על השביתה הביריונית ברכבת ישראל הכריז בית הדין לעבודה כלא חוקית. אבל העובדים לא חזרו לעבודה עד שהנהלת הרכבת לא נאלצה לסגור איתם, על חשבונכם, על תוספת של 5,000 שקלים לכל עובד לשנה.
על הרבה פחות הצעידו כאן לפני חמש שנים עשרות הורים חרדים מעמנואל לבית המעצר. אבל לוועדי העובדים הגדולים של חברות ממשלתיות, שמחזיקות את תושבי ישראל בגרון, השופטים לא מעיזים בדרך כלל אפילו לפסוק הוצאות משפט.
כך קרה למשל, בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע שנאלץ לפני שבוע וחצי להתערב ולהחזיר את עובדי נמל אשדוד לעבודה מלאה. זאת לאחר שאלו הצליחו לשבור אפילו את שיאי החוצפה של עצמם.
לפני עשר שנים החליטה המדינה על בניית שני נמלים חדשים לצד הנמלים הקיימים, אחד בחיפה ואחד באשדוד. מלכתחילה היה ברור כי הם לא יימסרו לעובדי נמלי ישראל, שכן ספק אם היה צורך בנמלים הנוספים אלמלא העובדה שאלה הקיימים שבויים בידיהם של הוועדים הגדולים ונגועים בשחיתות, בחוסר יעילות ובסחטנות על בסיס קבוע. והם אכן לא נמסרו לעובדי נמלי ישראל, למרות האיומים והשביתות, הרבה מאוד בזכות נחישותם של שני אנשים: שר התחבורה הנצחי, ישראל כץ, בעל העורף הפוליטי האימתני במרכז הליכוד, והממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, פרופ' דויד גילה, שלפני שנתיים וחצי הכריז על הנמלים כעל סוג של מונופול. לפיכך בניית הנמל בחיפה נמסרה לחברות ישראליות והוא יופעל על ידי חברה סינית. זה של אשדוד ייבנה על ידי חברה סינית ויופעל על ידי חברה הולנדית גדולה.
ועדי העובדים בנמלים אמנם נכנעו, אך לא לפני שהמדינה נאלצה לחתום להם על רשת ביטחון, שלפיה הם יפוצו אם נפח העבודה בנמלים הישנים ירד (והוא ירד) בעקבות הפעלת הנמלים החדשים. לכאורה, השקט היה אמור לחזור לנמלי הים של ישראל.
אלא שבמסגרת בניית הנמל החדש באשדוד, צריך היה להניח על קרקעית הים סדרה של קוביות בטון ענקיות. לצורך העניין החברה הסינית הביאה לכאן סירות מנוף ייעודיות. בוועד העובדים בנמל אשדוד מיהרו להכריז על סכסוך עבודה. על פי ההסכמים שנחתמו איתם, עד לסיום הקמת הנמלים החדשים רק הם טוענים ופורקים סחורות בים. ועל פי הפרשנות שלהם, מדובר בעבודת טעינה ופריקה.
על פי תגובת הנהלת הנמל לבית הדין, התברר כי לפרשנות של העובדים יש השלכות חומריות לגמרי. ההנהלה הסבירה לשופטים כי מכיוון שלעובדי הנמל אין את הציוד או את המיומנות בהנחת קוביות הבטון, משמעות הדרישה היא בעצם לאפשר לקבוצת עובדים לקבל תשלומים נוספים, בעוד שאת העבודה מבצעים הצוותים הזרים שעל סירות המנוף המיוחדות. כשההנהלה לא הסכימה לשלם לעובדים על עבודה נוספת שכאילו נעשית, הם פתחו בעיצומים.
האזרח נ'
ברביעי בנובמבר עבר ניסים חדד את בדיקת הפוליגרף השלישית שלו.
שוב הוא נשאל על עובדות קריטיות מהן נבנה התיק פלילי נגדו. ושוב הוא נמצא דובר אמת. בעוד כחודש יגיע התיק של חדד לבית המשפט העליון, ואחת הפרשות המטרידות ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות תגיע לנקודת רתיחה.
