כלכלי חברתי

כשאברומי פרידמן היה בן ארבע וקצת, לקחו אותו הוריו לחוג מוזיקה במתנ"ס של אפרת.

אברומי, שמאוד אהב מוזיקה, נכנס לחדר וישב עם כל הילדים. בהתחלה הוא נהנה ועיניו אורו, אבל אחר כך, כשהילדים היו צריכים להחליף מקומות, הוא נבהל, רץ לקיר ואחז בו בתנועה מתגוננת, כמו שילדים אוטיסטים רבים עושים.

ההורים הרגיעו אותו והוא חזר לשיעור, אבל כשהחוג נגמר המורה קראה להוריו והכריזה שהוא לא מוזמן יותר. "אני מומחית להוראת מוזיקה לילדים רגילים בלבד", היא אמרה. ההורים הכואבים התעשתו, הציעו חוג חינמי לילדי היישוב אצלם בבית ושילמו למורה אחרת באופן פרטי. אברומי הצליח ליהנות מהחוג, אבל אביו, אביעד פרידמן, חרת את החוויה הזאת בזיכרונו. עשר שנים מאוחר יותר, כששר החינוך הציע לו להיות יו"ר החברה למתנ"סים, הוא ניאות גם בגלל החוויה הזאת. העיקרון הראשון שביקש להנחיל היה שדבר כזה לא יקרה באף אחד מהמתנ"סים. החברה תקבל את כולם.

"אנעים זמירות" מרעיד לבבות

זו לא הייתה הפעם הראשונה וגם לא האחרונה שפרידמן ורעייתו, ד"ר חנה פרידמן, נתקלו בדחייה, בהערות או בביקורת על בנם בכורם. במהלך שיחתנו הארוכה במשרדו של פרידמן, בבניין רב קומות מהודר בתל אביב, נדבר על נושאים רבים. במסלול חייו של פרידמן, שמנהל את עסקיו של איל ההון ולדימיר גוסינסקי בארץ, יש תחנות מעניינות רבות. מכל אלה פרידמן מבקש במיוחד לכתוב על גידול ילדים אוטיסטים, כדי לתת תקווה לאנשים אחרים.

פרידמן אינו ממעיט בגודל האתגר וגם לא בעומק הצער של ההורים. כשאברומי שלו היה בן שנה וחצי, הבחינו הוא ואשתו בכך שהוא לא מפתח שפה, לא מתקשר ובוכה המון. פרידמן ראה את הילדים האחרים שמסביב, את האחיינים וגם את ההערות של האנשים ברחוב והבין: הבן שלו שונה.

כשהוחלט לקחת אותו לאבחון, הדיאגנוזה הייתה חדה כתער. הילד נמצא עמוק בתוך הספקטרום האוטיסטי. הוא לעולם לא ידבר, ספק אם ישלוט בצרכיו או יתקשר עם סביבתו. "נופל לך בניין על הראש ואתה לא יודע מאיפה להתחיל", אומר פרידמן על הרגע הזה, "יש שלב חזק של אבל, שנמשך במידה מסוימת כל החיים, וכך גם השאלות. הילדים של החברים שלך עושים מבדקים לשייטת, לישיבות הסדר, והבן שלך במסלול אחר". אבל יש גם צד שני: "כשיש לך אבחון קשה ביד, עומדות בפניך שלוש אפשרויות: הדחקה, הסתרה או מאבק. אם אתה מדחיק או מסתיר, זה לוקח מהאנרגיה שלך להיאבק. אין מה להסתיר, זה מה יש, זה מה שהקב"ה נתן. ההחלטה הראשונה שהחלטנו הייתה שאנחנו במאבק".

