הוא בחור ממש טוב, ורציתי לתת לו משהו מיוחד. אבל לא היה לי שום רעיון.
הבטתי בשעון, וגיליתי שהוא מאחר. תמיד היינו נפגשים בסוף ההתנדבות השבועית שלנו וחוזרים יחד לישיבה, ולא התאים לו לאחר. בסוף ראיתי אותו מדדה לעברי, כשעל הרגל שלו תחבושת גדולה.
"מה קרה?" שאלתי כשהוא הגיע אלי, והצבעתי על הרגל. "כנראה נקע קל", הוא אמר, "לא רציני. תשמע, אני חייב לספר לך סיפור. אתה מקשיב?" הנהנתי.
"אז ככה, אתה יודע שבפעם שעברה שהיינו בבית אבות, הבאתי ליהושע חצילים מוחמצים?"
"חצילים מוחמצים?!" התפלאתי.
"כן, כי בפעם הקודמת שהייתי אצלו, הוא אמר שזה המאכל הכי טעים בעולם. אמא שלו היתה מכינה כאלה כשהוא היה קטן. אז הפעם, כשבאתי לבקר אותו, החלטתי להשקיע והבאתי לו צנצנת מ'רמי לוי'".
"לא ידעתי שמוכרים דברים כאלה בכלל", אמרתי.
"בטח שמוכרים. רצתי לחנות, השקעתי כסף וזמן, הבאתי לו, והוא שמח. או לפחות ככה היה נראה לי. הוא אמר לי תודה אולי אלף פעם", חייך נדב. "חשבתי שנתתי לו משהו ממש חשוב. טעם ילדות כזה. אתה יודע שכשאני נותן, אני אוהב לתת מכל הלב…"
הנהנתי. נדב היה אלוף בנתינה. ראיתי אותו עם יהושע - הוא כל רגע היה קופץ ומביא לו דברים ועוזר לו ולא נותן לו לזוז מרוב דאגה.
נדב היה נראה מהורהר. "והיום", הוא המשיך, "גם הבאתי לו משהו, עוגת שוקולד ובקבוק של מיץ ענבים, והוא אמר לי תודה עם חיוך כזה מנומס. אחר כך הוא הציע לי תה, אבל לא רציתי שהוא יצטרך לקום ולטרוח, אז סרבתי. לעומת זאת, אני הכנתי לו תה. הוא שוב הודה לי בנימוס. אחר כך עזרתי לו לקום מהכורסה, ולקחתי אותו לטיול בחצר. אלא מה? בקושי הלכנו שני מטר, כשלא שמתי לב לבור קטן, הכנסתי את הרגל פנימה, וסובבתי את הקרסול.
"לא ידעתי מה לעשות. זה כאב! ומה אני אגיד ליהושע? שיסתדר לבד כי אני לא יכול לזוז? אבל אז הוא הפתיע אותי. במקום שאני אוליך אותו, הוא תפס אותי, ועזר לי ללכת עד לספסל. שם הוא הרים לי את הרגל, הוריד לי את הסנדל ומישש. 'לא נורא, מר שינווייס הצעיר', הוא אמר, 'כנראה שזה לא יותר מנקע קל. אני אקרא לאחות של בית האבות'.
"לפני שהספקתי להתנגד הוא נעלם לתוך בית האבות.
בוא'נה, לא ידעתי שהוא יודע ללכת כל-כך מהר! הוא הביא את האחות שחבשה לי את הקרסול, והכאב באמת נרגע. אחר כך הוא עזר לי להיכנס חזרה פנימה, הושיב אותי על כיסא, הכין לי את הכוס תה שלא רציתי לקחת קודם, והגיש לי פרוסת עוגה. אמרתי לו תודה ואכלתי, ואתה יודע מה? הוא היה נראה הרבה יותר מאושר ממה שהוא היה נראה תמיד! אפילו יותר מאושר מכשהוא קבל את החצילים! מה אתה אומר - יכול להיות שלפעמים הנתינה הכי טובה זה לתת למישהו לתת לך?"
חייכתי וחשבתי על זה לרגע. "לגמרי", עניתי. "כנראה שיש כל מיני דרכים לתת".
"תשמע, זה הפתיע אותי..." אמר נדב, "הייתי רוצה שכולם ישמעו את הסיפור הזה".
אז עכשיו, נדב, באמת כולם ישמעו את הספור. מתנה טובה, לא? מזל שאמא שלי כותבת ב'בשבע'.