6600 אירועים ביטחוניים בפחות משנתיים לא מרתיעים משפחות מהארץ ומהעולם לעבור לחיות ביישובי גוש קטיף. הם סופרים את הניסים, נהנים מהשקיעות ומהשקט(!) ולוקחים אחריות אידיאולוגית. כתבתנו ירדה לביקור ראשון בחיים בגוש קטיף ופגשה את המצטרפים החדשים.
נסיעה דרומה לגוש קטיף, אותו חבל ארץ שנתפש כמסוכן ביותר. מאז פרצה מלחמת אוסלו, אפשר לשמוע כל יום בחדשות \"שתי פצצות מרגמה נפלו בחבל קטיף; לא היו נפגעים ולא נגרם נזק לרכוש\", כאילו מדובר על שער הדולר או מזג האוויר. שיגרה שכזאת.
בצומת גמה עולה טרמפיסטית לנווה דקלים. \"מתי צריך להתחיל לפחד?\" אני שואלת. \"אפשר במחסום כיסופים\", היא עונה, \"זה עוד מעט\". המילואימניקים נותנים לנו לעבור את המחסום. מעניין מה הם חושבים – שאנחנו אמיצות או משוגעות? בטח שני הדברים יחד.
בדרך דיונות חול, פיסת ים תכולה ודקלים דוקרים את השמיים. נוף ישראלי בראשיתי. \"פעם ראשונה\", אני מתוודה, כאילו מתנצלת על ההתפעלות מהמראות היפים שכבשה את מקומו המובטח של הפחד.
ערן שטרנברג, דובר המועצה, עורך סיור לכתבים. בדרך הוא מצייד אותנו במידע על גוש קטיף – התוצרת החקלאית המפותחת, מערכות החינוך האיכותיות, המרקם האנושי המיוחד, וגם הקשיים והאתגרים בפניהם ניצבים תושבי המקום. שורת בטונאדות צמודות זו לזו ניצבת לצד כביש, הגנה מפני ירי. \"כאן גרים חובבי ציון\", מסמן ערן לכיוון רפיח, וכולם צוחקים.
קרוב לים אנו רואים את בתי ה\"מוואסי\" - התנחלות ערבית של פלשתינים מחאן יונס, רפיח ועזה. \"הם פלשו לכאן כשבאו לעבוד בחממות שלנו, ממש התיישבו. מאז שהחלה אווירת אוסלו, בתחילת שנות התשעים, הם זלגו לכאן, ולפני שהבחנו – גילינו עיר בתוכנו. אלפים\". כיום, כאות לשכנות טובה, הכרת תודה וחיבה יתרה, יש בהם המעורבים בכמה פשעים, מגידול מריחואנה ועד סיוע למחבלים.
שטרנברג אומר שגוש קטיף הוא נייר הלקמוס של המדינה. הוא יודע שחבל עזה הוא הראשון שעומד על שולחן הניתוחים, אבל מסביר שהתאבון הפלשתינאי לא ייעצר כאן, אלא יימשך לחלקים אחרים בארץ. \"אם מדברים על מסירת גוש קטיף לפלשתינאים, בגלל שאנחנו מעט יהודים בתוך הרבה ערבים, צריך לזכור שבעצם זה המצב של כל מדינת ישראל – אנחנו מיעוט יהודי בתוך רוב ערבי. אבל זה הבית שלנו, ומוכרחים לשמור על הבית\".
* * *
19 יישובים שייכים למועצה האזורית חוף עזה, 7,500 תושבים. מאז פרוץ המלחמה נרשמו כאן 6,600 ניסיונות פלשתינאיים לפיגועים – ירי, ניסיונות חדירה ליישובים, מרגמות, ניסיונות לדריסה, לדקירה, שיגור אר.פי.ג\'י ושאר צעדים בוני-אמון.
בגוש קטיף מדברים על כמות מדהימה של ניסים, משהו שאפילו האתאיסט האדוק ביותר יתקשה להתכחש לו. \"אם במשך שנתיים היו נהרגים חס וחלילה כמו שהגיונית היה צריך לקרות, אז לא רק שאנשים היו עוזבים פה - פשוט לא היו נשארים כאן אנשים, כי כולם כבר היו נגמרים; הרי היו 6,600 אירועים ואנחנו רק 7,500 תושבים. מישהו מלמעלה משגיח ופשוט מסיט את המרגמות. יש ניסים של אבינו שבשמיים ועבודה יפה של צה\"ל, שלתפישתנו הוא שליח של הקב\"ה\". בשנתיים שחלפו נרצחו בגוש 19 אזרחים ו-50 נפצעו. כל יום יש כמה אירועים, בעיקר נחיתת פצצות מרגמה שזכו כאן לקיצור החביב משהו – \"פצמ\"רים\".
זה יכול להיראות תמוה, אבל דווקא עכשיו ודווקא לכאן עולות משפחות ממרכז הארץ. וגם מחו\"ל.
\"בגוש קטיף יש אנשים רגועים\"
יוגב ותמי גלבוע מגישים מיץ קר וטעים במיוחד מתוצרת \"פרי קטיף\". מעין גאוות יחידה. הבן שלהם, יאיר מתניה בן השנתיים, משתעשע עם העיזים שליד הבית הסמוך. אחר כך, צעדים קטנים בתוך סנדלים, הוא בוחן את היכולת של החול לעוף כשבועטים בו.
