מאז פרוץ המשבר הכלכלי בשנים 2007‑2008, וביתר שאת מאז מחאת קיץ 2011, יצא הדיון הציבורי בנושאים של כלכלה ומשטר כלכלי מהגטו של המדורים והמוספים הכלכליים ועבר למרכז הבמה.
מושגים כמו "יוקר המחייה", "פריון העבודה", "השתתפות בכוח העבודה" ודומיהם הפכו לחלק מהשיח הציבורי הכללי. סיבה אחת למהפך היא שברגעי משבר הכלכלה פוגשת את הכיס הפרטי של כמעט כל אחד ואחת מאיתנו. סיבה שנייה היא ההצלחה התקשורתית (להבדיל מהפוליטית) של מחאת האוהלים בקיץ ההוא. אל המיינסטרים התקשורתי חלחלה ההבנה שחיי היומיום של 90 אחוזים מהישראלים מושפעים משאלות כלכליות הרבה יותר מאשר משאלות של מלחמה ושלום. אולם למרות שעצם כניסתו של השיח הכלכלי לעמודים הראשונים של העיתונים היא תהליך מבורך, התוצאות לפעמים מבורכות מעט פחות.
דוגמה טובה לשיח כלכלי שתופס נפח מרכזי יותר ויותר היא הסדרה 'מגש הכסף' ששודרה בתקופה האחרונה בערוץ 8 בכבלים. הסדרה הורכבה משלושה פרקים, כל אחד מהם בהובלתו של מומחה אחר, שפירטו את כשליה של הממשלה בניהול הכלכלה הישראלית. המומחים, העיתונאי גיא רולניק, החשב הכללי באוצר לשעבר ירון זליכה ופרופ' דני גוטוויין, ניסו כל אחד בתורו להסביר לנו עד כמה רע כאן ועד כמה הממשלה אשמה בזה.
מרבית הביקורות על הסדרה התמקדו עד היום בשאלה "עד כמה רע כאן", וטענו, בצדק חלקי, שהרבה פחות רע כאן יחסית לתמונה ששלושת האדונים הנכבדים ציירו. אותי, ברשותכם, מעניינת כרגע דווקא הממשלה.
בעולם מקובל לדון בשלושה זרמים מרכזיים במחשבה הכלכלית. הזרם הראשון הוא הקפיטליזם, שמשמעותו משק שפועל באופן חופשי עם פיקוח מינימלי (בעיקר לצורך מניעת תרמיות ולשמירה על ביטחון הציבור) ועם מעורבות ממשלתית קטנה מאוד. הקפיטליסטים מאמינים שממשלה צריכה לעשות מעט מאוד. קצת ביטחון חוץ, קצת ביטחון פנים, קצת מערכת משפטית ובכל השאר בעיקר לא להפריע. מי שמחלק את העושר על פי גישה זו הוא השוק.
הזרם השני הוא הסוציאליזם, שמשמעותו משק מתוכנן, נשלט בידי השלטון, שבתורו אמור להיות בידי מעמד הפועלים. מרביתכם מכירים את הגישה הזאת בשמה הפחות פופולרי - קומוניזם. על פי הגישה הזאת, הממשלה עושה הכול. בנייה, ייצור, מסחר, שווקים - הכול בידי הממשלה או בידי רשויות ציבוריות שפועלות מטעמה. חלוקת העושר אמורה להיות שוויונית, ולהתבצע על ידי הממשלה.
הזרם השלישי, שהוא פופולרי מאוד במערב ובצפון אירופה, הוא הסוציאל-דמוקרטיה. הזרם הזה דוגל בשוק חופשי ובמסחר פתוח לצד מיסוי גבוה, מעורבות ממשלתית עמוקה במתן שירותים לאזרח ותשלומי העברה גבוהים. למעשה דוגל הזרם הזה ביצירת העושר בשוק החופשי וחלוקתו מחדש על ידי הממשלה.
