התנצלות שתעלה בדם
עוד לא התפוגג ענן העשן מעל ביתו ההרוס של הארכי-רוצח סאלח שחאדה וכבר מגיעים הגינויים וההתנצלויות המוכרות-עד-זרא. לא ידענו, לא התכוונו, השב\"כ אמר שהוא לבדו. כמה מקומם שלמקהלת הצבועים הבינלאומית מצטרף גם נשיא ארצות-הברית, כאילו שכחנו איך הוא הפציץ איזורים שלמים כדי לפגוע במנהיגי הטאליבאן ואל-קאעידה.
כואב לראות תינוקות פלשתינים מתים בגלל חטאי הוריהם, אבל כואב עוד יותר לראות תינוקות שלנו נטבחים, וחובתינו היא קודם כל כלפיהם. מי שרוצה באמת למנוע את מותם של אזרחים משני הצדדים צריך לנהוג הפוך מאיך שנוהגים המתנצלים. הדברים האלה כל כך ברורים שפלא שעוד צריך לכתוב אותם. יש להזהיר אזרחים בלתי-לוחמים שישראל לא תוכל לערוב לשלומם אם יניחו למחבלים למצוא מסתור בקרבתם. דיבורים על כך שאילו ידענו על נוכחות אזרחים לא היינו מפציצים רק יעודדו את רבי המחבלים להקיף את עצמם בנשים וילדים.
התמונה משקרת
אחת הטכניקות הנבזיות של עיתונות מוטה היא שימוש בתמונות בדרך מגמתית. כל איש ציבור מצולם לעיתים בתנועות והעוויות לא מחמיאות, והתמונות הללו הופכות כלי מניפולטיבי בידיהם של עורכים מגמתיים.
זכורה לי כפולת עמודים ב\'ידיעות אחרונות\' מייד לאחר פרוץ אוסלו, שבה רואיינו זה לצד זה השר דאז יוסי שריד ומי שהיה מנהיג האופוזיציה, בנימין נתניהו. באותו ראיון התנבא יוסי שריד כי ההצלחה המסחררת של תהליך אוסלו תוליך את השמאל מחיל אל חיל, ותקבור את הליכוד באופוזיצה לעשרים וחמש שנים. שלוש שנים אחר כך כבר הבין העם את ערכם של הסכמי אוסלו, ונתניהו כבש את ראשות הממשלה.
שריד צולם בלבוש ביתי, כוס תה מהבילה בידיו, וכולו אומר שלום, שלווה ונינוחות. בעמוד המקביל צולם נתניהו בתנועה נדירה, ידו מורמת ואצבעותיו מקופלות בצורה המזכירה עוף טורף. לא היה שום צורך לציין למי מהשניים נתונה אהדת העורכים. התמונות דיברו בעד עצמן.
מה שעשו אז עורכי \'ידיעות\' עשו השבוע עורכים ב\'מעריב\'. את שני צידיה של ידיעה שעסקה ב\'מלחמת המחנות בליכוד\' עיטרו תמונותיהם של אריאל שרון ובנימין נתניהו. שרון במבט ידידותי, קצה-חיוך על שפתיו, ידו מונפת לשלום. נתניהו במבט עצבני, אגרופיו קמוצים ומושטים קדימה בתנוחה של מתאגרף. לא צריך יותר מזה כדי להחליט למי נתונה אהדתך. אז אולי התמונה לא משקרת, אבל אלו ששיבצו אותה לא בדיוק אמונים על אמת והגינות.
שבחי \'מבושלת\'
לפני שלושה שבועות סיימתי שירות מילואים קצר במוצב צה\"ל, על גדר המערכת החוצצת בין רצועת עזה לבין קיבוצי הנגב המערבי. יחד עם חברי לפלוגה הוטל עלי להגן בגופי על קיבוצניקים הנתונים לאיום מצד מחבלי עזה, איום שהוא תוצאה ישירה של תהליך אוסלו שזכה לתמיכתם הנלהבת. הם לא בקשו סליחה עד היום, ויש ביניהם כמה שעוד יש להם את החוצפה להפגין בכל יום שישי נגד תושבי גוש קטיף.
