אחד הטריקים הלעוסים בהפקת תוכניות ריאליטי הוא יצירת דרמה יש מאין.
אירועים חסרי חשיבות נראים על המסך הקטן כמלחמות עולם קטלניות, לעתים באמצעות התערבות תסריטאית או עריכתית, ולעתים בעזרת שיתוף הפעולה של משתתפי התוכנית עם ציפיות ההפקה ודרישות הז'אנר.
אפילו המושבעים שבצופי הריאליטי, אלה שכבר נפלו קורבן למניפולציה עשרות פעמים בעבר, ממשיכים לבלוע בהנאה את הבדיה הדרמתית, להזדהות או לתפוס צד במאבק שלא תמיד קיים.
וראו זה פלא: באותה טכניקה בדיוק משתמש הפוליטיקאי כדי לקדם את התוכניות האישיות שלו. הוא צועק, מתכתש, מתלהב ומתלהם, במטרה ברורה להגיע לכותרות או לחזק את מעמדו בעיני מצביעיו. לפעמים אלו מפלגות שלמות שמלבות מלחמה מתוסרטת כדי לייחצן את עצמן, דוגמת הקרבות בין ש"ס למפלגותיהם של טומי ויאיר לפיד. גם כאשר הטיעונים מבוססים על עמדה אידיאולוגית אמיתית, הדציבלים מעידים פחות על מאבק אמיתי בין הפוליטיקאים ויותר על מאבק בין יועצי התקשורת והקופירייטרים.
דוגמה כפולה למשחק הפוליטי הזה נצפתה השבוע בכנס העיתונאים באילת. ביום הראשון של הכנס נערך פאנל מעניין בנושא ערביי ישראל, בהשתתפות אישי ציבור ותקשורת ערבים ויהודים, כולל עורך עיתון זה. מתי הופך פאנל למעניין? כשלצד הטיעונים הבסיסיים והמוכרים, ולעתים העבשים, נשמעים טיעונים שיוצאים מהשבלונה הסקטוריאלית. כשעיתונאי ימני מביע אמפתיה למאבק הערבי נגד אפליה, ורק מבקש שהיא לא תנציח את ההתקרבנות והבכיינות, זה מרענן. כשעיתונאי ערבי צעיר מטיח ביקורת חדה בהנהגת מגזרו, בגלל סדר היום הלאומני שאינו מאפשר לו להשתלב בשיח הישראלי האזרחי – זה כמעט ערבוב מחדש של הקוביות.
הדיון התנהל ברובו על מי מנוחות, בוודאי יחסית לפוטנציאל הנפיץ. ואז החליטו שני נציגי הכנסת בפאנל לסטות מרוח הדיון לטובת הדרמטיזציה הפוליטית. ח"כ זוהיר בהלול עשה את הספתח, כשבבת אחת טיפס מהטון הרגיל לפאתוס בנוסח מרטין לותר קינג. במשך שניות אחדות הוא נשא מונולוג קצר וחוצב להבות על הערבי החדש, הופעה ספקטקולארית שזכתה באהדת הקהל הערבי באולם וכמעט גרמה גם לי למחות דמעה מזויפת. מובן שבמקרה של בהלול, שכבר עשה קריירה שלמה מהפאתוס כשדרן ספורט, הדרמטיזציה היא ברירת המחדל.
מי שכן הצליח לעשות כותרות הוא ח"כ ינון מגל מהבית היהודי, שנטש את הפאנל בעקבות סירובה של שדרנית רדיו ערבייה לגנות במפורש רצח מתנחלים. מגל לא היה חולם לבצע את האקט ההפגנתי לפני שנכנס לפוליטיקה. גם כחבר כנסת הוא לא היה נוטש את הפאנל בתחילתו, אבל מכיוון שהדיון ממילא עמד להסתיים – אז למה לא לפוצץ אותו קצת ולהרוויח כותרת וכמה קולות. אם לשפוט מהכותרות ומהתגובות באתרי החדשות וברשתות החברתיות – הנטישה של מגל הצליחה בדיוק לפי התכנון. כי עם כל הכבוד לרענון השיח, לפוליטיקה יש תבניות וכללים קבועים בדיוק כמו כל ז'אנר טלוויזיוני, והם אלה שמספקים לקהל את מה שהוא באמת רוצה לראות.