לפני כארבע שנים גילתה חברתו של חדד כי בנה הפעוט בן השנה וחצי מדמם. כמה מדמם? תלוי את מי שואלים. חדד, מגובה במכונות האמת, טוען שהיה דימום קל. האמא טוענת שהדימום היה חמור. מכל מקום, הוא לא היה חמור מספיק כדי שהיא תפנה בשעות שלאחר מכן לאיזושהי עזרה רפואית.
כשהיא הגיעה חצי יממה מאוחר יותר בבית החולים, היא כבר הייתה מצוידת בתאוריה שהעלו בני משפחה – הפצע הוא תוצאה של מעשה סדום שעשה חדד בתינוק בבוקרו של אותו היום. חדד, שבילה לא מעט עם האם ועם תינוקה בשבועות שקדמו, התבקש על ידי האם לשמור את התינוק כשהיא מתארגנת בינתיים ליציאה משותפת למסעדה. חדד לקח את התינוק איתו לאימון קצר – בשבת, בצהרי היום, בחדר הכושר בעל דלתות זכוכית, המשרת את מאתיים המשפחות המתגוררות בבניין. זוג אחד התאמן שם כשחדד והפעוט נכנסו. בבית החולים הצביעה האם על הדקות האחדות בהן היה חדד לבדו עם תינוק כזמן האונס האפשרי. הרופאים הזעיקו את המשטרה. היא את ד"ר קונסטנטין זייצב מאנשי המכון הרפואה משפטית באבו כביר, אז עוד בהובלתו המפוקפקת של פרופ' יהודה היס. זייצב מיהר לקבוע כי נמצאו ראיות תומכות לכך שהיה אונס, ושחדד קשור לעניין.
את בדיקת הפוליגרף השנייה עבר חדד רק כדי לשכנע את ד"ר יורם בן יהודה לחקור את הפרשה, כדי לצייד אותו בחוות דעת מומחה מטעמו. בן יהודה הוא האדם שמכשיר את הרופאים מטעמה של מדינת ישראל בזיהוי התעללות בילדים, והוא לא ממהר להתייצב לצד נאשמים בעבירות מין. הוא דרש את הפוליגרף כתנאי סף. אחרי התוצאות החד משמעיות של הפוליגרף. הסכים בן יהודה לבדוק את חדד. הוא הגיע למסקנה חד משמעית: התינוק לא נאנס.
חוץ מבן יהודה הצליח חדד, שכבר ארבע שנים לא מפסיק לצעוק שהוא חף מפשע, לסחוב לבית המשפט שורה ארוכה של מומחים בעלי שם. למשל ד"ר ריטה לקר, מומחית בתחום הכאב, שצפתה בסרטון אבטחה בן שתי דקות המתעד את חדד והתינוק דקות לאחר שיצאו מחדר הכושר. היא קבעה כי לא ייתכן שילד שעבר אונס ברוטאלי משחק בשלווה דקות אחדות מאוחר יותר. חוות דעת נוספות הוגשו בידי קרימינולוגית אחת ושני פסיכיאטרים המתמחים בפשעים מעין אלו, שבדקו את חדד וקבעו כי הסיכוי להיותו פדופיל אפסי. אורולוג שקבע שלא סביר ששעות אחרי אירוע כזה לא נותר סימן על גופו של חדד, כמו שלא סביר שלא נמצאו שרידי DNA של התינוק על חדד או של חדד על התינוק, ועוד.
אבל העדות הדרמטית ביותר הייתה זו של ד"ר חן קוגל, הפתולוג הבכיר במדינת ישראל, מי שעומד היום בראש המכון לרפואה משפטית באבו כביר. בעדות ארוכה ומפורטת בבית המשפט הוא פירק את חוות הדעת של קודמיו בתפקיד לחתיכות. הוא קבע כי כמעט כל הממצאים שהציג הפתולוג זייצב נגד חדד הם תוצאה של חוסר מקצועיות ורשלנות, אם לא למעלה מכך. הוא גם הציב אלטרנטיבות מתקבלות על הדעת למקור הפצע של התינוק. ברגע דרמטי במיוחד הצהיר הפתולוג, זוכה אות אביר איכות השלטון, מעל דוכן העדים כי "אני שם את הרפיוטיישן שלי ואת הרישיון שלי על כך שחדד לא ביצע את המעשה".
