חגיגה בלידה

למען הגילוי הנאות: הספורט ואני מעולם לא היינו ידידי אמת, אולי חוץ משחייה, שם אפשר לגעת במים.

אבל מסתבר שמן ההיבט של המאמץ הגופני הנדרש מספורטאי, יכולתי לגרוף כמה מדליות. זאת בגלל היותי "וולדנית גבוהה" בז'רגון הרפואי, קרי - ילדתי יותר משישה ילדים. הסיבה לכך היא שבמהלך הלידה אנחנו צורכות כמות אנרגיה שצורך ספורטאי שרץ ריצת מרתון. אך בניגוד לספורטאים שמזינים את עצמם במזון עתיר חלבון ואנרגיה, אנחנו מורעבות עד כלות, ואמורות להביע את כאבינו כשפינו יבש כחרס. הסיבה להדרת המזון מהיולדות היא החשש לשאיפת חומר מהוושט לקנה אם תתבצע הרדמה בהמשך. גם משך הלידה הוא ארוך פי כמה וכמה מריצת המרתון, כך שרוב היולדות נכנסות לחסר קלורי כאשר הלידה מתמשכת. דבר זה עלול לגרום לסטרס רגשי, שעלול אף הוא להאריך את הלידה ואת סיבוכיה. חד גדיא, חד גדיא.

והנה, לאחרונה התפרסם מחקר שאולי יביא ישועה לקיבה ההריונית הדואבת. חוקרים מצאו שהיולדת עשויה להפיק תועלת רבה מארוחה קלה בשלבים הראשונים של הלידה. הארוחה תהיה מורכבת מפירות, מרקים קלים, טוסט, כריך וכדומה. עוד הוסיפו החוקרים כי אמנם נכון שרוב הנשים מאבדות את התיאבון במהלך הלידה האקטיבית, אך גם אז הן עלולות להיות צמאות, ויכולות בהחלט לשתות מים או מיצים. מסקנה: קדימה אוכל, גם בזמן הלידה.

אך לא רק תזונה מתאימה עשויה לסייע לתהליך הלידה. ידוע מאז ומעולם שהמוזיקה משמשת כמזור לנפש מדוכדכת ועייפה. מחקר חדש נדרש לשאלה האם השמעת מוזיקה בחדר הלידה ובחדר הניתוח תשפיע לטובה על תחושת היולדת בשעה שהיא יושבת על המשבר (מה תעדיפי, תשאל אחות חדר הניתוח, שריקי או יונתן רזאל, ואולי יצחק מאיר?), על העובר, או על היולדת בניתוח קיסרי הנתונה לחסדי המרדים בהרדמה כללית. מה שבטוח, המוזיקה עתירת הדציבלים שבוקעת מפיהן של אותן יולדות אידיאליסטיות שהחליטו לוותר על האפידורל נעימה קצת פחות לאוזני שכנותיהן.

ומה עם השפעותיה של המוזיקה על מהלך ההחלמה לאחר הלידה והניתוח? האם ייתכן שאם המטופלת תאזין למוזיקה בזמן הניתוח ולאחריו יתקצר משך האשפוז שלה במחלקה? המחקרים בתחום זה עדיין בעיצומם, אולם כבר עכשיו ישנם חדרי לידה וחדרי ניתוח שמוזיקה נעימה נשמעת בהם עשרים וארבע שעות ביממה, לשמחת היולדות שהתברכו באוזן מוזיקלית.

פילים נגד סרטנים

אם תבקרו בחדרי הלידה של הפילות, סביר להניח שלא תושמע שם מוזיקה. פשוט כי הפילות הקשישות כבר לא ממש שומעות. מסתבר שהפילות יולדות בגיל מבוגר, לקראת המחצית השנייה של חייהן – ממש סבתות בחדר לידה. ואילו אצלנו, גיל הפריון מוגבל, כידוע, מגיל עשרים ועד סביבות גיל הארבעים. כך שלאחר הלידות נשארות עשרות שנות חיים.

