר והתנועה בעיר ללא הפסקה, לא פוסקת. אלפי כלי רכב שואטים בכבישים, רבבות בני אדם מתהלכים טרודים וחולפים בחטף על פני פתח בית הכנסת שלנו בדרכם לעבודה ואף אחד לא עוצר! אף לא אחד! ואיני מאשים אותם חלילה.
הייתי המום. מה עם הפרנסה? מה עם האישה? הילדים? ההצלחה? למה לא ביקשתי עליהם? מה קורה לי?!ומה אִתנו? לפעמים אנו מכלים את נפשנו בכדי למצוא עשרה אנשים שיתפללו עמנו לבורא עולם. רוצים מניין, כדי שתפילותינו עבורנו, עבור עמינו הקדוש ועבור העולם כולו יעלו לפני הקדוש ברוך הוא ויתקבלו ברצון. רצים לספּר השכונתי, אולי אתה פנוי? (כן כן, לפעמים הוא עסוק משבע בבוקר...), אצים אל המכולת, אולי אתה תוכל לבוא?
הלוואי וכֹל יהודי העולם יבינו שהתפילה היא הנשק הכי חם של עם ישראל. שהתפילה היא המעשה הכי גדול שאדם יכול לעשות! יותר ממעשה טוב, יותר מצדקה! ותפילה בציבור בבית כנסת עולה לעין ערוך מתפילה בבית. הרי לא תמיד קירות הבית רואים ושומעים קדושה: שם אנו מתלבשים, משוחחים על ענייני היום, צופים בטלוויזיה. בבית הכנסת לעומת זאת יש קדושה יתירה, הוא הבית הקדוש ביותר שיש לנו היום.
צאו מהבתים ובואו להתפלל, אפילו רק להניח תפילין בבית הכנסת.
מקדש המעט שלנו.
אוהב,
דני.
---
מתוך מגזין ערוץ 7