אחת מאבני הנגף העיקריות שעמדו בפני אישור תקציב המדינה הוא השגת הסכמות בין מערכת הביטחון למשרד האוצר.
תקציב הביטחון הוא הסעיף התקציבי השמן ביותר, אך גם הסעיף התקציבי הפחות שקוף עבור אנשי האוצר. השילוב בין שני האלמנטים הללו הופך מדי שנה את קביעתו לזירת הקרב הקשה ביותר.
הפעם, בניגוד לשנים קודמות, הגיע צה"ל לדיון עם תוכנית קיצוצים מאסיבית משלו. איחוד מפקדות, סגירת יחידות, קיצוץ נרחב במערכים עורפיים כמו חיל החינוך, הרבנות הצבאית, הפרקליטות הצבאית ועוד, היו רק חלק מהצעדים אותם הציג הצבא בפני הדרג המדיני. אולם, המהפכה המרכזית שאותה הציג צה"ל נוגעת למבנה הפנסיה הצה"לית.
על מנת להסביר במה מדובר, צריך לומר שניים-שלושה משפטים על הבעיה. אי שם בעשור הקודם, באיחור אופנתי אחרי יתר משרדי הממשלה, עברו גם משרתי הקבע מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת. אבל אז התגלעה בעיה לכאורה. משרתי הקבע משתחררים בגילאי 42 עד 47, אולם פנסיה צוברת מאפשרת בקושי קיום למי שפורש בגיל 67. הפתרון שנמצא אז לבעיה הוגדר כ"פנסיית גישור", תשלום קבוע שיועבר לפורשים החל מיום פרישתם ועד הגעתם לגיל הפרישה הכולל במשק. ההסדר החדש הקטין אמנם את קצב התנפחות ההתחייבות האקטוארית של משרד הביטחון, אך הוא עדיין נותר גבוה מדי.
ועדת לוקר לתקציב הביטחון המליצה לפני מספר חודשים לבטל את פנסיית הגישור לכל הפורשים שלא מהמערך הקרבי, ולהמיר אותה במענק פרישה נדיב. בצה"ל החליטו לאמץ מודל שונה. על פי המודל החדש, כשליש מאנשי הקבע יפרשו ב"חלון פרישה" חדש שיוגדר בגיל 35. הפורשים הללו לא יזכו לפנסיית גישור בכלל, ובמקומה יקבלו מענק פרישה. קבוצה שנייה יהיו הנגדים, ששירותם יוארך עד לגיל 55, כך שמשך התקופה בה יקבלו פנסיית גישור יקוצר מ-20-22 שנה ל-12 שנה בלבד. קצינים שלא פרשו ב"חלון הפרישה", ימשיכו לפרוש כמו היום בגילאי 42-47 ולקבל פנסיית גישור מלאה.
מודל הפנסייה שאותו מציע צה"ל נבנה כך שעלותו לצבא תהיה דומה לעלות המתווה שהציעה ועדת לוקר. אולם, מבחנו הגדול של המתווה יהיה בשלב היישום. קל לצה"ל לדבר על שחרור שליש מאנשי הקבע בגיל 35, השאלה היא האם הוא יצליח לעמוד במשימה. בהקשר זה צריך לציין כי בשונה מכל משרד ממשלתי אחר, צה"ל לא נתון לפיקוח האוצר בכל הקשור לניהול השוטף של כוח האדם. שאלה נוספת היא מה יקרה במידה שצה"ל לא יצליח לעמוד במגבלות הכלכליות של המודל. עד היום כיסה תקציב המדינה את כל החריגות הבלתי צפויות בהוצאות הביטחון, גם כאלו שלא היו קשורות למבצעים צבאיים או להצטיידות באמצעים מתקדמים. האם הפעם יצליח האוצר להגביל את ההוצאה בסעיף הספציפי הזה? רק השנים הבאות ידעו לתת את התשובה.