אולי בגלל שאני לא מוסי רז אף אחד לא צילם אותי במבט מיוסר, ולא ציטט דברים מפי על כך שדעתי אינה נוחה מהמשימה שהוטלה עלי אבל דרך הסרבנות אינה דרכי. האמת, אין לי בעייה עם המשימה. נכון שהראשונים הראויים להגנה הם אחינו המתנחלים, אבל גם פיקוח נפש של קיבוצניק דוחה שבת.
חזרתי עמוס חוויות, תובנות ולקחים, ועל כך אולי בהזדמנות אחרת. הפעם רצוני לציין שינוי מבורך לטובה בתחום שולי לכאורה אבל חשוב מאוד למעשה – האוכל.
שינוי אמרנו? לא פחות ממהפך.
במשפט אחד - לא עוד בעיות כשרות במטבח. אם עד עכשיו נאלצתם בכל פעם שהגעתם למוצב להגעיל סירים וללבן מחבתות – אתם יכולים לשאיר את הברנר בבית. כבר אין צורך להתעדכן אם הפלוגה שהיתה כאן לפניכם התמחתה בציד ארנבות או דורבנים. גם לא צריך להשגיח על הטבח הפלוגתי כשהוא מבשל, כי הוא פשוט לא מבשל.
כן רבותי, הבישול הצבאי, לפחות בזמן פעילות מבצעית, הופרט לידיים טובות: חברת המזון \'מבושלת\'. בהגיע שעת האוכל מקבל לידיו כל חייל מורעב מנה ארוזה היטב בצלופן, ובה מכל טוב מבוא-חורון: בבוקר שוקו, קורנפלקס ומעדן חלב, בערב פסטרמה וחומוס, ובצהריים מנה בשרית מבושלת עם תוספות. אפילו גיוון יש: פעם שניצל, פעם מעורב ירושלמי, פעם קציצות וחוזר חלילה. אגב, גם לחם אין. אוכלים לחמניות.
ועוד משהו: אם התרגלתם להוציא בכל שירות מילואים משהו כמו עשרה שקלים ביום על פחיות שתייה קרות ויקרות, אתם יכולים לשמור את הכסף לכיסוי ההתייקרות האחרונה של מחירי הלחם. בכל ארוחת צהרים תקבלו פחית שתייה קומפלט מצורפת למנה האישית שלכם. והכל בכלים חד-פעמיים. לא תורנות שטיפה, ולא חיפושים נואשים אחר כפית חלבית סוררת שנכנסה אל תוך הכלים הבשריים.
על כשרות המזון של \'מבושלת\' חתום הרב יונה דוברת, רב היישוב מבוא-חורון. אני באופן אישי ישן מצוין בלילה אחרי אכילת מזון שהוא מעיד על כשרותו. אלא אם מעירים אותי לשמירה.
כמי שלבטי הכשרות גורמים לו כאב-ראש לא פחות מחבישת קסדה על בט\"שית במשך ארבע שעות רצופות, הרגשתי כמי ששכפ\"ץ קרמי כבד נגול מעל ליבו.
זה לא שהכל מושלם. למשל, העגבנייה והמלפפון המצורפים כפק\"ל נזרקים לעיתים קרובות מדי לפח. החבר\'ה נוהגים לפתוח מנה שלימה רק כדי לקחת את פחית השתייה. חוץ מזה, כבר לימדונו אבותינו החוטאים במדבר שיש משהו מתיש באוכל שחסר בו מימד ההפתעה. והגרוע מכל: שבת בצבא בלי חמין – הייתכן?!
אבל כל זה, לטעמי לפחות, אינו עומד בשום פרופורציה מול השקט הנפשי של הידיעה שהאוכל הוא ללא בעיות כשרות. לא נותר אלא לבקש מבוגי יעלון או ממישהו אחר ששומע: אנא, להמשיך את המהפך המבורך הזה.
