התחלה: לפני 54 שנים ברמת גן, אבל כתינוקת בת שישה שבועות יצאו הוריה לשליחות בארצות הברית. אביה, אשר אביר ז"ל, היה עובד משרד החוץ ושימש כקונסול. "זה היה רק הסיפתח. בילדות שלי נדדתי הרבה".
הנדודים: "בתור ילדה דווקא נהניתי לראות עולם, למרות הפרידות וההסתגלות כל פעם מחדש. אבל כשהתבגרתי אמרתי לעצמי שלילדים שלי לא אעשה דבר כזה".
הורים: אבא אשר נולד בפולין ועלה בגיל 3 עם משפחתו לישראל, "עוד הרבה לפני השואה". האם מרים הייתה כל השנים עקרת בית וגידלה במסירות את ילדיה. הבית היה ללא כל סממן דתי.
חוזרים לארץ: בגיל שש שבה עם משפחתה לישראל. הם קבעו את ביתם בירושלים. "סך הכול גדלתי כמו ילדת שמנת".
לצרפת: חודש לפני מלחמת יום הכיפורים נדדה עם המשפחה לשליחות הבאה - פריז. "אבא היה הממונה על הנציגויות הישראליות באירופה". למדה בבית הספר הישראלי המותאם לתוכנית הלימוד בארץ. לאחר שנה וחצי בפריז עברה עם משפחתה הישר לוונצואלה.
ונצואלה: הפעם כבר למדה בבית הספר הבינלאומי לילדי דיפלומטים מהעולם. "הייתי בכיתה ח'. היינו שם רק כמה ישראלים והרגשנו שונים. הייתה תחושת נבדלות מהסביבה. אפילו זכורות לי קריאות אנטישמיות מצד ילדים בבית הספר". לימים, תחושת הזרות תשפיע על חזרתה בתשובה.
מוות: אביה נפטר בפתאומיות בגיל חמישים מהתקף לב בעת ביקור עבודה בג'מייקה. "יום בהיר אחד הזעיקו אותנו: 'בואו מהר, אבא במצב לא טוב'. הייתי בת 14 וחצי. מיד טסנו אליו. לאחר עשרה ימים הוא נפטר".
חוזרים לארץ: את ימי השבעה ערכה המשפחה ההמומה בארץ, ומאז נשארה בישראל. הם קבעו את ביתם בגבעתיים, "ליד סבא וסבתא". את לימודי התיכון סיימה בבית הספר הממלכתי 'קלעי' בעיר.
תהיות: כתלמידת י"ב החלו לצוף בקרבה תהיות על מהות החיים. היא מייחסת זאת להיותה כילדה יהודיה בין גויים ולמותו הטראומטי של אביה. "יש משהו בזהות היהודית שמקבל נוכחות בחו"ל, וגם החוויה של המוות הייתה מאוד מטלטלת בשבילי".
ללמוד יהדות: בסוכות של השמינית נטלה חלק בסמינריון של תנועת גשר בצפת. בסיומו קיבלה על עצמה ללמוד יהדות לעומק, וכך היה. למדה אצל הרב מרדכי (פופיק) ארנון בישיבה לחוזרים בתשובה בירושלים. במקביל, למדה יחד עם חברתה אצל הרב צבי יהודה זצ"ל.
הרב צבי יהודה: "חברה שלי ואני למדנו שיעור קבוע עם הרב. הוא כבר היה מאוד מבוגר וקצת היה קשה להבין את הדיבור שלו, אבל ההשראה ששאבנו ממנו והחמימות שהוא שידר חדרו עמוק".
עול מצוות: עם הזמן עברה משלב הלימוד התיאורטי לרובד המעשי. "במהלך אותה שנה קיבלתי על עצמי לקיים מצוות. אמא קיבלה את השינוי יפה ואפילו הסכימה להכשיר את המטבח שלה".
צפת: שירות לאומי עשתה בצפת. "שנה מאוד חזקה עם רצון לשנות את העולם". משם עברה ללימודי תנ"ך ותורה שבעל פה במכללה לבנות בית וגן בירושלים. "קפצתי שם למים עמוקים. זו פלנטה אחרת של לימוד עם עומק. זה היה נהדר. חוויתי את המכללה במלוא העוצמה".
