
הסיפור הקלאסי, מחכים לגודו, שהפך להיט בהצגות על קרשי תיאטראות רבים בארץ ובעולם, הוא מחזה חידתי שלא נותן תשובות.
מחזה האבסורד של סמואל בקט, שהוצג לראשונה ב-1953 בפאריז, עוסק בשני גברים, ולאדימיר-דידי ואסטרגון-גוגו, אשר נפגשים לפנות ערב בעונת הסתיו במקום כלשהו על דרך השדה, ומקיימים את הטקס הקבוע שלהם - מחכים לגודו. הם אינם יודעים מי הוא, אבל מאמינים שאם הוא יבוא - "אנחנו נינצל". בהמשך נכנסים אל הבמה הצמד פוצו ולאקי, אדון ומשרתו, ומעמתים את דידי וגוגו עם מראה מעוותת שלהם עצמם.
בחודשים האחרונים רצה הפקה חדשה של "מחכים לגודו" בתיאטרון הסמטה ביפו, הפקת פרינג' שביים אריה אלדר, וזוכה להצלחה יפה.
"מדובר בעיני באחד מכתבי הקודש של התיאטרון", מספר אלדר על בחירתו לביים את המחזה. "בעיני הטקסט הזה חייב להישמע בצורה זו או אחרת, כמו ריטואל שצריך להתקיים כל הזמן. בנוסף, גיליתי שיש במחזה משהו מאוד אקטואלי - הקונפליקט בין שתי הדמויות בנוגע לאפשרות של גאולה. בעוד שדידי מאמין שהגאולה תבוא, גוגו מתייחס רק לדברים פרקטיים, למה שיש כאן ועכשיו".
אלדר מספר שגם הוא עצמו כבמאי אינו יודע אל נכון הוא הוא אישית נמצא בקונפליקט הזה, "יש ויכוח, ואני אישית לא יודע מה הדבר הנכון. אני נוטה יותר לגישה של גוגו, אבל דווקא האמונה נותנת תקווה לחיים, כיוון של משהו אופטימי יותר. בסוף המחזה דידי מתייחס לכך שהעץ הצמיח חמישה עלים, במובן של 'יש לנו תקווה'. זה מעניין, כי הדמויות השתמשו בעץ בניסיון לתלות את עצמם, אבל הוא גם נותן להן גם תקווה בסוף".
אלדר, בן 67, צפה בגרסאות רבות של "מחכים לגודו" במהלך חייו, החל מ-1968 בתיאטרון הבימה, הפקה שביים יוסי יזרעאלי, ובהמשך הפקות של עדנה שביט ואילן רונן בתיאטרון חיפה. "ההפקה שהכי השפיעה עליי הייתה זו בהבימה, ראיתי אותה בגיל מאוד צעיר, היו שם שחקנים מעולים והקונספט היה מעניין", אומר אלדר. "ראיתי לאחרונה גם את ההפקות של תיאטרון פסיק ושל תיאטרון היידישפיל ל'מחכים לגודו'. זה היה מאוד מעניין, אבל גם שונה מהצגה שלי. כל הפקה מעשירה".
אלדר מספר שהוא מקבל תגובות טובות להצגה, בעיקר מכיוון קהל צעיר. "אומרים שהצלחתי התמודד עם טקסט לא קל, פילוסופי, וליצור הצגה שהיא גם עצובה וגם שמחה". יחליט כל אחד היכן הוא מוצא עצמו.