לכל אחד מבינינו יש חלום. אחד רוצה להתעשר, השני נלחם על התואר, השלישי חולם להקיף את העולם. לאף אחד אין משאלת לב לשרוד, לסיים את היום בחיים. אלו משאלות של חולים סופניים. לא של אנשים נורמטיביים.
לדאבון הלב אנחנו חיים במציאות העגומה הזו. לכל ישראלי מצוי ישנה בימים אלה משאלה בסיסית אחת: לשרוד. לסיים את היום בשלום. להגיע ליום המחר בשלום. במציאות בת ימינו מתברר כי זו אינה משאלת לב פשוטה. והיא אינה בהכרח בהישג יד. בחוץ תשכל חרב. בחדרים אימה.
תקופת המתיחות הביטחונית הנוכחית מיוחדת ברעתה. אמת, כל תקופת פיגועים היא תקופה קשה. אולם כעם אופטימי שתמיד מחפש את נקודות האור, תמיד ידענו להסתכל על עשירית הכוס המלאה. תמיד חיפשנו את הטוב שברע. תמיד מצאנו אותו. מצאנו אותו באווירה המלכדת, באהבה שפרחה בין כל חלקי העם, ברצון לחוות זאת יחד. להיות יחד ברגעים הקשים זה לצד זה. לעבור את גל הטרור זה עם זה.
אבל כעת דומה שהאימה המשתוללת ברחובות ישראל מאיימת לכלות גם את הערוגה היפה האחרונה הזו. הפתח-תקוואי חושש לנסוע לירושלים, הירושלמי חרד מהמחשבה שייאלץ לחצות את כביש 60 בדרך לבית אל, ליבו של הבית-אלניק מוצף ברחמים על תושבי הגוש שמרחם על התל-אביבי השאנן שסופג סכין בגב בעוד הוא מתחנן לתושב קרית ארבע להסתגר בביתו.
באירוע המשפחתי האחרון שאלה אותי הדודה המתגוררת סמוך לזירת הפיגוע בתל אביב האם "השתגעתי" שאני חוזר הביתה לביתי בבנימין בשעה כה מאוחרת. אביו של אחד העובדים, המתגורר באשדוד מוכת הקסאמים, ביקש מבנו להוציא מהוייז את האפשרות לעבור באזורים מחוץ לקו הירוק - בעוד הוא נאלץ לישון מידי ערב בחדר הממ"ד מאימת אנשי החמאס.
גם בתוככי הערים נרשמת הפרדה מוחלטת. איזורי הבניה בקריית גת התרוקנו מתושבי העיר ביממות האחרונות; תושב מרכז ירושלים חושש לעלות על הרכבת הקלה באזורי התפר; ואפילו תושב פסגת זאב יחשוב פעמיים בטרם ייצא לבקר את בן דודו בשכונת ארמון הנציב. קרובת משפחתי שמול ביתה רצח מחבל שמונה מתלמידי ישבת מרכז הרב מתקשה להבין כיצד אנשים מסוגלים לגור בישובי בנימין. מה קרה לנו?
האווירה המתוחה גם קורעת משפחות. אבות חוששים לבניהם, האם מאבדת סבלנות עם כל ציוץ בכלי התקשורת, החמות לא באה לבקר את הכלה, הסבים חוששים לפגוש בנכדיהם. השקט רחוק והלאה. אב מתקשר לבנו ומבקש ממנו לעדכן את הוויז שלא יוביל אותו לכבישים מחוץ לקו הירוק, וכשהוא פוסע במרכז תל אביב בדרך לעבודתו הוא מסתובב כל שתי דקות לוודא שערבי לא שולף שום דבר מכיס מעילו.
זה אפוא הזמן להתאפס. נכון שהאיומים מבחוץ נראים מפחידים יותר מאלה שלידינו. אולם זו אשליה. הדשא של השני אינו ירוק יותר ומימי המוות של השכן אינם אדומים יותר. עם ישראל מצוי בתקופה קשה אבל בסופו של יום כולנו באותה סירה. האויב ממתין בדיוק לרגע הזה. לרגע שבו נאבד חלילה את ערך השותפות האחרון. תפקידנו לא לתת לו את זה.