ללמד בלי מחיצות

הם בחרו לוותר על הנוחות של הוראה באולפנה, ישיבה תיכונית או בית ספר יסודי ממלכתי דתי.

הם נכונים לבלות ישיבות צוות מול מורות שאינן לבושות לפי כללי צניעות ומול מורים שלא מתפללים שלוש פעמים ביום.

הם צריכים להיפגש עם הורים שרואים בהם עוף קצת מוזר בסביבתם, וגם מתמודדים עם שאלות לא טריוויאליות של תלמידים, בניסיון ליצור גם קשר אישי למרות התהום הפעורה בין העולמות מהם הגיעו.

הסיבות שהובילו כל אחד מהם אל מקום עבודתו מגוונות: החל ממסורת אבות לקירוב רחוקים, דרך תחושת שליחות עמוקה או פשוט הרצון לגוון את האוכלוסייה המוכרת להם מדי. אבל המורים והמורות הדתיים שבחרו ללמד בבתי ספר ממלכתיים דווקא, משדרים מסר אחד למי שעדיין מתלבט: "אל תפחדו, תגיעו עם האמת שלכם".

"באת להחזיר אותנו בתשובה?"

שמעון אלמליח מלמד מורשת ותרבות ישראל בחטיבת הביניים 'פסגות' ביהוד-מונוסון כבר שנה חמישית ברציפות. "הרצון ללמד במוסד חילוני היה בי כל הזמן", הוא משחזר. "אבי ז"ל לימד תנ"ך בתיכון חילוני באשדוד וגם לימד חילונים לבר מצווה, כך שזאת הייתה האווירה בבית בו גדלתי. כמה שיותר לחבר את מי שקצת רחוק אל הזהות היהודית. זה מה שהניע אותי ודחף אותי כל הזמן, איך להגיע אל הציבור הכללי בעם ישראל, ובית הספר הוא אחת מנקודות ההשקה".

מורשת ותרבות ישראל - המקצוע אותו מלמד אלמליח, הוא חדש יחסית. לפני כ-6 שנים הכניס אותו שר החינוך דאז גדעון סער למערכת החינוך. "זה מתחיל תמיד מהמקורות, אבל לפעמים מגיע למקומות אחרים עם תכנים רפורמיים וקונסרבטיביים. פה בעצם נכנס התפקיד של המורה, שמלמד מתוך המקום שהוא מחובר אליו ונותן את הדגשים שלו".

היו חששות לקראת העבודה בבית ספר חילוני?

"בוודאי. קודם כל מבחינת התכנים. לפעמים אתה אמור ללמד תכנית שנוגדת את האמונה ואורח החיים שלך. חשש שני זה מול התלמידים, איך יצטייר בעיניהם שמגיע אליהם מורה דתי. שאלו אותי לא מזמן: אתה רוצה להחזיר אותנו בתשובה? כי הרי לא באת ללמד מתמטיקה. וגם כלפי בית הספר, המורים והצוות שעובדים איתך. לימדתי לפני כן בישיבה תיכונית, פתאום אתה עובר ממערכת שהיא תשעים אחוז גברים למערכת עם פחות מעשרה אחוז גברים".

אז איך מתמודדים?

"ברמת התוכן, כשאתה מלמד את מה שאתה מאמין בו וזה תואם את תכנית הלימודים, התלמידים מרגישים את זה. אני מציג גם את הדברים האחרים, אני לא מסתיר. אני מציג את הכל, אבל יותר מתמקד ומדגיש את מה שאני מאמין בו. עם הזמן התלמידים לומדים להכיר אותך, הם רואים שאתה לא מיסיונר. הרבה סטיגמות שהם מכירים מהטלוויזיה מתנפצות להם. ברמת המורים זה היה סיפור בפני עצמו: כשהגעתי להתקבל לעבודה בבית הספר, הגישה של ההנהלה היתה שהם יכולים להסתדר לבד ללא נציג דתי במערכת. אבל בהמשך, ככל שנוצר קשר טוב, נוצר אמון ושיתוף פעולה עד כדי כך שאנחנו מובילים יחד תכניות בנושא זהות יהודית וחיבור לערכים. כבר פעמיים הציעו לי להגדיל את המשרה ורק מסיבות טכניות זה לא קרה".