פרידמן אומר על בנו, היום בן 17, שהוא ילד מדהים. הוא גאה בו ובהישגיו, שהותירו הרבה אבק בעיניהם של חוזי השחורות. הוא שולב בבית ספר רגיל וזכה לסיים אותו, המשיך בישיבה התיכונית של הרב שי פירון בפתח תקווה ועומד לסיים גם אותה. עם זאת, הדרך הייתה ועודנה מפרכת וגומאים אותה גבעה אחרי גבעה, עם הרבה דאגות, משפחה מגויסת וקהילה תומכת. "כשאברומי אמר בפעם הראשונה 'אנעים זמירות' בבית הכנסת בנוה דניאל, כל בית הכנסת רעד. כשהוא עלה לתורה כבר גרנו בתל אביב, וגם שם הייתה תחושה שהילד שעולה לתורה הוא הילד של כולם". וכאן גם טמון המסר לאנשים מסביב: לראות את המשפחות האלה, לחבק אותן ולתמוך בהן. כך אפשר לתת להן את הכוח לקדם את הילד ולהביא אותו להישגים.

"זה שינה את כל תפיסת החיים שלנו. הבנו שיש מקום לכל אדם שהקב"ה ברא בעולמו. התפקיד שלי הוא לראות איך אני מקבל אותו בתוך העולם. אני לא נותן שיעורים לאנשים ולא קריטריונים. הקב"ה ברא אותם וציווה עלינו לאהוב אותם, אז זו המשימה שלנו".

"האבא של אבות הנזיקין"

אביעד פרידמן (44) הוא בנה של פרופ' איבון פרידמן, יו"ר רשות העתיקות. שתיים מאחיותיו, דנה סליי העומדת בראש מדרשת הרובע ותהילה נחלון-פרידמן, יו"ר 'נאמני תורה ועבודה', מוכרות בעשייה הציבורית שלהן. אבל במשפחה הזאת, גם למי שאור הזרקורים פחות שוזף אותו, יש עמדות ודרך חיים. ההורים של פרידמן, שהוא מגדיר אותם כ"מאוד מאוד אידיאליסטים", כאלה ש"הנחילו את אהבת העם והארץ וקבלת אורחים בצורה מאוד חזקה", חינכו אותו ואת אחיותיו להביט על מדינת ישראל במבט של הורה. לבדוק מה הם יכולים להעניק למדינה, כי אם לא תיתן לילד-מדינה, הוא לא יגדל.

ילדותו של פרידמן עברה עליו בקריית אונו. הוא היה ילד של מד"א ובני עקיבא, ובשום אופן לא של בית הספר. אחד הר"מים ניבא עליו באוזני הוריו שהוא לא יהיה דתי ו"ספק אם יהיה בן אדם". הרב נריה אמר בחביבות להוריו: "השנה אנחנו לומדים על ארבעה אבות נזיקין, הבן שלכם הוא האבא של כולם". לימודים לא היו חלק מתחומי העניין של פרידמן, ואף על פי כן הוא כותב היום את הדוקטורט שלו, אחרי שהשלים את תעודה הבגרות בגיל 27.

כשהיה בכיתה י"ב הגיע הרב ליכטנשטיין לבקר בישיבת כפר הרא"ה, ומשהו בדמותו ובדרך שבה עמד לפני התיבה בתפילת מנחה של סתם יום חול, משכה את לבו של הנער. הוא החליט להיבחן לישיבת הר עציון וכמובן נדחה, "אני חושב שאפילו לא ידעתי איזו מסכת אנחנו לומדים". בחודש אב הוא ניסה שנית והגיע לשיחה עם ראש הישיבה. הרב ליכטנשטיין אמר לו שהוא יקבל אותו לחודש ניסיון. לימודיו בישיבה נמשכו כשבע שנים, כולל הפסקות לצבא ולעשייה רבה עם יהודי רוסיה וגם בחינות הסמכה לרבנות. הקשר העמוק עם רבני הישיבה ממשיך עד היום.

שנות הר עציון היו מקבילות לשנות התפרקותה של ברית המועצות. פרידמן נסע לרוסיה לשליחויות קצרות וארוכות ופעל בתחומים שונים עם היהודים. בין השאר הכין את הנערים והנערות של מחזורי נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) הראשונים. יום אחד הוא גם הביא נערה צעירה אחת הביתה והודיע להוריו שנוספה בת למשפחה. ההורים קיבלו את האמירה הזאת כלשונה, ופתחו את הבית לרווחה. היא הפכה לחלק אינטגרלי מהמשפחה, וגם היום, אחרי שהקימה בית, היא אחות לכל דבר, מתארחת ומארחת ושותפה בכל הפרויקטים המשפחתיים.

