שלום אחר

מדינת-ישראל צועדת בביטחה לקראת סיפוח מלא של כל השטחים ממערב לירדן.

כבר לא מדובר בצדקת דרכם של היהודים על-פי הצהרת בלפור או החלטת חבר הלאומים משנת 1923.

מדינת-ישראל תספח את יהודה ושומרון לריבונותה המלאה בעל כורחה, מכורח הנסיבות והמציאות ההולכת ומתחדדת בבהירות. אין כבר למדינת-ישראל כל ברירה אחרת, משום שזו כבר שאלה של להיות או לחדול.

המקסימום שישראל מוכנה לתת למען שתי מדינות אינו פוגש את המינימום הנדרש על-ידי הערבים.

הערבים אינם מסכימים להחלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947, איך יסכימו למדינה-מובלעת מפורזת עם משמרות מכל עבריה? איך יקבלו על עצמם את האיסור לכרות בריתות עם מדינות ועמים אחרים? ואיך יסכימו לוותר על צבא חמוש ונכון למלחמת ג'יהאד? מדינת-ישראל יכולה לכל היותר להעניק לערבים מובלעת קטנה בפיקוח תמידי. שום מנהיג ערבי לא יהין לחתום על הסכם כזה.

הדרישה העיקרית של הערבים וממנה לא ייסוגו היא שיבת הפליטים וצאצאיהם, המונים למעלה משישה מיליון נפש, אל בתיהם ונחלותיהם הקבורים מתחת לאדמות הקיבוצים, המושבים ויערות הקרן הקיימת לישראל. במילים אחרות, חיסול כל בדל של ריבונות יהודית במרחב הזה. אפילו המתאבדים המקצועיים שלנו לא יתנו יד לאסון כזה. העובדה שהעולם הולך ומתאסלם ואין ליהודים לאן לברוח תאלץ אותנו לזנוח את רעיון העיוועים של "שתי מדינות" ולדבוק בחלופה היחידה – סיפוח וריבונות מלאה על הכל.

סיפוח מלא יחייב את מדינת היהודים להציע לערבים תושבות קבע או אזרחות מלאה על פי רצונם. גם לתושבות וגם לאזרחות ייקבעו כללים נוקשים של זכויות וחובות, אשר יחולו על כל תושב קבע וכל אזרח. תושב קבע יוכל לחיות את חייו באין מפריע בהגבלות שיושתו על תושבי קבע, וכל אזרח יעמוד בכל ההתחייבויות ככל אזרחי המדינה, ורק עמידה בתנאי זה תזכה אותו בכל הזכויות של אזרח מן השורה.

איזרוח ערבים במדינת-ישראל יעניק להם כוח פוליטי משמעותי שישפר את תנאי חייהם לאין ערוך. באורח טבעי ישולבו אזרחים ערבים במוסדות המדינה ויחלשו על תקציבים רבים. יישובים רבים ישודרגו ואיכלוס מעורב של יהודים וערבים יבטא יותר מכל את המונח "דו-קיום". גיוס צעירים ערבים לזרועות הביטחון ולמשטרה, יעניק להם פרנסה ומעמד חברתי ודרך הילוכו יועיל בעול אכיפת החוק. טוב יעשו כל שוחרי השלום אם יניחו לסיוט של "שתי מדינות" שבכנפיו אך ורק מלחמה מתמשכת. יש שלום אחר. כדאי לעשותו.