החיבור של אלמליח עם המורים לא נשאר בגבולות בית הספר. "בסוכות של שנה שעברה הגיעו אליי לקרני שומרון כמה מורות לסיור ולימוד בסוכה. אחרי זה ההסתכלות עליך היא אחרת לגמרי. אני רב מחתן בארגון רבני צהר, לפני שנה ערכתי חופה לבת של מורה. שאלה אותי מורה שם אם אגיע לחתונה עם כיפה שחורה. במפגש הזה בחתונה - פתאום רואים אותך ממקום אחר לגמרי. מכירים יהדות שהיא מאירת פנים ומסבירה, מכבדת, מחבקת. אני לא פשרן. כל המורות יודעות ששמעון לא לוחץ ידיים, ואם זה קורה בלי כוונה, הן מבקשות סליחה ויש כבוד ויש הערכה".

נקודה חשובה שאלמליח מבקש להדגיש היא מה אנחנו לומדים על הציבור החילוני במפגשים האלה. "בשנה הראשונה שלי הרימה ילדה בכיתה ח' את היד ושאלה: שמעון, אני רוצה לבקר את חברה שלי, למה אני לא יכולה לנסוע באוטובוס בשבת? אני לא מפריעה לך ללכת לבית הכנסת. לא ידעתי מה לענות לה, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת ממקום אמיתי משהו שמציק לציבור החילוני. אם אתה לא תבין באמת את הדברים שמציקים להם, אתה לא תצליח להגיע אליהם".

אתה מצליח לענות להם תשובות שמספקות אותם?

"לרוב יש לי תשובות, לא תמיד אני יודע לענות. פעם שאלתי: מי רוצה לשתף אותנו בחוויה שהיתה לו מהבר מצווה? ילדה אחת ענתה: אני רוצה לספר על העלייה לתורה שלי. ואז תלמידה שניה אומרת: שמעון, אבל זה אסור! אתה חושב שידעתי מה לענות? לפעמים יש הרבה שאלות שאני מסביר בהן את גישת היהדות, כמו בנושא של נישואים חד-מיניים. שואלים אותי, אתה יכול להסביר בתור אדם דתי מה היהדות אומרת על זה? ואני נותן להם את הגישה וההשקפה".

לסטודנטים להוראה ממליץ אלמליח ללכת ללמד בחינוך הממלכתי. הן מהסיבה הטכנית שבמגזר הכללי יש יותר אפשרויות של עבודה, והן בשל השליחות שבעניין. לדבריו, יש כאן הזדמנות למפגש בגילאים של עיצוב הזהות, תוך אפשרות לעסוק בלב הדברים במפגש יום יומי. "חייבים להסתער גם על החינוך, לא רק על הצבא והתקשורת. זה הלב", הוא קורא.

מדריכת הכלות של המורות

תמר מלמד מלמדת תנ"ך ומגישה לבגרות בתיכון 'אורט' בערד כבר 11 שנה. "כשהגענו לערד לימדתי באולפנה והיה לי מאוד עמוס. יום אחד ראיתי מודעה בעיתון שדרוש מילוי מקום לשלוש שעות בתיכון לא דתי. חשבתי ששלוש שעות זה לא נורא, אחרת בחיים לא הייתי מדמיינת להגיע לתיכון לא דתי. הגעתי לשלוש שעות של מילוי מקום, ותוך חודש סגרו איתי משרה מלאה לשנה הבאה", נזכרת תמר.

למרות השנים הרבות במוסד החילוני, תמר לא מפסיקה להתפעל מהחידוש שבעניין. "היו לי שנים נפלאות בחינוך. לימדתי במעלה לבונה, בשילה, בבת ים ופה זה משהו אחר: הצימאון, הרצון, השאלות. מבחינתי העבודה היא לא רק בכיתה, אלא גם בחדר המורים ומעבר לזה. יש עכשיו שתי מורות שהתחתנו. אני מדריכת כלות, אז הדרכתי את המורות כאן. אם זה לפני בר מצווה, אם זה לפני אירוע, או אזכרה לא עלינו – אני כמו איזה נציג דת שנמצא כאן 24/7 ואפשר להתייעץ איתו ולשאול אותו וזה מדהים".

ויש גם התמודדויות מול התלמידים בכיתה?