מעורבותו של פרידמן עם הציבור היהודי-רוסי הייתה כך כל עמוקה, עד שבאמצע שנות ה‑90 הוא היה בין שלושת הישראלים שהיו מעורבים בהקמת מפלגת 'ישראל בעלייה'. המפלגה זכתה בבחירות 96' בשבעה מנדטים, ואחרי הבחירות הפך פרידמן לראש המטה של יולי אדלשטיין, שהיה לשר לקליטת עלייה, "הייתי אז אדם מבוגר, בן 25".

רק אחרי מיליון עולים מרוסיה ועוד 15 שנה מתחילה החברה הישראלית לקבל את הרב-תרבותיות. איך אתה, כישראלי, תמכת במפלגת עולים מגזרית?

"הייתי מאוד חריג בנוף. אנשים אמרו: מה פתאום מפלגה של רוסים? אבל אני האמנתי שאין שוויון בלי ייצוג, ושזו הדרך היחידה לדאוג שתהיה להם קליטה טובה. חוץ מזה האמנתי גם ביולי וגם בנתן (שרנסקי – ע"ל), וראיתי שדרך המסגרות הדתיות אין סיכוי שאנשים כאלה יקודמו. אנחנו ציבור סגור ושטייטלי". פרידמן מזכיר את יוסף מנדלביץ' שניסה להתמודד באותה תקופה דרך המפד"ל, "וזרקו אותו מכל המדרגות".

'ישראל בעלייה' נתנה לעולים כבוד ומשמעות וגם תקציבי קליטה. פרידמן מספר שהעשייה הייתה רבה, "כמות העולים שהגיעה בחודש דומה לכמות שמגיעה היום בשנה. אם ישראל הייתה מאבדת את האנשים האלה, היא הייתה מאבדת את היתרון היחסי שלה". מבחינתו, ישראל עמדה באתגר קליטת העלייה הזאת. "לתפיסתי, העלייה מרוסיה היא הנס השני הכי גדול אחרי יום העצמאות. אני רואה את זה כנס דתי".

ומה אתה אומר על אתגר הגיור?

"היינו צריכים לפתור אותו לפני 15 שנה. התחלנו אז את האולפנים לגיור, אבל היו צריכים לפתוח פי מאה. המערכת לא הייתה בידיים שלנו ופחדו מכל מיני רבנים. בתקופה ההיא יכלו לגייר את כל הקהל הרלוונטי כי הם רצו ויש תקדימים הלכתיים. גדולים ממני אמרו את זה". הוא בעד הקמת בית הדין האלטרנטיבי לגיור מייסודם של הרב סתיו והרב ריסקין, ובעיקר בעד שיהיו כמה שיותר גיורים. משפחת פרידמן הייתה בשבוע שעבר בפעם ה‑26 בבית הדין לגיור, אחרי שליוותה כמספר הזה של אנשים בתהליך הכנתם לכניסה לחיק היהדות. "אם כל משפחה הייתה מלווה רק שני גרים, המצב היה הרבה יותר טוב. אי אפשר להגיד שהם לא רוצים לבוא, הם מאוד רוצים, אבל אין מספיק משפחות מלוות. וגם כשיש, אנשים יכולים לעשות הרבה יותר. אנחנו רואים נשים שעוברות גיור, שאחר כך רוצות להיכנס לחיי הנישואים בטהרה, אבל קשה למצוא להן בני ישיבה טובים. זה לא פשוט. עם מי הן אמורות להתחתן?".

אחרי משרד הקליטה, היה פרידמן שותף להקמת משרד התפוצות עם הרב מיכאל מלכיאור, איש מימד. הוא הזדהה עם ערכי התנועה וגם מכיר את האיש עוד מילדות. סבו, הרב זלמן אהרונסון, היה הרב של נורבגיה לפני הרב מלכיאור.