מוסיקה בתשעת הימים
מהי הקינה המוכרת ביותר לתשעה באב בקרב עדות אשכנז (תסלחו לי שאני מחזיר אתכם ליום העצוב הזה. מה לעשות, העיתון הקודם ירד לדפוס לפני כניסת הצום)? כמובן, \"אלי ציון ועריה\". למה? כי יש לה מנגינה.
אמירת הקינות בתשעה באב קשה ומתישה לרוב המתפללים. נוסח הקינות רחוק מהעברית המדוברת וקשה להבנה, במיוחד כשממילא קשה להתרכז בגלל הצום והישיבה על הארץ. אז מה הפלא שבהרבה בתי כנסת קוראים את הקינות בדילוגים?
אני רוצה להציע אתגר למוסיקאים שלנו, יוצרי המוסיקה היהודית: להלחין את הקינות. אין ספק שמה שמחייה את תפילות הימים הנוראים זו המוסיקה. לחנים נוגים מתאימים היו יכולים להפוך את אמירת הקינות לחוויה עמוקה ומרגשת.
ועוד משהו: לתחנות הרדיו הדתיות – וכידוע כבר אי אפשר למנותן על אצבעות שתי ידיים ורגליים - יש בעייה עם המוסיקה בתשעת הימים. שירים סתם אי אפשר לשדר. אז יש את \"שפכי כמים ליבך\" של קרליבך, שמילותיו לקוחות ממגילת איכה. מי שמכיר את שיריו המצויינים של יהושע אנגלמן יכול לנגן גם את \"חסדי ה\' כי לא תמנו\", שגם מילותיו לקוחות מ\'איכה\'. ומה עוד? בערוץ שבע ההוראה השנה היתה לנגן שירים של כיסופים לבניין ירושלים, אבל כמה כאלה כבר יש.
מפיק זריז שיארגן הקלטה של כמה קינות מולחנות, מובטח לו שלפחות בתשעת הימים הדיסק שלו לא יפסיק לנגן.
עוד לא התפוגג ענן העשן מעל ביתו ההרוס של הארכי-רוצח סאלח שחאדה וכבר מגיעים הגינויים וההתנצלויות המוכרות-עד-זרא. לא ידענו, לא התכוונו, השב\"כ אמר שהוא לבדו. כמה מקומם שלמקהלת הצבועים הבינלאומית מצטרף גם נשיא ארצות-הברית, כאילו שכחנו איך הוא הפציץ איזורים שלמים כדי לפגוע במנהיגי הטאליבאן ואל-קאעידה.
כואב לראות תינוקות פלשתינים מתים בגלל חטאי הוריהם, אבל כואב עוד יותר לראות תינוקות שלנו נטבחים, וחובתינו היא קודם כל כלפיהם. מי שרוצה באמת למנוע את מותם של אזרחים משני הצדדים צריך לנהוג הפוך מאיך שנוהגים המתנצלים. הדברים האלה כל כך ברורים שפלא שעוד צריך לכתוב אותם. יש להזהיר אזרחים בלתי-לוחמים שישראל לא תוכל לערוב לשלומם אם יניחו למחבלים למצוא מסתור בקרבתם. דיבורים על כך שאילו ידענו על נוכחות אזרחים לא היינו מפציצים רק יעודדו את רבי המחבלים להקיף את עצמם בנשים וילדים.
התמונה משקרת
אחת הטכניקות הנבזיות של עיתונות מוטה היא שימוש בתמונות בדרך מגמתית. כל איש ציבור מצולם לעיתים בתנועות והעוויות לא מחמיאות, והתמונות הללו הופכות כלי מניפולטיבי בידיהם של עורכים מגמתיים.