"בשנה הראשונה מאוד התרגשתי לפני אסיפת הורים ראשונה, ממש דאגתי איך ההורים יגיבו. אבל אני חושבת שזה הרבה אצלנו בראש. זה לא קיים פה, הם ממש מעל זה. הם רואים את הדמות, רואים את הבנאדם, רואים שטוב לילדים שלהם וזה מה שמעניין אותם. בשנים הראשונות מאוד חששתי איך לומר כל דבר, הרי בכל זאת אני מלמדת תנ"ך ויש לי גם תלמידים ערבים, נוצרים ובדואים בכיתה. איך אני מלמדת אותם סוגיות שקשורות לדיני מלחמה ושבויים? המדהים הוא שגם בתוך זה, מצליחים להתעלות מעל זה. אני מתפללת על זה הרבה שהקב"ה ייתן לי חן ושכל טוב וישים את המילים הטובות בפה שלי ואצליח לענות לתלמידים שלי".

דבר נוסף שחולל אצלה שינוי בתחילת דרכה בתיכון החילוני היה כנס של ישיבת רמת גן עם שלוחי חב"ד ששודר בערוץ 7. "ראיתי את הכנס מתחילתו ועד סופו, זה פשוט שינה לי את החיים. הם דיברו על זה שצריך להגיד את האמת וזה מה שהתלמידים יקלטו. אם אתה תתחיל לחשוש ותגיד את הדברים בצורה שנשמעת לא שלמה, אז הם גם יקבלו את זה בצורה לא שלמה. אני כל כך מרגישה את זה כשאני באה ומדברת רגיל, וכל פעם שבאים אליי עם קושיות, אני עונה להם שהכל כתוב בתנ"ך, גם על נטיות חד מיניות וגם על קעקועים".

והם מקבלים את זה?

"הם שומעים. יש כאלה שיצחקו, אבל אני עובדת איתם על מקום של כבוד. אני מכבדת אתכם, אז לפחות לא לצחוק מזה. יש אצלנו תלמידים אתאיסטים וכאלה שבכלל לא יהודים. סיפרתי על אליהו שעלה בסערה השמיימה, ישר תקף אותי תלמיד ממוצא תאילנדי: מה זה השטויות האלה. אמרתי לו: אתה יכול לקבל, אתה יכול לא לקבל, אבל בוא נתנהג בכבוד, זה מה שכתוב בתורה שלנו. ישר הוא ביקש סליחה. אני אומרת את זה בצורה כל כך פשוטה, והם באמת יודעים שאני אוהבת אותם ומכבדת אותם. אם מישהו נוגע בי בטעות, אתה לא יכול לתאר לעצמך איך הם מתנצלים. פעם הייתי צריכה להציג ולהסביר, היום הם יודעים שאני לא נוגעת. הם מבררים את זה עוד לפני שאני נכנסת לכיתה. זה כבר לא שאלה שנמצאת באוויר. זה היופי, שבמשך השנים זה נהיה ברור ופשוט".

אחת התובנות החזקות שנושאת איתה תמר במהלך השנים, היא לא לחשוש להגיד את האמת. "הנוער מאוד צמא לשמוע, זה מעניין אותו ואם אנחנו נחיה את זה ונספר את זה בצורה של חיות וחוויה, הם גם יתקשרו לזה. לא מזמן סיפרתי בדרך אגב באחד השיעורים שבערב אני מלמדת באולפני גיור, ותלמידה אחת באה וביקשה להצטרף. היא הגיעה כבר לשני שיעורים והיא מאוד מתעניינת, זה פשוט מדהים. יש לי תלמידים שחזרו בתשובה, או כאלה שעברו גיור תוך כדי שארגנו להם משפחות מלוות. תלמידות אחרות באו אליי להדרכת כלות לפני החתונה. זה מאוד מרגש. אני מרגישה שזה לא רק העבודה בתיכון, אלא משהו שהם לוקחים הלאה, שהם יודעים שהדמות של המורה יכולה להיות משמעותית בשבילם גם הלאה. מבחינתי זה אחד הדברים שאנחנו צריכים לשאוף אליהם".

