1
בתום יום שלם עם 700 קברנים ומנהלי חברות-קדישא, הופתעתי לגלות שתי תכונות שבולטות אצלם במיוחד: ההומור והרגישות.
הנחיתי השבוע את "ועידת הקבורה הארצית". נו, די, למה אתם צוחקים? אם יש ועידת ישראל לעסקים, ויש כנס אילת לעיתונות, למה לא יכולה להיות ועידה שנתית של מי שעוסקים בתחום הקבורה? מדובר בפורום שמאגד את החברות-קדישא הגדולות, ומנסה להכניס כמה שיותר מקצועיות ותודעת שירות לתחום הזה. בין היתר הם מנסים להילחם בחאפרים ובעבריינים ששולטים בחלק מבתי העלמין בארץ, וגם לשפר את הדימוי של העוסקים במלאכה. "אני אומר לקברנים: לך יש לפעמים עשר הלוויות ביום", מספר לי אברהם מנלה, מנכ"ל החברה קדישא של תל אביב ויו"ר הפורום. "אבל בשביל האבל שעומד מולך עכשיו, זוהי אמו האהובה והיחידה".
אז אחרי יממה שלמה של פאנלים על תכריכים ועל חלקות, על קבורה בקומות ועל מצבות, אבחנתי קודם כול שחוש הומור מפותח הוא כנראה חובה לעוסקים בתחום. "אתם חייבים לסלוח לי", פתח את דבריו בפני הקהל מרדכי אלבוים, מנהל החברה קדישא בכפר סבא. "אני מאוד מתרגש. אני פשוט לא רגיל לדבר לפני קהל חי...". כנראה שכאשר זה המקצוע שלך, אתה מסגל הסתכלות בריאה ומחויכת יותר כלפי המציאות. עורך דין או איש הייטק יכולים להיכנס להיסטריה ולהתעצבן במהלך יום העבודה שלהם, אבל קברן? יש לו פרופורציות. הוא הרי נזכר, כמה פעמים ביום, בדברי עקביא בן מהללאל.
2
התכונה השנייה היא, כאמור, רגישות. אולי אפילו רגישות יתר. הם נורא פגיעים ונורא חרדים לתדמית שלהם, ומרגישים שנעשה להם עוול.
הרב הראשי, הרב דוד לאו, סיפר בנאומו שלא אחת הוא מגיע לניחום אבלים, ושומע בשבעה את המשפט הבא: "אתה יודע? החברה קדישא היו דווקא בסדר גמור!". כל דתי הרי מכיר את המשפט שהכי מעצבן לשמוע כמיעוט דוסי במדינה: "אתה דווקא אחלה, לו רק כל הדתיים היו כמוך...". אז הקברנים, מתברר, הם מיעוט בתוך מיעוט. ונדמה לי שהדיונים שלהם השבוע – על איך לשפר את תדמיתם – רלוונטיים לא רק לאנשי חברה קדישא. אני למדתי שם המון על היהדות ותדמיתה, ועל אנושיות, ועל היחס שלך לעבודה שלך, בכל מקצוע שבו אתה עוסק.
באחד הפאנלים הוצגו כל האזכורים החדשותיים שעוסקים בתחום הקבורה רק מהתקופה האחרונה: "חברה קדישא תפצה משפחה שגופת יקירה הוחלפה", "חלקת קבר אחת נמסרה לשני אנשים שונים", "תביעה נגד חברה קדישא: סחבתי את אלונקת חמותי בהלוויה ואני סובל מאז מנכות בכתף", וכן הלאה. דניאל בר, דובר משרד הדתות, אמר שהוא דווקא מרוצה מהנתונים האלה: "אם יש בישראל שלושים אלף הלוויות בשנה, ורק שלושה-ארבעה מקרים כאלה – אני מבסוט. עובדה שכמעט מאה אחוז מהישראלים בוחרים מרצון בקבורה דרך חברה קדישא, למרות שאפשר חוקית לבחור בקבורה אזרחית".