החצי השני: הרב אברהם וסרמן. אז בחור צעיר בן 23 ותלמיד בישיבת מרכז הרב. לאחרונה חגגו ל"ג שנות נישואין. הרב וסרמן מכהן כרב קהילת 'גבורת מרדכי' בגבעתיים וראש הכולל בישיבת ההסדר רמת גן.
הנחת: שישה - חמש בנות ובן. הבכורה יסכה (32), רחלי (30), תהילה (28), אלישבע (25), אשי (23) שקרוי על שם הסבא ואחרונה חביבה אחינועם בת ה-17. שישה נכדים, חמש בנות ובן, "טפו טפו".
לקיבוץ: כזוג צעיר גרו בקרית משה בירושלים. לאחר חמש שנים העתיקו את ביתם לקיבוץ שלוחות, שם מונה הבעל לרב הקיבוץ.
הלם תרבות: "בהתחלה החיים הקיבוציים נראו לי מוזרים. מבשלים לנו הכול, הילדים מתקלחים בבית הילדים. כאילו כוכב אחר". מהר מאוד התרגלה לרעיון. "איך לא? מבשלים לך, מכבסים ומגהצים".
עובדת בלול: תחום אחריותה בקיבוץ היה לא אחר מאשר הטיפול בתרנגולי ההודו. בהמשך גם לימדה וניהלה את מרכז הגיור בקיבוץ.
אשת הרב: "כאשתו של הרב נחשפתי להמון דברים שקורים בקהילה, והרגשתי שזה מצריך לקבל כלים טיפוליים". בשל כך, ערכה הסבת תואר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.
גבעתיים: בתום שלוש שנות קיבוץ עברה עם משפחתה לגבעתיים, שם מונה בעלה לרב קהילה. לאחרונה חגגו חצי יובל לתפקידו.
ללמוד תורה: "כאישה צעירה הייתי צמאה ללימודי יהדות והייתי במחזור הראשון להכשרת טוענות רבניות. היום קיים שיח פמיניסטי מאוד אגרסיבי בלימוד התורה לנשים, דיבור על שינוי העולם ההלכתי. אצלנו זה לא היה. פשוט רצינו ללמוד ולהחכים".
מרצה: בהמשך השלימה תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית והוזמנה להיות שותפה בהקמת המדרשה לבנות במכללה האקדמית לחינוך תלפיות. "עד היום אני שם כמרצה לפסיכולוגיה וחינוך".
להכיר מבפנים: במקביל לעבודתה בתלפיות עבדה כמרצה במכללה לבנות בכפר חב"ד ובסמינר גור בבני ברק. "ככה הכרתי מבפנים את העולם הזה. נפגשתי עם נשים מדהימות. אהבתי את העבודה שלי שם".
תובנה: לאחר שנות עבודה הגיעה למסקנה כי למרות שלימדה בסמינר גור במשך שנים רבות, "לא היה לי מושג על החיים האישיים שלהן. הן לא משתפות והחיים המשפחתיים שלהן מתנהלים בצורה נסתרת".
דוקטורט: בת 44 החלה בעבודת הדוקטורט. נושא המחקר היה לה ברור: קהילת גור. "זו החסידות הגדולה בישראל כיום, שמונה עשרות אלפים, אבל רק מעטים מכירים באמת את אורח חייהם ואת תפיסת עולמם. החלטתי לנסות לפתוח צוהר לעולם שלהם".
עולם מרתק: בזכות קשריה האישיים הצליחה להיכנס לחסידות הסגורה. "הנשים שיתפו איתי פעולה ונפתחו. ראיינתי גם כמה גברים. גיליתי עולם מרתק ומופלא שהולך נגד הזרם. חסידות שמתנהלת במאה ה-21 בניגוד למה שקורה מסביבה".
נגד הזרם: "מגדלים אותם כיחידת עילית עם תחושת שליחות. הם מתחנכים כ'חברת קדוּשה' המתרחקת מכל מה שעלול לעורר את היצר, הרבה מעבר למה שההלכה מחייבת. הם משמרים את האנטי מודרניות וההתבדלות".
לא למודרנה: "לדוגמה, בחור לא ילך עם שעון על היד, אלא שעון עם שרשרת בכיס. המשקפיים יהיו הכי לא אופנתיות, מסגרות פלסטיק גדולות. זו תפיסת עולם רחבה".