שיחה על אמונה בספסל האחורי

שלמה כהן מלמד השנה תנ"ך ומחשבת ישראל בתיכון 'גלילי' בכפר סבא, אחרי שנתיים ב'עמיאסף' בבית ברל – שניהם מוסדות חינוך חילוניים למהדרין. "חיפשתי את זה במשך תקופה מתוך תחושת שליחות, צו השעה היום הוא להסיר את המחיצות בינינו. מדברים כל הזמן על שלום עם העולם החיצון ועם השכנים לידינו ושוכחים את עצמנו. צו השעה היום הוא לחבר בין המגזרים ולהראות שאין לנו קרניים. עם קצת ענווה, אפשר ללמוד מכל אחד ומכל מגזר", מסביר כהן את הרקע לבחירת עיסוקו.

זה אומר שהיית מכניס מורים חילונים לבתי ספר דתיים?

"זו בדיוק הבעיה, כי למרות הפחד שלהם שמא יחזירו אותם בתשובה, לצערי הרב אני מרגיש שיש הרבה יותר פתיחות בציבור הכללי מאשר בציבור הדתי. למרות שהעולם החילוני לכאורה הרבה יותר מפתה, טועה מי שחושב שאין ערכים בציבור החילוני".

למרות הפתיחות החילונית, בכל זאת היו לך קצת חששות?

"מבחינה חיצונית אני עוף מוזר, מסתכלים עליך עוד לפני שנכנסת לכיתה ופתחת את הפה. זה חשש שקיים עוד לפני שנכנסת לשערי בית הספר. אבל מרגע סגירת הדלת בכיתה אתה די אדון לעצמך, זו הנקודה הקריטית שבה אתה מראה שאין לך קרניים ואין מה לחשוש, כולנו פחות או יותר שווים".

עם זאת, כהן מציין כי "יש כמובן דברים קצת בעייתיים בשביל מורה דתי, כמו חוסר צניעות של תלמידות או דברים אחרים שמצריכים אותך לעצום עיניים, וכמובן שפת דיבור לא נקייה; יש יותר ניבולי פה. אבל בכל זאת, יש אצלם סוג של כבוד בסיסי, אפילו כשהם מדברים בינם לבין עצמם ופתאום נכנס המורה, 'אופס, סליחה המורה ששמעת אותנו' היא התגובה הספונטנית. לפעמים גם בשיחת מסדרון אתה שומע דברים שעדיף היה שלא לשמוע".

איך מתגברים על זה?

"אם אני עד למשהו כזה, כמובן שאני אגש אליו ואעיר בצורה מכובדת. בדרך כלל התגובות יהיו 'סליחה, אתה צודק'. אתה לוקח את זה בכיוון החינוכי, שימצאו את הפתרונות לבד. אני לא משלה את עצמי שאחרי השיחה הזאת הם לא ידברו ככה יותר, אבל יש לזה בכל זאת ערך מוסף. אומרים לי לא פעם את המשפט הקלישאתי: אם כל הדתיים היו כמוך, ואני מסביר להם שבשביל זה אנחנו שם. זה שהתקשורת משחירה אותנו ויש תמיד את אלה שיגידו משפט לא במקום וזאת הכותרת בעיתון למחרת, זה עצוב וחבל שזה ככה, אבל אם אתם רוצים את הדתי האמיתי – הוא כמוני. אחד שמקבל ולא מתנשא. בסך הכל כולנו יהודים ובניו של הקב"ה".

כהן מספר על שיחה מלפני שבוע בטיול השנתי של כיתה י"ב. "ליוויתי את הטיול באוטובוס. למרות שיכולתי לשבת קדימה ולהשאיר את החבר'ה מאחורה כדי שיעשו מה שהם רוצים, הלכתי אחורה והתיישבתי עם התלמידים ופשוט השיחה גלשה לשיעור באמונה. אחד התלמידים פתאום אמר: אני לא מאמין בקב"ה, אני אתאיסט ובכלל הגיע הזמן שגם הדתיים יתחילו לשאול את עצמם כל מיני שאלות ולא רק לקבל דברים כמובנים מאליהם. אמרתי לו שיש עניין לחקור ולבדוק ולדעת את ה', לא רק להאמין. אז הוא אמר: אני לא מבין מה זה להאמין, צריך לדעת. שאלתי אותו: אם הקב"ה היה יורד, מתגלה אליך ואומר: משה, אני כאן. תעשה א-ב-ג, היית עושה? זה בדיוק מה שחסר לי, הוא ענה. אז אתה מבין שזה כבר לא אמונה, החזרתי לו. אם אתה יודע, זה כבר לא אמונה. ראיתי שהגלגלים במוח מתחילים לזוז אצלו עד שאמר לי: אתה יודע מה, נתת לי נקודה למחשבה".

