יושב הבנאדם מול תמונותיה של הדר בוכריס הי"ד, ברשת ובעיתונים. עובר מתמונה לתמונה: כאן עם החברים, כאן על שפת הים מול כתובת החול, והנה הסלפי עם הקפוצ'ון, והכול תמים וחינני ומלא שמחת חיים.
יושב הבנאדם ומזדעזע על רציחתה של עוד צעירה על ידי מפלצת ערבית מהלכת על שתיים. בדיוק כך, מפלצת. וערבית.
לא מבין אנשים שמסוגלים להעניק שלל כינויים לשורפי התינוק בדומא, יהיו אשר יהיו, אבל מאמצים לעצמם לשון אירופית אנינה בדברם על ערבי מוסלמי שדוקר למוות את הצעירים והטהורים שבנו.
יושב הבנאדם מול תמונותיה של הנרצחת, ורגשות אשמה עולים בו על גודל הזעזוע. כמה קל להזיל דמעה מול ילדה חייכנית שנטמנה באדמה, לעומת אנשים מבוגרים, חמורי סבר ופוטוגניים פחות ששילמו בחייהם על אותה מפלצתיות ממש. ושלא יהיו לנו אשליות: הזעזוע מול אובדן הפוטוגניות ורוח הנעורים גדול יותר. איש לא היה טורח להעלות מחזה בשם "קוראים לי רייצ'ל קורי" על פעילה אידיאליסטית קשישה ומקומטת. קורי, הצעירה האמריקנית שפעלה נגד הריסת בתים ברפיח ונהרגה בטעות על ידי צה"ל, זכתה להנצחה התיאטרלית גם בזכות גילה, תמימותה והמראה הייצוגי שלה. מבחינות רבות, וצריך להיות ציני והגון גם יחד כדי להכיר בכך, יחסי ציבור של טרגדיות אינם כה שונים מפרסומת למכונת כביסה.
יושב הבנאדם מול תמונותיה של הדר בוכריס, צעירה יהודייה שלא דחפה את עצמה לסכסוך לא לה, לא פעלה בניגוד להוראות ולחוקים ולא העמידה את עצמה מול רכב כבד ונטול שדה ראייה. סתם בחורה צעירה שחזרה מטיול בהודו, ניהלה חיים רגילים ועמדה לצד חיילים בטרמפיאדה עד שרוצח מוג לב החליט לבחור דווקא בה. האם מישהו יכתוב מחזה שיספר את סיפור חייה מנקודת מבטה? האם מישהו משחקני התיאטרון הישראלי, אבירי המוסר הסלקטיבי, יהיה אמיץ דיו כדי להופיע במחזה כזה ולהקריא את מכתביה? מה תהיה הדרך הטובה להראות לעולם כולו שאנחנו הקורבן האמיתי? יושב הבנאדם וחושב על רצח הדר בוכריס כמכונן ועל הדר המנוחה כסמל למאבק הציוני, ומרגיש אשם.
הבית אשר נחרב
בקרב חבריי האמיתיים והווירטואליים – ברשת החברתית ובקבוצות וואטסאפ של עמיתים למקצוע – קיימים עדיין איים של האזנה לגלי צה"ל. איך אני יודע? כי לצד הקיטורים הפוליטיים הקבועים על חדשות הערוצים 2 ו‑10, על 'הארץ' ו'ידיעות אחרונות' ועל וואלה וטמקא (כינויו של אתר ynet החביב בעיקר על גולשי רשת ימנים או עצלנים), זוכה אצלם גם התחנה הצבאית לאדי קיטור של כבוד. מדי יום-יומיים, בעקשנות ובאדיקות, פותחים חבריי פה על עוד הטיה פוליטית של מגיש אקטואליה בתחנה. פעם זהו רזי ברקאי ופעם יעל דן, פעם יוסי שריד ופעם רינו צרור. הרעיון לכבות את הרדיו או להעביר לתחנה אחרת אפילו לא עולה במחשבתו של הקוטר הימני, כנראה משום שהוא פשוט אוהב את זה. הוא נהנה לסבול והוא נהנה להתלונן.
לעומת אנשי המקצוע ועכברי האקטואליה, נראה שכלל הציבור לא מקדיש את זמנו היקר לתחנה הצבאית. סקרי TGI של השנה האחרונה לא היטיבו עם רוב תוכניות האקטואליה בגל"צ. 'מה בוער' מדשדשת עם חמישה אחוזי חשיפה, רינו צרור מסתפק בפחות משלושה אחוזים, ורק 'בוקר טוב ישראל' – תוכנית שמשודרת בשעת השיא של הנסיעה לעבודה – צולחת את מחסום שבעת האחוזים, אם כי גם היא ניגפת בפני המתחרים מקול ישראל. ואילו הדחפור שהפעיל מפקד התחנה נגד 'המילה האחרונה', עם שינוי הפורמט והחלפת המגישים, הוביל לצניחת רייטינג שאני אישית גאה להיות שותף לה.
הוויכוח בעד ונגד קיומה של תחנה צבאית בישראל עתיק כמעט כמו עצם קיומה של התחנה. כעת שוב מונחת החרב על צווארה, כאשר גם הרמטכ"ל אייזנקוט תומך בשחרור גלי צה"ל מצה"ל, מהלך שמעורר התנגדות בקרב מפקדי התחנה בעבר. העניין הוא שהדיון עצמו קצת סובל מארכאיות. גלי צה"ל אולי מואזנת ומשפיעה בקרב מצייצים קובעי טעם, אבל היא כבר לא תחנה חשובה במיוחד. עידן הדואופיל הרדיופוני של המילניום הקודם, גל"צ מול קול ישראל, נגמר. מדרום ועד צפון נצמדים אזרחי המדינה לאינספור תחנות רדיו אזוריות, משוחררות יותר, מעניינות יותר ולעתים קרובות גם מאוזנות יותר פוליטית. גם לימנים, ואפילו לקיצוניים שבהם, יש כיום אלטרנטיבות רדיופוניות. תשאלו את מגישי הרדיו בן גביר ובן ארי.
גלי צה"ל לא התחדשה, לא התרעננה במקומות הנכונים, והפכה לעוד אופציה מני רבות, ולא הטובה שבהן. גם אם יש בה יתרונות כאלה או אחרים, סגירתה לא תשאיר אותנו יתומים. היא אפילו לא תפטור אותנו מעונשם של מי שהרסו לה את המוניטין מבפנים. אלה, כרגיל, ימצאו לעצמם בית תקשורתי חדש ויוכלו לחרב גם אותו. מסגירת הבית של החיילים יסבלו בעיקר דוברי חמאס וארגוני שמאל רודפי חיילים. השאר פשוט יעבירו תחנה.