אלי פלאי, המו"ל של עיתון 'משפחה', הוסיף וסיפר על משהו שממש לא יגיע לכותרות: "אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים, בערב יום הכיפורים, בשתיים בצהריים. חשבנו בצער שניאלץ לחכות למוצאי הצום, אבל תוך זמן קצר החברה קדישא התארגנו. בשלוש וחצי התקיימה ההלוויה, כשבחמש כבר נכנס הצום. אף אחד לא יודע על האנשים שעזבו את ביתם באמצע סעודה מפסקת בגלל טהרה וקבורה, כדי לגמול חסד עם המתים וגם איתנו, החיים. ישבנו שבעה על אבא עשרים דקות ורצנו ל'כל נדרי'. אין לנו מלים להודות על הטיפול שקיבלנו באותן שעות קשות, בלי פרסום ובלי צלצולים".
אז מה משפיע על הדימוי של תחום מסוים? מה יוצר סטיגמה? נמרוד פרידברג, מנכ"ל חברת 'פיד מדיה', הובא לכנס כמומחה רשתות ואינטרנט. הוא ניסה לשכנע כמה חשוב לפעול בכיכר העיר החדשה הזאת. הוא הסביר, למשל, איך היום, לעובד הכי זוטר יש כוח כמו למנכ"ל הכי בכיר, כי כל שטות שהוא יגיד למשפחה בזמן הלוויה יכולה להפוך לפוסט הכי ויראלי במדינה ולעורר מהומות. יהודה שלזינגר, כתב 'ישראל היום', קצת זלזל בגישה הזאת: "אז מה אתה מציע? שכל קברן יצייץ בטוויטר על ההלוויות שלו? אולי שיעשו סלפי עם המשפחות האבלות ויעלו את זה לרשת? עם כל הכבוד, יש תחומים שלא חייבים להנגיש מבחינה טכנולוגית. זה מביך". מושיק תאומים, הבעלים של חברת 'גיתם' ואחד הפרסומאים הגדולים במדינה, צידד בגישה הזאת וטען בעצם שלא התקשורת משפיעה אלא המוצר עצמו: "אדם שומע בחייו על אינספור נושאים. הוא לא מתעניין בהם עד שזה לא מגיע לפתח ביתו. ולכן, ההתנסות האישית תקבע את דעתם של האנשים על החברה קדישא, הרבה יותר מכל מה שהם יקראו בנושא בתקשורת. זה מפגש נדיר של ישראלי חילוני עם אנשים דתיים, ועוד ברקע כל כך קשה ועצוב. לפני עשור נפטר אבי, ובעקבות היחס הנפלא שקיבלתי אז בחברה קדישא תל אביב התחלתי ללוות את התחום. החוויה האישית הופכת את האדם לפרזנטור שלכם. מי שיהיה מרוצה, ידבר בזמן השבעה עם מאות אנשים, וכך גם בהמשך חייו – וזה חזק יותר מכל כותרת בעיתון. תתעלמו מהתקשורת ותתעסקו במהות, בשירות שאתם נותנים".
ושלזינגר הוסיף: "ותפסיקו לחשוב ששונאים אתכם. רק הבוקר פורסם סקר לפיו זק"א הוא הארגון השני הכי פופולרי במדינה. צה"ל במקום הראשון עם 93 אחוזי פופולריות, וזק"א עם 91 אחוזים. שר הבריאות ליצמן זוכה שוב ושוב בתואר השר הפופולרי. גם גפני מאוד מוערך מקצועית. די, התבגרנו כבר".
3
שמעתי בחיי מח"כ משה גפני הרבה נאומים תקיפים, הרבה קריאות ביניים, אבל במרכז נאומו בכינוס הקברנים הוא הביא דבר תורה נוקב על פרשת השבוע.