בשנים האלה היה פרידמן חבר ועדת ההיגוי של פרויקט 'תגלית' ונאבק על תקצוב הפיילוט שלו. מאז פועל הפרויקט כבר 16 שנים ופרידמן ממשיך להיות חבר הוועד המנהל. "זה גוף מצוין שעובד במקצועיות ובנקיות ועושה עבודה. הפרויקט הביא לארץ מאות אלפי אנשים, שהעם היהודי יכול היה לאבד אותם. החוויה הזאת משפיעה המון על החבר'ה האלה. מכל מיני מחקרים עולה שהם פעילים בקהילות היהודיות ופעילים בקמפוסים".

יש כאלה שאומרים שמגרדים אנשים ומביאים גם גויים ל'תגלית'.

"תמיד יהיה חלקנו עם אנשים שאומרים עליהם".

למה רק רוסי הוא אוליגרך?

אל הבניין היוקרתי שבו עובד פרידמן אפשר להיכנס בהצגת תעודה מזהה בלבד. המעליות המתוחכמות מתאימות לאווירת החשיבות של הבניין הגדול, שנמצא ברחוב רוטשילד בתל אביב. פרידמן לא ממש מכיר את מדיניות התשלום בחניון (היקר!). הוא בכלל עושה לכאן את הדרך באופניים. הוא לא מדלג גם על השתתפות באירועי ריצה כאלה ואחרים. אם הייתם פוגשים בו ברחוב, לא הייתם מנחשים שעומד לפניכם איש עסקים. בגדים לא מהודרים וגוף צנום, עמדות ברורות אבל בלי פוזה.

בשנת 2001, עם קבלת האבחון של הבן, הוא החליט ללחוץ חזק על הברקס ולקטוע את הקריירה בתחום הציבורי. הוא חיפש את דרכו לשוק הפרטי ופגש את ולדימיר גוסינסקי, מיליארדר יהודי-רוסי שהכיר אותו מהעשייה שלו ברוסיה. גוסינסקי שאל אותו מה תוכניותיו, ופרידמן ענה שהוא אינו יודע. לגוסינסקי היה רעיון. הוא הציע לו לעבוד לצדו של צביקה חפץ, שניהל את השקעותיו בישראל, וללמוד. כעבור שנתיים עבר חפץ להיות שגריר בבריטניה ופרידמן החליף אותו. בתפקיד הזה הוא מחזיק עד היום.

כל מי ששומע את השם גוסינסקי מהנהן בהבנה ומוסיף את המושג אוליגרך. למרות שרשמית גוסינסקי אכן משתייך לקבוצה המצומצמת הזאת, פרידמן מתנער מהכינוי השלילי. "הביטוי אוליגרכים הוא נוראי, משהו שהדביקו לכל רוסי שני עם כסף. בגלל זה מדינת ישראל איבדה אנשים מצוינים שהכלכלה והחברה הישראלית היו יכולות להרוויח מהם המון. האנשים האלה נרדפו במשך שנים. עשר שנים בלבלו את המוח עם 'המאפיה הרוסית'. משטרת ישראל לא מצאה עד היום אפילו אחד כזה. הכלא בישראל מלא באנשים שעשו עבירות כלכליות, ומכל המגזר היהודי-רוסי תפסו אחד. אחד! תיכנסו לפרופורציה". לפרידמן יש תיאוריה מדוע פניהם של האנשים האלה הושחרו. "אני חושב שבעלי ההון במדינה רצו להמשיך לחלק ביניהם את הכסף, ולא התאים להם שאנשים נוספים ייקחו מהעוגה". פרידמן מספק כדוגמה את אחד הנדבנים היהודים שהוא מחבב, צ'רלס ברונפמן. משפחתו עשתה את ההון שלה מעסקי הברחת משקאות חריפים, "אבל עליו לא יגידו אוליגרך. הוא יהודי קנדי טוב. למה ההבדל הזה?".

