האנושות מתחלקת לשלושה חלקים:
1. אלה שהפחד הגדול שלהם הוא להיטרף על ידי מפלצות.
2. אלה שהפחד הגדול שלהם הוא להפוך למפלצות.
3. מפלצות.
קבוצה 3 מאיימת על שתי הקבוצות האחרות ומנסה לטרוף אותן. באופן טבעי, קבוצה 1 מנסה להילחם בכל כוחה במפלצות, אולם קבוצה 2 עומדת בדרכה. היא פוחדת שלחימה במפלצות תגרום לה להפוך בעצמה למפלצת, כאזהרתו של ניטשה, והאפשרות הזאת גרועה בעיניה יותר מאשר האפשרות להיטרף חיים. מכיוון שכך, היא כובלת את ידי עצמה ואת ידי אחרים, ומעדיפה לספוג קורבנות ולעשות ויתורים למפלצות, ובלבד שלא תהפוך חלילה להיות כמוהן.
קבוצה 1 מצדה אינה מתלהבת גם היא מהרעיון להפוך למפלצת, אלא שהיא סבורה שהחשש לכך אינו גדול במיוחד ואינו מצדיק כניעה בפני איום המפלצות. "אם אתם נלחמים בצורה אכזרית, במה אתם שונים מהמפלצות?" שואלת קבוצה 2. "אנחנו שונים מהן משום שהן הורגות חפים מפשע, ואנחנו הורגים מפלצות", עונה קבוצה 1.
קבוצה 2 נוטה להסתכל על החיצוניות של המעשים ולהגיב בצורה רגשית. תמונות של מעשי אלימות, גופות והרוגים מזעזעות אותה, ולא משנה כלל מהו ההקשר שלהן. "אלה מעשים מפלצתיים!" היא זועקת.
קבוצה 1 לעומת זאת מסתכלת על הכוונה וההקשר הרחב, ומגיבה בצורה רציונלית. היא מבינה את ההבדל המהותי בין פושע שיורה בשוטר ובין שוטר שיורה בפושע, ואינה מתמקדת בדמיון החיצוני בין האקדחים שבידי שניהם. כיוון שכך, היא בטוחה בעצמה ובצדקתה יותר מאשר קבוצה 2, ואינה חוששת כמוה מפני הפיכה למפלצת.
לרוע מזלה של קבוצה 2, היא עלולה לצאת קירחת מכאן ומכאן – גם להיטרף על ידי מפלצות וגם להפוך למפלצת. זאת כאשר החרדה הקיומית שלה דוחפת אותה להיאבק בקבוצה 1, ומאבק זה עצמו לובש צורה מכוערת ומפלצתית. קבוצה 1 הופכת בעיני קבוצה 2 למפלצת גרועה יותר מקבוצה 3 – שהרי קבוצה 3 רק רוצה לטרוף אותם ואילו קבוצה 1 רוצה להשחית אותם.
אז מתחילים אנשי קבוצה 2 לרדוף, להחרים ולגנות את אנשי קבוצה 1, להשחיר את דמותם, להחריב את יישוביהם, להלשין עליהם בפני אויביהם וכן הלאה. כל מה שאסור ביחס ל"אחר" המפלצתי, מותר ואף מצווה בעיניהם ביחס ל"אחר האחר", אויבן של המפלצות, שבאורח פרדוקסלי נתפס בעצמו כמפלצת. וכך מבלי משים הופכת קבוצה 2 בעצמה למפלצת שמשתפת פעולה עם המפלצות של קבוצה 3, שמבחינתן אינן מבחינות בין דם לדם וכל טרף כשר בעיניהן.