בישראל, כך מתברר בשנים האחרונות, נוצר זרם חדש, רביעי במספר – הסוציאל-דמגוגיה. על פי הזרם הזה, הממשלה צריכה להתערב כדי שהעשירים לא ירוויחו יותר מדי על חשבון הציבור הרחב, אך במקביל לדאוג לגבות הרבה מיסים כדי שיהיה בקופה הרבה כסף לשירותים חברתיים ותשלומי העברה.
דוגמה טובה לכך הן הטענות על "שוד הגז". העובדה שמבנה שוק הגז הנוכחי הוא תוצאה של מחדל ממשלתי אינה נתונה במחלוקת. בעולם אידיאלי לא היה אמור להיווצר מונופול. למרות זאת, הטענות על "שוד הגז" אינן ברורות. לאחר שחוק ששינסקי הראשון הביא לכך שלמעלה משני שלישים מהכנסות הגז מגיעות לציבור באמצעות מיסוי, דווקא הציבור הוא בעל האינטרס במחירי גז גבוהים. הראשונה שתפסיד מהורדה דרסטית של מחירי הגז תהיה קופת המדינה, ובהמשך אותן שכבות אוכלוסייה שנהנות מהתקציב הזה.
פסק דין עם הבטחה
הבטחת הכנסה היא רשת הביטחון האחרונה שמדינת ישראל מעניקה לאזרחיה שמסיבות כאלה ואחרות אינם מסוגלים לפרנס את עצמם. לא מדובר בסכומים גדולים לכל אדם, אבל בכל זאת במבט כולל מדובר בסכומים גדולים מאוד, ולכן עושה הביטוח הלאומי מאמץ לוודא שהקצבה מגיעה רק למי שהיא באמת מגיעה לו.
אחד הכללים של הביטוח הלאומי קובע כי כאשר מחשבים את הכנסתו של אדם, יש לקחת בחשבון גם סכומי כסף שהוא מקבל באופן שוטף וקבוע מבני משפחה או מבני הקהילה. ההיגיון העומד מאחורי הכלל הזה הוא שמי שיכול לקבל את הסיוע ממקום אחר איננו זקוק לסיוע מטעם המדינה, למרות שלא מדובר בהכנסה שמגיעה מעבודה.
במהלך השנים האחרונות ניסו שישה בני אדם שונים לאתגר את הביטוח הלאומי, ולטעון כי במקרה שבו התמיכה נועדה לתשלום שכר דירה, אין לראות בה הכנסה. מאחורי הטענה עומד ההיגיון הבא: על פי כללי הביטוח הלאומי, גם אדם שהדירה שבה הוא גר נמצאת בבעלותו, זכאי להבטחת הכנסה. זאת למרות שבעלות על כל נכס אחר שוללת זכאות להבטחת הכנסה. הסיבה היא שאדם זקוק לקורת גג מעל ראשו. לפיכך, גם סיוע חיצוני בתשלום שכר הדירה אינו צריך להיחשב להכנסה ששוללת הבטחת הכנסה.
השאלה התגלגלה בבתי הדין לעבודה, אשר עוסקים על פי חוק גם בתביעות נגד הביטוח הלאומי, והגיעה לפתחו של בית הדין הארצי לעבודה. השבוע פסק בית הדין בדעת רוב, נגד דעת נשיא בית הדין הארצי לעבודה, כי סיוע כזה, המכוון לתשלום שכר דירה, לא ייחשב להכנסה ששוללת הבטחת הכנסה. עם זאת, בית הדין הארצי לא הכריע בשאלה מה קורה במקרה שבו הסיוע המשפחתי או הקהילתי איננו מיועד דווקא לתשלום שכר דירה.
מי שיקרא את פסק הדין יגלה דיון שהוא בעיקרו משפטי וקצת פיסקאלי, אולם בסופו של דבר מפסק הדין יוצאת גם בשורה מעודדת. רשתות הסיוע המשפחתיות והקהילתיות אינן בהכרח מנוגדות לסיוע הציבורי, והן יכולות גם להשלים אותו ולפעול לצדו.