במסגרת תפקידו בוחן פרידמן כדאיות להשקעה בחברות שונות בארץ. לפעמים הוא משקיע, במקרים אחרים הוא מבריא חברות ולפעמים הוא משתמש ביוזמות עסקיות שונות. לחברות מסוימות קרא על שם ילדיו. כך יש חברות בשם 'שקמה' ו'מעיין'. "זה דווקא לא רעיון טוב, כי לפעמים חברה נופלת ואז זה לא נעים", הוא מחייך.

לפני עשר שנים, במסגרת ניהול עסקיו של גוסינסקי שהיה מושקע ב'מעריב', היה פרידמן המשנה למנכ"ל של מה שהיה אז אימפריה. 'מעריב' חלש אז על שלושה בתי דפוס, 17 מקומונים ו‑14 כתבי עת. עופר נמרודי היה אז בכלא, פרידמן היה המנכ"ל בפועל. הייתה זו תקופת ההכנה והמאבק בתוכנית ההתנתקות. "אין ספק שהתקשורת לא שאלה את השאלות מכל הכיוונים. גם על מקום לשים בו את הראש ביום שאחרי, וגם על מי שהשלה את האנשים שזה לא יקרה. ברמה האישית, היה לי הרבה מה לומר. אבל לא הייתי אחראי על התוכן ב'מעריב' וזה לא היה התפקיד שלי". אם היו אנשים שהחליטו שתוכנית ההתנתקות היא הזמן לשבור את הכלים הסטנדרטיים ולחרוג מתפקידם או משרתם, פרידמן לא נמנה עליהם. "הייתי אז דמות דומיננטית בעיתון ואמרתי את הדברים בכל מיני פורומים וישיבות, אבל לא התערבתי בקו המערכתי. שום דבר לא הכשיר אותי לזה. הכתבים הבולטים שהיו אז, קלמן ליבסקינד ואראל סגל ובן כספית ואמנון דנקנר, הם אנשים הגונים. מי אני שאומר לאושיות התקשורת מה לכתוב? גם לא הייתי איש ימין כל כך, שהרגיש שהעולם הולך להישבר. ההחלטה על ההתנתקות הייתה החלטה של ממשלה לגיטימית וחוקית. ההחלטה איך מטפלים באנשים - פה היה השבר הגדול". לבת שנולדה להם אחרי העקירה הם קראו שקמה, מתוך שאיפה שתושבי הגוש ישוקמו.

באותה תקופה הרגישו בני הזוג פרידמן בפער תהומי בין מה שמתרחש במגזר הציוני-דתי ובין מה שקורה מחוצה לו. בנוה דניאל, היישוב שבו גרו, היה אבל של ממש לקראת תוכנית ההתנתקות, ובתל אביב אנשים המשיכו לחיות כרגיל, "ואני לא חושב שהאשמה היא של צד אחד". הוא אמנם הביא את כתבי 'מעריב' לסיור בגוש עציון, אבל הרגיש שזה לא מספיק. "באחת הישיבות ביישוב דיברו על 'בועת תל אביב', ואז אמרתי תראו, אנחנו יישוב של 300 משפחות עם ועדת קבלה, ותל אביב היא עיר של חצי מיליון איש, שכל אחד בא והולך, אז הם הבועה?".

הקש ששבר את חנה, רעייתו, היה אירוע של 'מעריב' בתל אביב שבו לא היו דתיים בכלל. "אם מצאת איזה דתי באירוע הזה, זה היה בעל תפקיד זוטר כמו העורך דין". אחרי כל אלה ביחד, היא החליטה שהם עוברים לתל אביב. אביעד חשב שהיא בטח מתכוונת להמתין שנה, אחרי ההתנתקות הכואבת, אבל היא החליטה שכאן ועכשיו.

משפחת פרידמן אהבה את נווה דניאל, מה שהפריע לה זו ההתיישבות הדתית-בועתית. "יש לי טענות קשות על הדבר הזה. הוא רע ומסוכן ומזיק למדינת ישראל וגם לדתיים עצמם".

ממקום של יישוב מאוד חם ומחבק - לאן אתם מגיעים?

