כשהייתי בחו"ל בשנה שעברה, יצא לי לראות קצת טלוויזיה. בעיקר פרסומות, כי זה מה שמשדרים רוב הזמן.
ומה מפרסמים בשעות הבוקר? תרופות למיניהן, לקהל הפנסיונרים שאין להם מה לעשות בבקרים חוץ לבהות במסך הקטן.
ובכן, מסתבר שפרסומות לתרופות בארה"ב הן די משעשעות. החוק, כנראה, לא מאפשר ליצרניות לפרסם סתם כך, והוא מורה להן להודיע לצופים את כל תופעות הלוואי האפשריות בצורה הברורה ביותר. כך מתקבלת פרסומת שברקע שלה מפזזות דמויות חייכניות שמפגינות כמה התרופה נהדרת, כשבה בעת, קריין חמור סבר מדווח לכם שהשימוש עלול לגרום לסחרחורת, בחילות, אדמומית בעור וקוצר נשימה. במקרה של דום לב, נא לפנות לטיפול רפואי במהירות האפשרית.
הדיסוננס הזה הזכיר לי משהו, והתקשיתי לשים את האצבע על מה בדיוק. עד שיום אחד עליתי על זה: אני ושעות המחשב של הילדים. מצד אחד, כמו הקריין בפרסומות, אני לא מפסיקה לדקלם לילדים כמה המחשב מזיק. כמה הוא ממכר, כמה הוא מבזבז את הזמן, כמה השהייה מולו גורמת הפרעות קשב וריכוז, וכמה עדיף שישחקו בחוץ או יקראו או יאזינו למוסיקה קלאסית (טוב, את זה אני לא אומרת). מצד שני, מה שאני משדרת לילדים זה שהמחשב הוא הפרס הכי גדול, ומניעתו, כמובן, היא העונש האולטימטיבי. אל תשאלו מה אפשר לסחוט תמורת כמה דקות מול המסך. אני מתפלאה שאף אחד עוד לא אמר לי: "אמא, אם זה כל-כך גרוע בשבילנו, למה את מרשה לנו בכלל?"
הנה עוד דוגמה: אוכל בריא. כמו שכנתי הנחמדה מהעמוד הבא, גם אני מאמינה באוכל בריא ובשמירה על הגוף, שלי ושל משפחתי. לפחות באופן עקרוני. אני בעד הרבה פירות וירקות, נגד ממתקים, סוכר לבן, קמח לבן, צבעי מאכל, חומרים משמרים ופוספטים. ובכל זאת, גם כאן אני נשמעת כמו העלון למשתמש - סוכריות ג'לי זה רעל, אבל כשהילדה מקבלת מכה, זה מה שאתן לה, שתירגע. ומה אני אעשה בלי הקורנפלקס הגואל, תגידו לי? בלי פיצה שהם כל-כך אוהבים? ואיך אני יכולה לשכנע את הילדים לאכול לחם חום עם פוצפוצים ומרקים מזינים עם דברים ירוקים שצפים בפנים? ברור לי שאפשר, אבל זה ממש לא פשוט.
ובואו נדבר רגע על תרבות: הייתי אולי שמחה לבשר לכם שילדיי קוראים סיפורי צדיקים בלבד ושומעים רק אברהם פריד. אבל הם אוהבים דווקא ספרי פנטזיה ושירים ישראלים מודרניים. למרות שהוצאנו את הטלוויזיה מהבית בשלב מאוד מוקדם בנישואינו, שלחנו אותם לבית ספר חרד"לי ואפילו גרנו בשכונה חרדית, העולם החיצוני זחל פנימה לאיטו. בעידן האינטרנט והסמארטפונים, כמעט בלתי אפשרי לשים חומות בפניו. ולמען האמת, סוגיית הפתיחות מול הסגירות לא ברורה גם לי עד הסוף. גם כאן קיים השיח הסותר בין הביקורת על התכנים לבין ההרשאה להכניס אותם הביתה. והגם שיש לנו קווים אדומים (ברור שיש - גם במחשב וגם בממתקים), המצוי הוא בהחלט לא הרצוי.
אז אולי הדואליות הזאת נובעת מהנקודה הבאה: יש מקומות שהייתי רוצה שייראו אל"ף, אך אני מרגישה שהחיים מכתיבים לי בי"ת. זה משאיר אותי בתחושת חוסר אונים, והדרך שלי להילחם בה היא להטיף. אגב, זה לא רק בעניינים חינוכיים. כך קורה בהרבה תחומים פרטיים ואישיים שנוגעים לי ולסביבתי. כמה פעמים אני מתלוננת על עצמי למה לקחתי חמש עוגיות כשהתכוונתי לקחת אחת , או למה בזבזתי זמן בקריאת עיתון במקום לעשות משהו מועיל?
כוח רצון
השנה אני לומדת קורס שמבחינתי הוא מהפכני, ומדובר בשינוי כיוון מחשבתי של ממש. אני רק בתחילת הדרך, הרבה דברים עדיין לא ברורים ויש לי עוד הרבה ללמוד. ובכל זאת, אני רוצה לשתף אתכם במעט שבמעט מרוח הדברים.
בשורה התחתונה, מסתבר שיש לנו בחירה. תמיד. זה לא נשמע חידוש מי יודע מה, אני יודעת, אבל כשפורטים זאת להחלטות יומיומיות, יש המון דברים שאנחנו עושים או נמנעים מהם מתוך היגררות. המון 'לא נעים', המון 'מה יגידו', המון עשייה אוטומטית מתוך הרגל. המון 'צריך' ו'אין ברירה'.
אז יש לנו בחירה, ויש לנו רצונות. והרצונות שלנו חשובים מאין כמותם. הורגלנו אולי לחשוב שלא, ושכדי לעשות את המעשה הנכון צריך לדרוך על הרצון, וזאת עבודתנו בעולם הזה. וכל חיינו אנחנו במאבק תמידי. אבל המקום הנפשי של הכרה ברצונות שלנו כלגיטימים, ויותר מזה - ככוח החיים האמיתי שלנו - הוא מקום נהדר. שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא מבטל את חובותינו, ולא מגיע מהמקום האנוכי של הגשמה עצמית לשמה. זה רק מציב אותנו במקום גבוה יותר, בו אנחנו בוחרים לקחת את הרצון שלנו למקומות יותר טובים. זה נותן עוצמה, פותח את העיניים לראות שהעולם מלא אפשרויות, וריבונו של עולם נתן לנו את היכולת וגם את החובה לבחור מעצמנו בטוב.
אז מה, מחר אני זורקת את המחשב וספרי הפנטזיה מהחלון? לא נראה לי. למען האמת, אני בכלל לא בטוחה שזאת הדרך הנכונה. וכאמור, יש לי עוד הרבה מה ללמוד והרבה עבודה עצמית. אבל כל פעם שאני נזכרת מתוך שמחה גדולה שיש לי בחירה, ואני לא עלה נידף ברוח, נראה לי שאני עושה עוד צעד קטן בכיוון הנכון.
eramati@gmail.com