זכורה לי כפולת עמודים ב\'ידיעות אחרונות\' מייד לאחר פרוץ אוסלו, שבה רואיינו זה לצד זה השר דאז יוסי שריד ומי שהיה מנהיג האופוזיציה, בנימין נתניהו. באותו ראיון התנבא יוסי שריד כי ההצלחה המסחררת של תהליך אוסלו תוליך את השמאל מחיל אל חיל, ותקבור את הליכוד באופוזיצה לעשרים וחמש שנים. שלוש שנים אחר כך כבר הבין העם את ערכם של הסכמי אוסלו, ונתניהו כבש את ראשות הממשלה.
שריד צולם בלבוש ביתי, כוס תה מהבילה בידיו, וכולו אומר שלום, שלווה ונינוחות. בעמוד המקביל צולם נתניהו בתנועה נדירה, ידו מורמת ואצבעותיו מקופלות בצורה המזכירה עוף טורף. לא היה שום צורך לציין למי מהשניים נתונה אהדת העורכים. התמונות דיברו בעד עצמן.
מה שעשו אז עורכי \'ידיעות\' עשו השבוע עורכים ב\'מעריב\'. את שני צידיה של ידיעה שעסקה ב\'מלחמת המחנות בליכוד\' עיטרו תמונותיהם של אריאל שרון ובנימין נתניהו. שרון במבט ידידותי, קצה-חיוך על שפתיו, ידו מונפת לשלום. נתניהו במבט עצבני, אגרופיו קמוצים ומושטים קדימה בתנוחה של מתאגרף. לא צריך יותר מזה כדי להחליט למי נתונה אהדתך. אז אולי התמונה לא משקרת, אבל אלו ששיבצו אותה לא בדיוק אמונים על אמת והגינות.
שבחי \'מבושלת\'
לפני שלושה שבועות סיימתי שירות מילואים קצר במוצב צה\"ל, על גדר המערכת החוצצת בין רצועת עזה לבין קיבוצי הנגב המערבי. יחד עם חברי לפלוגה הוטל עלי להגן בגופי על קיבוצניקים הנתונים לאיום מצד מחבלי עזה, איום שהוא תוצאה ישירה של תהליך אוסלו שזכה לתמיכתם הנלהבת. הם לא בקשו סליחה עד היום, ויש ביניהם כמה שעוד יש להם את החוצפה להפגין בכל יום שישי נגד תושבי גוש קטיף.
אולי בגלל שאני לא מוסי רז אף אחד לא צילם אותי במבט מיוסר, ולא ציטט דברים מפי על כך שדעתי אינה נוחה מהמשימה שהוטלה עלי אבל דרך הסרבנות אינה דרכי. האמת, אין לי בעייה עם המשימה. נכון שהראשונים הראויים להגנה הם אחינו המתנחלים, אבל גם פיקוח נפש של קיבוצניק דוחה שבת.
חזרתי עמוס חוויות, תובנות ולקחים, ועל כך אולי בהזדמנות אחרת. הפעם רצוני לציין שינוי מבורך לטובה בתחום שולי לכאורה אבל חשוב מאוד למעשה – האוכל.
שינוי אמרנו? לא פחות ממהפך.
במשפט אחד - לא עוד בעיות כשרות במטבח. אם עד עכשיו נאלצתם בכל פעם שהגעתם למוצב להגעיל סירים וללבן מחבתות – אתם יכולים לשאיר את הברנר בבית. כבר אין צורך להתעדכן אם הפלוגה שהיתה כאן לפניכם התמחתה בציד ארנבות או דורבנים. גם לא צריך להשגיח על הטבח הפלוגתי כשהוא מבשל, כי הוא פשוט לא מבשל.
כן רבותי, הבישול הצבאי, לפחות בזמן פעילות מבצעית, הופרט לידיים טובות: חברת המזון \'מבושלת\'. בהגיע שעת האוכל מקבל לידיו כל חייל מורעב מנה ארוזה היטב בצלופן, ובה מכל טוב מבוא-חורון: בבוקר שוקו, קורנפלקס ומעדן חלב, בערב פסטרמה וחומוס, ובצהריים מנה בשרית מבושלת עם תוספות. אפילו גיוון יש: פעם שניצל, פעם מעורב ירושלמי, פעם קציצות וחוזר חלילה. אגב, גם לחם אין. אוכלים לחמניות.