שקיפות יקרה
תקציב המדינה לשנים 2015 ו-2016 יאושר לאחר סגירת הגיליון, אי שם לקראת יום חמישי בבוקר, או לכל המאוחר בשעות הצהריים. כן, אתם קוראים נכון, תקציב המדינה לשנת 2015 יאושר פחות מחודש וחצי עד לסיומה. וכך, למרות שלהלכה מדובר בתקציב דו שנתי, בפועל יהיה זה תקציב חד שנתי, שישקף גם את הצורה שבה נוהלה המדינה בעשרה וחצי החודשים האחרונים.
העברת התקציב השנה כוללת כמה חידושים, שהמרכזי בהם מגיע מבית מדרשו של היועץ המשפטי לממשלה. על פי הנחיית היועץ, יש להקריא לפרוטוקול ועדת הכספים כל הסכמה בעל פה עם חבר כנסת על העברות תקציביות. מדובר באותם הסכמי 'אד הוק' שסוגרים אנשי האוצר עם חברי הכנסת, על מנת להבטיח שאצבעם תורם עם הקואליציה באופן רציף. מטבע הדברים חלק ניכר מההסכמים נסגרים עם חברי ועדת הכספים, אולם גם ח"כים אחרים זוכים לעיתים להגיע להישגים.
בישיבת הוועדה הוקראו כל ההסכמים, ומהם עלה כי "מלך ההישגים" הוא מטבע הדברים יו"ר ועדת הכספים משה גפני. גפני השיג תקציבים עבור שורה של נושאים, בתוכם תמיכה בשירותי דת, שיקום וטיפול בעיוור, שירות לזקן, בריאות הנפש, המרכז להעמקת חינוך יהודי, מרכז לנפגעות תקיפה מינית, תחזוקת מנהרת הכותל, גרעיני התיישבות חרדית ובתי עלמין בירושלים. לח"כ בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי הובטחו כספים לתמיכה בהקמת מוסדות דת ומענקי שמירת סביבה לרשויות מקומיות ביו"ש. למיקי זוהר מהליכוד הובטחו כספים לטובת מדרשות ללימודי ארץ ישראל, מרכזים להעמקת הזהות היהודית ומענק ביטחוני ליהודה ושומרון. ליו״ר הכנסת יולי אדלשטיין הובטחו כספים לטובת חינוך יהודי בתפוצות, חינוך פורמלי ציוני וכמה נושאים נוספים. מהרשימה לא נפקדו גם שתי חברות כנסת מהאופוזיציה, זהבה גלאון ומיכל בירן. למרות שאינן צפויות להצביע בעד התקציב, השתיים זכו לתקציבים לטובת תעסוקת מבוגרים ותוכניות המשך של תנועות נוער, בהתאמה.
לכאורה מדובר במהפכת שקיפות מבורכת. יתכבדו חברי הכנסת ויניחו על השולחן את ההסכמות בינם ובין משרד האוצר, וידע כל העם היושב בציון על מה ולמה אושר תקציב המדינה. אז אם כל כך טוב, אתם בטח תוהים איפה הבעיה? נחזור ברשותכם שנים לא רבות אחורה. החל משנת 2003 מחוייבות החברות הציבוריות (חברות שמניותיהן נסחרות בבורסה) לפרסם את שכרם של חמשת המנהלים הבכירים. בבסיס הטלת החובה עמדה המחשבה שהביקורת הציבורית תכניס את שכר הבכירים לפרופורציה. בפועל, קרה בדיוק ההיפך. כשמנכ"ל חברה פלונית שמע בדיוק כמה מרוויח חברו, הוא לא היה מוכן להסתפק אפילו בשקל אחד פחות, ובדרך כלל הוא דווקא רצה יותר. דווקא השקיפות הפכה את התחרות המתונה לפרועה. אופתע מאוד לגלות שפרסום ההסכמים בפעם הזאת לא יהפוך בפעם הבאה לתחרות פרועה על הישגים, שתיצור קושי רב בהעברת תקציב המדינה.