כהן מסכם: "יש צמא גדול, מאוד רוצים לדעת ולהכיר. תמיד משמח אותי מחדש לראות כמה שמשפט אחד ומילה אחת במקום – יכולים להשפיע. אתה פוגש אותם כמה שנים אחרי, חלק עשו שינוי וחלק לא, אבל הם זוכרים את השיחות איתך ואת המשפטים האלה. זה לא נעלם", מספר כהן, שגם נותן טיפ קטן לשאר המורים: "אל תפחדו, תזכרו שיש פה שליחות ומטרה נעלה. אבל תהיו מספיק חכמים שלא להיכנס למוקשים, תברחו מתיוגים, הגדרות ופוליטיקה".

"יציאת מצרים זו אמונה טפלה?"

מרים הלמן היא מורה לחינוך מיוחד, שמלמדת כבר שנה שניה בבית הספר 'עין הרים' בעין כרם בירושלים. "מראש רציתי ללמד בבית ספר חילוני, כי אני יותר אוהבת מקום שלא כולם בו אותו דבר כמוני", היא מספרת. "למרות שאני אוהבת את המגוון, היו קצת קונפליקטים. ברמה הכי פשוטה של ישיבות צוות, האוכל לא תמיד כשר ואז יש מתח. גם מבחינת התלמידים, שלפעמים שואלים שאלות ואני תוהה לעצמי מה המקום שלי, מה אני יכולה להגיד להם ועל מה לדבר איתם".

מה למשל?

"שואלים אותי על כל מיני דברים, אם אני מאמינה בהם או לא. שנה שעברה אחרי ליל הסדר תלמידים שאלו אותי אם להאמין באלוקים וביציאת מצרים זו אמונה טפלה. הופתעתי מהשאלה והסברתי להם כמובן שבעיניי זו לא אמונה טפלה, אבל עדיין היה לי קשה להסביר להם את זה. אני לא יודעת כמה המקום שלי הוא להביע את דעתי וכמה אני צריכה להגיד שזה עניין אישי וכל אחד יכול לחשוב מה שהוא רוצה. יש חבל דק שעובר בין הדברים".

הניסיון של הלמן מוכיח שאין כמו היכרות אישית כדי לנטרל דעות קדומות. "שבוע שעבר תלמידה מכיתה ה' שאלה אותי אם אני דתייה, עניתי לה כמובן שכן. השאלה מאוד הפתיעה אותי, כי רואים עליי שאני דתייה, הולכת עם כיסוי ראש מלא ועם חצאיות ארוכות. היא המשיכה להקשות: דתייה-דתייה או דתייה? שאלתי אותה מה ההבדל. היא ענתה ש'דתיים-דתיים' זה כאלה שלא נוסעים בשבת ולא מדליקים מכשירי חשמל בשבת. אז אמרתי לה שאכן אני לא נוסעת או מדליקה מכשירי חשמל בשבת. התלמידים בכיתה היו כל כך מופתעים מהגילוי המרעיש. מבחינתם היה מפתיע לגלות שאני גם בן אדם רגיל שמדבר איתם ונמצא איתם, וגם דתייה-דתייה. הם ציפו שמישהו שהוא דתי-דתי ייראה וידבר אחרת, ובכלל יהיה אחר".

ההימצאות שלך בבית ספר חילוני משפיעה על הקירוב בין המגזרים?

"זה משפיע, אפילו מבחינת הצוות. מבחינת העולם של המבוגרים, רוב האנשים היו באינטראקציה של דתיים-חילונים בצבא, בלימודים או בכל מקום. אבל עדיין יש שאלות שאני מופתעת לשמוע. יש אנשים שהעולם הדתי הוא בשבילם בלוק שחור, בוודאי אצל התלמידים. לא הלכתי ללמד בבית ספר חילוני מתוך תחושה של דווקא, באופן כללי הלכתי לחינוך מתוך שליחות, אבל האינטראקציה הזאת מקדמת, ויוצרת חיבור וגשר שכולנו בני אדם ולא אמור להיות מחסום סביב העניין של דתי-לא דתי. סך הכל זה מאוד מפרה, אני אוהבת לצאת מהבועה. אני חיה במקום שהוא הומוגני, אז לפחות שהעבודה תהיה במקום מגוון".