להשתלב בעלילה
יחד עם זאת, כפי שצוין קודם, הטכניקה האובר-דרמתית עשויה להתבסס על יסודות אידיאולוגיים אמיתיים. גם אם לא נמחא כפיים למניפולציה התקשורתית השקופה של מגל, אי אפשר להתעלם מהאמירה הקשה שהורמה לו להנחתה. היתה זאת השדרנית מקבולה נאסר מרדיו א-שמס שהקפיצה את מגל, מילולית, כשהשמיעה גינוי רפה לרצח חפים מפשע אך סירבה בתוקף לגנות רצח מתנחלים. בכך שימרה נאסר נרטיב ערבי עתיק ונפוץ שלפיו המתנחלים אינם חפים מפשע בהגדרה ולפיכך מגיע להם להירצח.
יכול ח"כ בהלול לתת את קטע נאום הכיכרות שלו ולדבר עד מחר על הערבי החדש שרוצה להשתלב בחברה הישראלית. כל עוד השיח הערבי מאפשר דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של מתנחלים באשר הם – ערביי ישראל יישארו אויבים וימשיכו לקבל יחס כראוי לאויבים. את השיח הזה הם צריכים לשרש הרבה לפני שהם מגיעים לפאנלים כדי להתבכיין על אפליה.
המלכה ג'יימס
כבר שנים אני משתף את קוראיי – על לא עוול בכפם – בחיבתי העזה לספרים וסרטים מסוגת הבלש הבריטי. והנה בשבועות האחרונים קיבלתי על עצמי, בנוסף ללימוד תורה המשולב בעשיית חסד כמובן, לערוך מרתון קריאה של ספרים מתורגמים מאותו ז'אנר, רובם ספרים ישנים שמעלים אבק בספריות השונות ולא בחנויות הספרים. בין הכותרים המקאבריים שגמעתי בשקיקה: 'המוות הוא שכני הטוב' של קולין דקסטר, 'הרצחת וגם ירשת' של רות רנדל, 'קריאת הקוקייה' החדש יותר והמוצלח של רוברט גלבריית (שאינו אלא שם העט של הסופרת ג'יי קיי רולינג), ושורה ארוכה של ספרים מאת הסופרת האהובה עלי ביותר – פי. די. ג'יימס, אמם הורתם של קצין המשטרה הלונדוני דלגליש ושל החוקרת הפרטית החובבת קורדליה גריי.
לא מפתיע לגלות את הדמיון העלילתי בין כל הספרים, שבמקרים רבים גם מושפעים זה מזה. כמעט תמיד ישנם לפחות שני נרצחים, האחד בתחילת הספר והאחר במהלכו. כמעט תמיד הגיבור הוא בלש מצפוניסט שנעזר לעתים קרובות בסייד-קיק בעל אופי מנוגד אך מצפוני לא פחות, כמעט תמיד מעורב בסיפור ניסיון סחיטה, וכמעט תמיד הרוצח הוא הפחות צפוי מבין החשודים. הסופרים נבדלים זה מזה בעומק הדמויות, בעושר הלשוני ובמינון ההומור הבריטי הבלתי נמנע, אבל העלילה עצמה כמעט לא חורגת מהתבנית המקובלת.
פיליס דורותי ג'יימס, שבעוד ימים אחדים תימלא שנה למותה בשיבה טובה, עולה בעיניי על כל השמות האחרים לפחות בדרגה אחת. עיצוב דמות הגיבור, כשרון התיאור הספרותי, הדיאלוגים המדויקים והשנונים, העומק הרגשי והנפשי של הדמויות והיחסים המורכבים ביניהם הופכים את כתיבתה של ג'יימס לרמה בפני עצמה. ספריה, שרבים מהם עובדו לסדרות ולסרטי טלוויזיה, מהווים ניגוד מבורך לכתיבה החלולה, המשויפת מדי והמזעזעת במכוון של כותבים אמריקנים בתרבות הפנאי השלטת כאן כיום.