יעקב אבינו, כזכור, שמע בפרשת 'ויצא' את אלוקים בכבודו ובעצמו, שאמר לו לעזוב את חרן ולשוב לישראל: "ויאמר ה' אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך, ואהיה עמך". מה עשה יעקב בתגובה? הוא הרי היה צריך לצאת מיד לדרך, ללא דיחוי. אבל כך מספר הפסוק הבא: "וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה, אל צאנו". יעקב קורא לנשותיו ומדבר איתן. התורה מפרטת במשך תשעה פסוקים שלמים את כל ההסבר הארוך של יעקב, שמספר להן על תלאות העבודה הקשה אצל לבן הרמאי ומפרט גם מה בדיוק אמר לו ה' לעשות. "שימו לב: גם אם ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו מתגלה אליך", אמר גפני, "אתה עדיין צריך להסביר את מעשיך. גם אם אתה עושה מה שהקדוש ברוך הוא אמר, גם אם אתה פועל על פי ההלכה, אתה חייב להסביר. לא משנה שאתה צודק, תנמק את עצמך. תהיה מובן לאחרים".
איזה רעיון נפלא, חשבתי לעצמי. מתי בדיוק חברי הכנסת שלנו יתחילו ליישם אותו?
4
המפגש של משפחה עם המוות יכול להיות גם המפגש שלה עם החיים, החיים היהודיים. כך למדתי מדברים של הרב דוד לוין, עובד סוציאלי שעובד בחברה קדישא נתניה.
"אני מקפיד להגיע לשבעה של המשפחות, אחרי ההלוויה", הוא סיפר. "אנשים מסתכלים עליי ואומרים: אה, חברה קדישא? מה קרה, באת לבקש תשלום? צריך עוד איזה טיפ? אבל אני אומר להם: לא. רק באתי לשמוע אם אתם מרוצים מהטיפול שקיבלתם, וגם לנחם אתכם, לשמוע על הנפטר ולשאול אם אפשר לעזור בעוד משהו. לפעמים משפחות צריכות שישלימו להם מניין, לפעמים הן רוצות עזרה גם בארגון השלושים. יש לי סיפורים רבים על משפחות שכל היחס שלהן ליהדות השתנה בעקבות היחס שקיבלו בימים הקשים שעברו עליהן. ולפעמים אנשים לא צריכים כלום, רק תשומת לב וחיוך ואוזן קשבת ולחיצת יד חמה". לא הופתעתי לגלות שהדובר הרגיש הזה, הרב דוד לוין, הוא נכדו של ר' אריה לוין.
ובעצם, למה לדבר רק על חילונים? רק אותם צריך לקרב? כבר כמה חודשים לא יוצאת לי מהראש מחווה קטנה אחת של קברן ירושלמי אחד. דווקא במצבים שבהם אני מרגיש שחסרה לי אמפתיה מנותני שירותים (כן, אלדן, הכוונה אליכם!), אני נזכר ברגע ההוא. זה קרה ברחוב שמגר בירושלים. נדמה לי שזה המקום היחיד בעולם שבו ילדים קופצים במתנפחים של קניון שוקק חיים עשרה מטרים מבית לוויות. אבל באותה שעה המתנפחים כבר נסגרו. המוזיקאי המוערך יוסי פיאמנטה נפטר ממחלה קשה, ובני משפחתו וחבריו התכנסו ללוותו למנוחות לקראת חצות. היה לילה, והיה קר, והיה עצוב, ופתאום, לפני שהלוויה יצאה מבית הלוויות, איש החברה הקדישא אמר לנו: "רבותיי, לא להיבהל. אני שובר פה עכשיו חרס. לא להיבהל". והוא שבר כלי חרס על הרצפה ואמר, על פי מנהג אשכנז: "הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, ולא יהיה עוד שבר בגבול ישראל".
הסתכלתי על החרדי הירושלמי הזה, וחשבתי לעצמי שאני לא רוצה אפילו לדמיין מה הוא עשה ומה ראה היום, ובכל זאת, הוא לא התחספס. איזו מחשבה אנושית. גם בתוך מעמד לילי, חשוך ולא בדיוק סימפטי שכזה, לחשוב ברגישות על מי שלא מורגל בכך, ולפני ביצוע המנהג השגרתי, בפעם המי יודע כמה, להזהיר שמשהו הולך להישבר ושלא ניבהל. אתה יכול להתייחס למקצוע שלך כאוטומט, ואתה יכול להסתכל על המציאות דרך עיניו של הזולת ולנסות להקל עליו, אפילו קצת.
שלא יהיה עוד שבר בגבול ישראל.
לתגובות: yedidyam@netvision.net.il