"לריק. אין בית כנסת ולא קהילה. בשמונה השבתות הראשונות הלכנו ל‑16 בתי כנסת בכל רחבי העיר ולא מצאנו משהו מתאים. אמרנו - נקים חדש". לפעמים הם מצאו תשתיות קיימות ולפעמים הקימו בעצמם, כמו למשל קהילה ובית כנסת, וגם את בית הספר פלך בתל אביב, אבל בדרך כלל בתל אביב הם יוצאי דופן. "התקשרנו למוזיאון תל אביב לאמנות בשביל חוגים לילדים. המזכירה שאלה כמה ילדים יש לנו, אמרנו חמישה. אז היא שאלה בשיא הטבעיות איך הילדים יגיעו משכונת התקווה. עניתי לה שעל חמור".

באותה שנה הקימה חנה, שהיא דוקטור לתלמוד ומלמדת במסגרות גבוהות שונות, בית מדרש לאנשי תקשורת, שפעל יום בשבוע במשך שש שנים. למדו בו בין השאר עורך ynet יון פדר, לילי גלילי מ'הארץ', ענת סרגוסטי ונועה רוטמן.

תל אביב, אומר פרידמן, שינתה אותם. היא פתחה בפניהם את הליווי לגיור, היא הביאה אותם לבנות קהילה ולהקים בית ספר ולהיות מעורבים במכינה קדם-צבאית. בעשר השנים שהם בעיר הלבנה עברו בביתם 2,000 איש בשבתות, וכן, זו העיר שלו.

בלי מזכירה ובלי רכב

פרידמן רוצה להתראיין וגם לא. הוא לא אוהב את טפיחות השכם של "בנינו עשינו", וקרדיטים זה לא ממש בשבילו. מצד שני, חשוב לו לספר על כמה דברים, ובעיקר לעסוק בנושא שהוא הבייבי שלו בשנתיים האחרונות: החברה למתנ"סים.

פרידמן היה דירקטור בחברות עסקיות וציבוריות ובמהלך השנים קיבל הצעות שונות לעמידה בראשות חברות, אבל סירב. לפני שנתיים פנה אליו הרב שי פירון, שאותו הוא מכיר כבר הרבה שנים ("היה מדריך שלי בסמינריון הדרכה"), וביקש שיתמנה ליו"ר החברה למתנ"סים. "הוא אמר שזה לא ייקח הרבה, יום עבודה אחד בשבוע. האמת היא שאולי זה משאיר יום אחד לעבודה". הפעם אמר פרידמן כן.

פירון תיאר לו מצב קשה אבל לא אנוש. המציאות הייתה קשה יותר משחשב. מנכ"לים מתחלפים, גירעון של עשרות מיליוני שקלים, גאווה פגועה של עובדים שייבשו וקיצצו את כנפיהם ורשויות מקומיות שעוזבות את החברה. "כל צרות מצרים. אני רגיל לבדוק חוליים של חברות ולהבריא אותן, כאן זה היה קל. איפה ששמתי יד, מצאתי בעיה". פרידמן החליט להיכנס לעניינים במלוא העוצמה ולעשות את זה בהתנדבות, כלומר לוותר על שכר של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש, גם על מזכירה ורכב, "כי כבר יש לי".

המסר הזה חלחל גם להתנהלותה של החברה. ההנהלה עברה ממבנה מפואר של 2,500 מ"ר במודיעין למשרדים הרבה יותר צנועים בלוד, שם כולם, גם המנכ"ל, עובדים ב‑open space. "יש חדר ישיבות למי שצריך".

"החברה למתנ"סים מטפלת בדבר הכי חשוב, שזו הקהילה", הוא מסביר. "בגלות היהודים חיו בקהילות אבל בישראל, אם אתה לא גר ביישוב או בקיבוץ או בקהילה דתית - אף אחד לא יידע אם נפטר לך קרוב וגם לא יהיה לך עם מי להדליק נרות חנוכה". פרידמן מתחבר לחזונו של מקים החברה, חיים ציפורי, שביקש להפוך "בניין לבית, שיכון לשכונה וקהל לקהילה", ולעשות את זה בעיקר באזורי ספר. פרידמן בכוונה לא משתמש במילה השיפוטית פריפריה, ומעדיף את המושג הנקי סְפר.