את הפוליגרף הראשון עבר חדד בשבועות שלאחר המעצר, הוא נשאל על האשמות כפי שהופיעו נגדו בכתב האישום. הוא נמצא דובר אמת. באותם ימים הוא ביקש כל בדיקה אפשרית, ושיתף פעולה עם כל דרישה של צוות החקירה. בבית המשפט התברר כי זה לא היה יכול לעזור לו. במשטרה החליטו כבר בשעות שאחרי המעצר כי מבחינתם התיק מפוענח. ראיות חשובות שהיו יכולות לזכות את חדד לא נאספו. קטעים מתיעוד מצלמות האבטחה של הבניין נעלמו באורח פלא.
שופטי בית המשפט המחוזי העבירו ביקורת חריפה על רמת החקירה שנעשתה בתיק. השופטת שרה דותן אפילו הטיחה בפרקליטות במהלך הדיונים כי הגשת כתב אישום עם ראיות שכאלו עולה לכדי התרשלות. אבל למרות הכול, היא וחבריה החליטו להרשיע את חדד. למרות הראיות הנסיבתיות. למרות חוות הדעת, שחלקן הוגשו כבר בבית המשפט המחוזי. למרות שלא ברור שבכלל התרחש פשע. למרות שאונס תינוק בגיל כה צעיר על ידי גבר בריא בנפשו הוא דבר שאין לו זכר בתולדות המשפט המערבי.
סקירה של 500 שנות פסיקה במשפט האנגלי, 320 שנה של המשפט האמריקאי ואלפי שנים של ספרות הלכתית לא מצאה ולו מקרה אחד שכזה. העניין הביא את עורך דינו של חדד, יורם שפטל, למסקנה שמעט הראיות המחשידות את חדד 'טופלו' בידי גורמים עלומים, ושמחדלי החקירה לא היו עניין של רשלנות לא מכוונת. "הרי לא יכולות להיות ראיות לדבר שלא יכול לקרות, אז הן חייבות להיות בדויות, וחייבים כמובן להעלים את העובדות שמראות שמה שלא קרה אף פעם לא קרה גם בפעם הזאת", אמר שפטל בסיכומיו בבית המשפט. הוא העז להטיח בפני בית המשפט ש"אין בכלל ראיות בתיק הזה למעט אסופה מסוימת של דברי רמייה". הוא האשים את גורמי האכיפה: המשטרה, המכון פתולוגי והפרקליטות ב"תנועת מלקחיים, זרוע אחת מעלימה ראיות וזרוע שנייה בודה ראיות".
אז היה מדובר בעיקר בתחושת הבטן של עורך הדין הוותיק. בימים אלו הוגשו לבית המשפט העליון ראיות חדשות בתיקו של חדד, כאלו שלא היו בידי ההגנה בעת ניהול התיק בבית המשפט המחוזי. מדובר ראיות שבית המשפט העליון יתקשה להתעלם מהם. ראיות שאמורות להדאיג מאוד את אזרחי ישראל.
בבלוג שפרסם העיתונאי רביב דרוקר מעט אחרי ההרשעה של חדד, הוא כתב כי הוא לא מצליח להשתיק את הספק שמנקר בו. מאז עשה התחקירן של ערוץ 10 קילומטראז' מרשים על התיק, ואי הנוחות שלו מההרשעה רק הלכה וגברה. תחקירנים מובילים בכלי תקשורת אחרים עסוקים גם הם בצדדים שונים של הפרשה ונותרים פעורי פה. "אני מקווה שבית המשפט העליון יהיה פתוח דיו לחרוג ממנהגו ויתעסק גם בראיות. שלא נישאר עם הספק הזה", כתב אז דרוקר. חסר לנו שלא.