ועוד משהו: אם התרגלתם להוציא בכל שירות מילואים משהו כמו עשרה שקלים ביום על פחיות שתייה קרות ויקרות, אתם יכולים לשמור את הכסף לכיסוי ההתייקרות האחרונה של מחירי הלחם. בכל ארוחת צהרים תקבלו פחית שתייה קומפלט מצורפת למנה האישית שלכם. והכל בכלים חד-פעמיים. לא תורנות שטיפה, ולא חיפושים נואשים אחר כפית חלבית סוררת שנכנסה אל תוך הכלים הבשריים.
על כשרות המזון של \'מבושלת\' חתום הרב יונה דוברת, רב היישוב מבוא-חורון. אני באופן אישי ישן מצוין בלילה אחרי אכילת מזון שהוא מעיד על כשרותו. אלא אם מעירים אותי לשמירה.
כמי שלבטי הכשרות גורמים לו כאב-ראש לא פחות מחבישת קסדה על בט\"שית במשך ארבע שעות רצופות, הרגשתי כמי ששכפ\"ץ קרמי כבד נגול מעל ליבו.
זה לא שהכל מושלם. למשל, העגבנייה והמלפפון המצורפים כפק\"ל נזרקים לעיתים קרובות מדי לפח. החבר\'ה נוהגים לפתוח מנה שלימה רק כדי לקחת את פחית השתייה. חוץ מזה, כבר לימדונו אבותינו החוטאים במדבר שיש משהו מתיש באוכל שחסר בו מימד ההפתעה. והגרוע מכל: שבת בצבא בלי חמין – הייתכן?!
אבל כל זה, לטעמי לפחות, אינו עומד בשום פרופורציה מול השקט הנפשי של הידיעה שהאוכל הוא ללא בעיות כשרות. לא נותר אלא לבקש מבוגי יעלון או ממישהו אחר ששומע: אנא, להמשיך את המהפך המבורך הזה.
מוסיקה בתשעת הימים
מהי הקינה המוכרת ביותר לתשעה באב בקרב עדות אשכנז (תסלחו לי שאני מחזיר אתכם ליום העצוב הזה. מה לעשות, העיתון הקודם ירד לדפוס לפני כניסת הצום)? כמובן, \"אלי ציון ועריה\". למה? כי יש לה מנגינה.
אמירת הקינות בתשעה באב קשה ומתישה לרוב המתפללים. נוסח הקינות רחוק מהעברית המדוברת וקשה להבנה, במיוחד כשממילא קשה להתרכז בגלל הצום והישיבה על הארץ. אז מה הפלא שבהרבה בתי כנסת קוראים את הקינות בדילוגים?
אני רוצה להציע אתגר למוסיקאים שלנו, יוצרי המוסיקה היהודית: להלחין את הקינות. אין ספק שמה שמחייה את תפילות הימים הנוראים זו המוסיקה. לחנים נוגים מתאימים היו יכולים להפוך את אמירת הקינות לחוויה עמוקה ומרגשת.
ועוד משהו: לתחנות הרדיו הדתיות – וכידוע כבר אי אפשר למנותן על אצבעות שתי ידיים ורגליים - יש בעייה עם המוסיקה בתשעת הימים. שירים סתם אי אפשר לשדר. אז יש את \"שפכי כמים ליבך\" של קרליבך, שמילותיו לקוחות ממגילת איכה. מי שמכיר את שיריו המצויינים של יהושע אנגלמן יכול לנגן גם את \"חסדי ה\' כי לא תמנו\", שגם מילותיו לקוחות מ\'איכה\'. ומה עוד? בערוץ שבע ההוראה השנה היתה לנגן שירים של כיסופים לבניין ירושלים, אבל כמה כאלה כבר יש.
מפיק זריז שיארגן הקלטה של כמה קינות מולחנות, מובטח לו שלפחות בתשעת הימים הדיסק שלו לא יפסיק לנגן.