שמעון נבון, קצין בסיירת גולני, נפצע באורח קשה מאוד במהלך סיור שגרתי בו השתתף בזמן שרות מילואים בגזרת חברון, בשנת 1988.
הג'יפ שבו נסע יחד עם המ"פ נתקל במארב בקבוקי תבערה והוא עלה באש, לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, הוא מספר לערוץ 7 על השיקום הקשה.
"היינו במשימת אבטחה של הציר ירושלים קרית ארבע. סמוך לחצות באזור בית עומאר נתקלנו במארב בקבוקי תבערה, הג'יפ התלקח ולא יכולתי לצאת, היה שם עמוד חשמל. הרגשתי שאני עולה בלהבות. כולם התעסקו בפציעה של שי המ"פ. ואז בשארית כוחותיי כשהרגשתי שכבר אין לי חמצן, הצלחתי לגלגל את עצמי למושב האחורי ומשם צעקתי שאני חייב לחיות וככה חילצו אותי. נשרפתי קשה בדרגה שלוש, הפנים הושחתו והאצבעות נקטעו, ומכאן ואילך החלו הרבה ניתוחים ושיקום ארוך", מספר נבון.
לדבריו, חברתו מירי לא ויתרה וצעדה אתו את כל הדרך הארוכה, "את מירי הכרתי אחרי השחרור מהצבא, אחרי הפציעה הקשה אמרתי לה שהיא יכולה לעזוב אותי, שכל החיים לפניה, אבל מירי לא ויתרה והלכה איתי לכל אורך הדרך. בספטמבר 89 נישאנו, היא לא עזבה אותי לרגע".
בתי הבכורה רעות, נולדה בינואר 91, קראנו לה רעות על שם הרעות והאחווה ביני לבין מירי. בשנת 95 נולד הבן יהונתן, היום הוא בן 20 ומשרת בדובדבן. לאחר מכן נולדה ניצן היום בת 13, רקדנית מחוננת בתיכון לאומנויות בירושלים. מירי כיום בתפקיד בכיר במשרד החינוך ואני מנהל את תחנת הדלק בגבעת שאול ותפקידים ציבוריים נוספים", מוסיף נבון.
לאחר ניתוחי פנים קשים בבוסטון הוא שב ארצה והיום יש לו מסר אופטימי, "יש הרבה סבל וכאב בעיקר בחילופי עונות. אבל היום אנחנו מסתכלים על החיים קדימה, לא על העבר. אני נותן הרצאות בבתי ספר, והמסר שאני רוצה להעביר ביום ההוקרה הזה, שצריכים תמיד לשדר אופטימיות, משבר זה לא סוף העולם. אני רוצה להזכיר בהזדמנות הזאת איש יקר, אבי הפצועים שמחה הולצברג, ניצול שואה שליווה אותי ועוד רבים במשך שנים רבות. נכים קשים, עוורים ושרופים שראו בו כתובת".