נשות גור: הנשים בחסידות עובדות, לומדות ונהנות מהווי פנימי משלהן. "הן נמצאות הרבה בחברת הנשים. בגדול, האישה הגוראית לא יושבת מסוגרת בבית אלא מטופחת וצנועה. החיים שלהן יכולים להיות מלאים, גם אם דפוס הזוגיות שלהן שונה משלנו".
מדד האושר: לדבריה, אושרו של האדם לא תלוי בצורה שבה הוא חי, אלא בפרשנות שהוא נותן לצורת חיים זו. "כנראה יש עוד דרכים להסתכל על העולם. למרות כל מה שאנחנו מתייחסים אליו כאמת, יש עוד דרך להסתכל על אהבה וזוגיות, ואף אחד לא הוכיח שזה מוביל לפחות אושר".
הספר: 'מימיי לא קראתי לאשתי', בהוצאת מכון בן גוריון שבאוניברסיטת בן גוריון שבנגב. הספר פורשֹ תמונה רחבה על אורח החיים בחצר החסידית גור, שאורחות חייה וסדרי העדיפויות שלה, כאמור, ייחודיים.
אם זה לא היה המסלול: בימים אלו עמלה על פרויקט אינטרנטי לליווי ותמיכה בסטודנטים בדרך אל התואר בכל המוסדות להשכלה גבוהה. "מקווה להגשים עוד הרבה חלומות".
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: משכימה ביקיצה טבעית, "שלצערי מתרחשת בסביבות שש בבוקר". כבר לא צריכה לארגן ילדים ולשלוח לבית הספר והשנה היא בשבתון חלקי, כך שהכול נעשה בנחת. בסביבות שמונה וחצי-תשע מתחיל יום העבודה, שהשנה חלקו הגדול מתרחש מהבית. "אני מתחילה את היום עם יעדים מוגדרים ותוכנית עבודה, כדי לא להישאב למסיחים שונים".
דיסק ברכב: אין מוזיקה כשנוהגת, ובכלל. "מוזיקה היא לא השפה שלי. אני לא מבינה את מה שהיא רוצה להגיד ולא יודעת להתבטא דרכה. אני גם כמעט לא שומעת מלל בנהיגה וממעטת לדבר בטלפון. מעדיפה שקט שמאפשר לי להקשיב לעצמי".
שבת: מוקדשת למשפחה, כשבכל שבת נוכח הרכב אחר שלה. שמחה מאוד כשהילדים מגיעים, אוהבת את המולת הנכדים, אבל יכולה גם ליהנות משבתות בהרכב מצומצם.
אוכל: לא כל כך אוהבת לבשל, אבל כשמבשלת זה בכמויות גדולות, "הרבה פעמים גדולות מדי. הנטייה הטבעית שלי זה להוסיף ברגע האחרון עוד כוס אורז או עוד תוספת. רק כשהכול מוכן אני מודה שהגזמתי". בחמש השנים האחרונות עברה לאכול בריא. "בלי אוכל מעובד, אבקת מרק, קמח וסוכר לבנים ומעבר משתייה מוגזת למים".
אחזקת הבית: מתחלקת בין כל דרי הבית. "אני מתרכזת בבישול ובפרויקטים מיוחדים כמו צחצוח פמוטים ועוד. הילדים שלי צוחקים עליי שבעשורים האחרונים לא נצפיתי עם סמרטוט רצפה ביד".
דמות מופת: "אוהבת אנשים שהם בשר ודם ומתנהגים ככאלה. מתפעלת מאוד מטוב לב של אנשים שנעשה מרצון להיטיב ולא משום סיבה אחרת ורואה באלה דמויות מופת".
פנאי: אוהבת לקרוא והרבה, בעיקר ספרות מקצועית. "לאחרונה הגעתי למסקנה שיש לי תחביב נוסף והוא לקלף אנשים ולגעת בעולמם הפנימי. לא כל אחד מוכן להתמסר לחוויה הזו וגם לא כל אחד יודע להעניק אותה בחזרה".
משאלה: מתפללת ומייחלת יחד עם כולם לשקט ביטחוני ולרגיעה.
כשתהיי גדולה: עדיין לא יודעת. "אני אוהבת את השילוב בין הקבוע למשתנה ופתוחה להזדמנויות שהקב"ה מזמן לי, ואלה בדרך כלל מוליכות אותי למחוזות מרתקים".
rivki@besheva.co.il