לפעמים אין תשובות

רועי מולגן מלמד תנ"ך והיסטוריה בתיכון 'ליהמן' בדימונה זו השנה הרביעית. ההגעה ללמד במוסד ממלכתי נבעה אצלו מתוך בחירה מודעת. "לפני שעבדתי בחינוך, עבדתי בקיבוץ שדה בוקר עם אוכלוסיה שאינה דתית, הרגשתי שם מאוד נוח. מבחינתי החיבור למי שחושב שונה ממני וחי בצורה שונה ממני, היה מעניין ומאתגר. השתלבתי שם בצורה טבעית לחלוטין", הוא מספר.

"במקצוע החינוך בחרתי מתוך שליחות. החינוך הוא גורם מאוד משפיע בעם ישראל, הכל מתחיל בחינוך. כבוגר המכינה בעלי, אחת האמירות החזקות שקיבלתי משם אומרת שצריך לפעול על פי הערכים שלך כל החיים ולא להיכנס למקום של בורגנות, במובן השלילי של המילה. התחלתי במערכת החינוך הממלכתי דתי, אבל מכיוון שמאוד רציתי ללמד את המקצועות שאני מלמד כיום ובדיוק התפנתה משבצת כזאת בתיכון הממלכתי, עברתי לשם".

אז יש התמודדויות?

"דימונה היא מקום מאוד מסורתי, כך שהעניין פשוט יותר. אם יש משהו שלא מתאים לי מבחינת המקום שלי כדתי, בית הספר מאוד מכבד את זה. לא נתקלתי בקונפליקטים מהותיים. בתיכון לומדות גם בנות שמדי פעם רוצות לתת כיף ושואלות אותי אם אני שומר נגיעה, אני עונה שבטח. זה משהו שהוא לאו דווקא ברור מאליו בתיכון, אבל לדעתי הוא חשוב בלי קשר אם אתה דתי או לא. לא הרגשתי שזה גורם לריחוק, אלא להפך, יש הרבה הערכה וכבוד".

יש כאלה בבית הספר שרואים בך 'נציג של אלוקים'?

"זה קורה כל הזמן, שואלים אותי לא מעט; גם שאלות בהלכה, גם שאלות לקראת חגים וגם שאלות כלליות שנובעות מדברים שנחשפים אליהם באינטרנט, כמו הסרטונים של 'הגאולה המתקרבת', או הנער שחווה מוות קליני. זה מאוד מסקרן אותם והם צמאים לידע".

"לפני שבועיים היה לנו מקרה מצער. שתי אימהות שהילדים שלהן לומדים בבית הספר, אחד מהם תלמיד שלי, נהרגו בתאונת דרכים בכביש 6. השכבה היתה במשבר מאוד קשה. נכנסתי לדבר באחת הכיתות ועלו שאלות אמוניות. למה אלוקים עושה דבר כזה, למה זה קרה, איך זה קרה, היא היתה אדם כל כך טוב, מסכן הבן שלה, איזה צער. העברתי להם שיחה מאוד פתוחה ודיברתי בה מאוד מהלב, והבאתי את המקום שלי מתוך לימוד שאמונה לא אומרת שאלוקים נותן לי תמיד את מה שאני רוצה או חושב. לפעמים קורים דברים שאני לא מבין, וזה בסדר כי לא כל דבר אנחנו מבינים. אני לא בטוח שכל מורה אחר היה בכלל נכנס איתם לסיפור הזה".

מתוך הניסיון שלו בבית הספר ומהעבודה הקודמת שלו בקיבוץ שדה בוקר, מולגן סובר שקשרים טובים ובריאים נוצרים רק על ידי השתלבות טבעית. "כל מפגש של אדם דתי עם הסביבה הכללית, מפגש שהוא יום-יומי, מוריד את הסטיגמות ומגביר את ההערכה אחד לשני. לא רק הערכה של הציבור החילוני כלפי הדתי, אלא גם להפך". ויש לו עצה טובה לקולגות: "פשוט לבוא בצניעות, בידיעה שאתה לא מגיע עם איזו בשורה שאתה בא להפיץ, אתה מגיע עם הערכים שלך אל תוך עולם מורכב שיש בו אנשים אחרים, עם ערכים שחלקם דומים מאוד וחלקם יכולים להיות שונים מאוד, ואתה צריך לחיות איתם".