ראשית, הוא מינה דירקטוריון מקצועי ולא פוליטי, ובו אנשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית ורוב נשי. למשל, מיכאל ביטון מירוחם ויחזקאל רוזנבלום מבית"ר עלית, סיגל פרץ מאקי"ם ודליה נרקיס ממנפאואר. אחר כך הוא בחר לתפקיד המנכ"ל וסגנו את רז פרויליך ומאיר בינג, שני אנשים צעירים שהספיקו להגיע לתפקידים משמעותיים ולחזור לעשייה חברתית. לידם הוא מינה את רונן קובלסקי לסמנכ"ל "וזה בעיקר מה שעשיתי", הוא מפרגן. אחר כך הם פעלו להחזיר את האמון של משרדי החינוך והאוצר, וגם של העובדים, בחברה. כצוות הם הצליחו להוביל הסכם שכר לעובדים שסוגר מחלוקת של 13 שנה ונותן עוד 11 שנים של שקט תעשייתי. כל אלה מאפשרים לקלוט עובדים חדשים ולהתפתח.

לפני שבועיים צוין חג הסיגד. ב‑100 מתנ"סים של החברה ברחבי הארץ התכנס קהל ושמע "סיפור על הדרך", סיפור מפי אדם שעבר בעצמו את המסע מאתיופיה לארץ. סיפור ציוני מדהים וכואב, שלא מספיק מסופר.

החברה למתנ"סים החליטה להתמקד ביצירת קהילה, כששני העורקים המרכזיים של המושג הזה הם קבלת האחר וחינוך משלים. תחת קבלת האחר נמצא המיקוד של קבלת אוטיסטים ונכי נפש, ותחת חינוך משלים יש מגוון תוכניות של חינוך משלים לכל הגילים, החל מהגיל הרך ("אנחנו הרשת השלישית בגודלה בארץ למעונות"), המשך בתנועת הנוער 'טבע, אתגרים וסביבה', מרכזי הורות, יזמות וטכנולוגיה ותנועת של"מ למבוגרים. המתנ"סים, שפועלים גם במגזר החרדי, הערבי והבדואי, מבקשים לחבר את הבאים אליהם אל הקהילה גם באמצעות זהות ומעורבות. אם תגיעו למתנ"ס ערבי בעיד אל-פיטר או למתנ"ס יהודי בפורים, בהחלט תרגישו את החג.

ההתלהבות מהעשייה בתחום הזה ניכרת בדבריו של פרידמן, שמוכן לדבר על החברה עוד ועוד. כרגע ההנהלה מקדימה את היעדים שקבעה לעצמה. 27 מתנ"סים נפתחו מחדש ויש גם רשויות מקומיות שחזרו לפעול איתה. 171 יישובים פועלים היום תחת החברה. יישוב או עיר שמאגדים תחתיהם כמה מרכזי פעילות. בלוד, למשל, מדובר בחמישה. בחולון מדובר ב‑17.

היום גם חברות עסקיות מביעות התעניינות. פמפרס וארומה, בנק לאומי וגם טבע, חוברות לעשייה החברתית הזאת ונותנות כתף. פרידמן היה רוצה שגם אנשי הכיפה הסרוגה יראו בתחום הזה יעד לפעולה. "מאוד חשוב לי שאנשים אידיאליסטים של הציונות הדתית ישתלבו בחברה. הם הרי מוכנים לגור בשדרות, בלוד ובאופקים ויש לי שם מתנ"סים. אני לא רוצה מנהלים מבחוץ. אני רוצה שאנשים שחיים את המקום ומכירים אותו יפעלו בו". פרידמן מתכוון גם למסגרת של עבודה, אבל לא רק. "אם יש אנשים שיכולים לתת יום בשבוע, יומיים, חצי יום, אנשים שיודעים לנהל ולעשות, שמוכנים לצאת מהיישוב והשכונה ולפעול, שיבואו. צריך אותם בשטח".