עובדה זו מתחברת למחקר חדש שמצא כי פילים נוטים להיות מוגנים ממחלות הסרטן למיניהן, בוודאי ביחס לאדם. אולם הדבר תמוה, שהרי מספר התאים בגופו של הפיל גדול פי מאה בערך ממספרם בגופו של האדם. והרי ידוע שיש מִתאם בין מספר התאים לסיכון לפתח סרטן. המנגנון שאחראי על שמירת בריאות הפילים הוא כמה עשרות גנים שאחראים על ניטור השינויים בחומר התורשתי של התא, שגורמים לתא הסרטני להתבלבל ולהתרבות ללא שליטה, ויצירת תיקון עצמי. אצל בני אדם קיים אך ורק גן אחד מן הסוג הזה. כך הפיל אינו חשוף למחלת הסרטן בזקנותו, אז יזדקק לפריון מרבי. כך הוא גם לגבי השימפנזות, שלמרות הדמיון הרב של גופן לגוף האדם, אחוז חולי הסרטן שבהן מינימלי. אך אולי עובדה זו קשורה לכך שאין הרבה שימפנזות אלכוהוליסטיות או מעשנות, שתי התנהגויות שהן חביבות הגידולים הממאירים.

התיקון העצמי של הגוף, בחסדי הבורא, קיים לא רק בניטור הגנטי. בשדה המחקרי נמצא כי שריר הלב בעכברים מכיל תאי גזע שעשויים לחדש ייצור של תאים לאחר שנפגעו עקב אוטם שריר הלב. גם ניסויים דומים בחזירים, שלבם דומה יותר ללב האנושי, הראו תוצאות דומות. ורק השמיים הם הגבול.

אהבה עד כלות

לאחרונה הצליחו חוקרים לייצר מבנים כלייתיים מתאי גזע שמקורם בעור המטופל. בעתיד הלא רחוק יוכנס השימוש בתאים עצמיים של החולה לריפוי של רקמת כליה פגועה, ובכך יפחית את הצורך בהשתלת כליה זרה. ועדיין בארצנו הקטנטונת מחכים כאלף איש לתרומת כליה - תרומה מן החי, אשר יעילה הרבה יותר מתרומה מן המת.

ועד אז, ישראל גוי קדוש. לאחרונה אני פוגשת כמעט מדי שבוע מטופלת שמבקשת לתרום כליה. רוב המבקשות לתרום הן צעירות בגיל הפריון. הברק בעיניים, הלחיים הסמוקות, הלהט בשיח בינינו - כל אלו הם סממנים של נשים שסובלות מתסמונת קטלנית, עתיקת יומין, והיא הרעלה אידיאולוגית, או מורעלוּת חסד. אני נפעמת מהנשים המדהימות הללו, שעל כתפיהן הצרות מוטלים עוד כמה משאות. כמו למשל מגורים על גבעה מבודדת בשומרון, חלוקת מרק חם מדי ערב לחיילים שבש"ג, אירוח משפחות עולים או ילדים נכים מדי שבת, הסעת טרמפיסטים מכל צומת נידח, טיפוח חמישה זאטוטים, ביניהם תינוק יונק... שכחתי משהו?

אך אני מאכזבת אותן. "חכי קצת", אני אומרת למתלהבת, "חכי לפחות עד שתשלימי את בניית המשפחה. תחזרי אליי בגיל ארבעים, ונדבר". בדרך כלל הן מקבלות את דעתי בהשלמה מאופקת. אך יש מי שפונה בנימוס מהוסס, בניסיון אחרון. אז מתברר לי שנוספה לה אבחנה רפואית חדשה: הגברת חולת אהבה. היא אוהבת עד כלות את אלוקי ישראל ואת עם ישראל ואת ארץ ישראל, ומוכנה לעשות בשבילם הכול.

לתגובות: drchana2@gmail.com