משפחת גלבוע הגיעה מרמת גן לפני כשנה וחצי, למרות המהומות ואולי בגללן. יוגב: \"שמענו שמושב מורג בשלבי התפרקות – כמה משפחות עזבו כשהמצב נהיה קשה ואפשר היה להיכנס ולצאת רק בספארי או עם שכפ\"ץ וקסדה\".
תמי: \"ההחלטה לעבור לכאן התחזקה עקב כל האירועים שהיו, מורג הפך למקום שצריך חיזוק\".
תסבירו את הקשר בין \"היו צריכים\" ל\"אז באנו\".
יוגב: \"היישוב נמצא בנקודה מאוד חשובה, נקודת חיץ בין חאן יונס לרפיח. חאן יונס זה פה מאחורי החומה – שתיחרב במהרה בימינו – ורפיח זה שם\", הוא מצביע. הם לא מתאמצים להסביר. נראה להם טבעי ללכת לעזור איפה שצריך.
הבית שלהם נמצא בקצה היישוב, ליד חומת בטון שעדיין נבנית. החומה נראית קצת משונה: באמצע שטח חולי, בין הבתים לשדות, ניצב קיר אפור שנקטע באמצע וחושף אופק לא מדיני – שטחים חקלאיים מהם מנסים הערבים לחדור, ובתים של חאן יונס העוינת.
קשה לגור בבית פינתי ליד חומה?
\"אומרים אצלנו שעוד מעט יעשו תקרת בטון מעל כל גוש קטיף\", צוחקת תמי, ויוגב מוסיף: \"לכל בית יהיה שנורקל – כדי לנשום אוויר מבחוץ\".
רציתם לגור ביש\"ע, בסדר, אבל למה דווקא בגוש קטיף – הרי זה נחשב למקום הכי מסוכן?
תמי: \"חוץ מהחשיבות הפוליטית וכל זה, אני מאוד התחברתי למקום. מיד כשהגענו, למרות הפצמ\"רים וכל הדברים האלה, הרגשתי פה אווירה מאוד רגועה. בשומרון – גם בתקופת התנ\"ך – תמיד היו מלחמות. זה לא שכל הזמן הם מתעסקים בזה, אבל זאת האווירה התת קרקעית שיש שם. בגוש קטיף האנשים רגועים. אני ירושלמית במקור וזה לא הנוף שאני אוהבת, אבל האנשים...\".
יוגב: \"הרבה חוששים שמסוכן פה, אבל תכל\'ס כשמגיעים הם רואים תפילות, חקלאות, ושפצמ\"רים זה לא כל כך נורא. זה מרגיע לבוא לראות את הבתים, את הסביבה, לשמוע קצת יריות בלילה\".
שירי ערש ליאיר?
תמי: \"הוא פחד בהתחלה מהיריות, אחרי זה למד להגיד \'בום\' ועכשיו הוא כבר לא שומע את זה. התרגל. זה נהיה חלק מרעשי הרקע. רק אורחים שלא רגילים שמים לב\".
כשהם הגיעו למורג הם מצאו שכונה ריקה. איתם באו עוד זוגות צעירים, ובקרוב יגיעו משפחות נוספות מהערים הגדולות ויבנו כאן את ביתן. במורג אין כרגע דירות פנויות. מצב הרוח של הוותיקים השתפר מאוד כשמספר המשפחות שהצטרפו עלה על אלה שעזבו, ואחד העוזבים אפילו חזר.
יוגב: \"קראת את \'ימות המשיח\' של צבי פישמן? מתואר שם איך כל הבתים בעזה מתרוקנים, וכל היהודים מחוץ לארץ מגיעים ומקנאים בנו שיש לנו את שכונות הסביון של עזה\".
מוריס, כתב יהודי בעיתון צרפתי שיושב איתנו, אומר \"זה לא נראה מציאותי\". שכן של משפחת גלבוע עונה לו – \"זה מה שיכריחו אותך לעשות, מוריס, זה לא משנה אם אתה שמאל או ימין, אתה יהודי. לא תהיה ברירה לאף אחד\".
לרוקן את צרפת
יוסי בן אברהם נמצא במושב גדיד מזה שבועיים. מפאריס לגוש קטיף. יש לו תואר שני במשפטים, והוא מפעיל אתר אינטרנט שנלחם באנטישמיות ובדיווחים המוטים נגד ישראל. לא פחות מ141 אלף גולשים כבר נכנסו לחלק שעוסק בגוש קטיף בתוך האתר שלו. \"המצב הביטחוני כאן לא יותר מסוכן ממקומות אחרים בארץ\", הוא אומר.
\"המחבלים נכנסים חופשי לערים ומבצעים פיגועים, אבל כאן זה מקום סגור, אז הערבים לא יכולים להסתובב פה ואני מרגיש יותר בטוח. ספרתי את כל הפיגועים והאירועים שהיו בכל מקום בארץ, ומבחינה סטטיסטית בגוש קטיף יש יותר ביטחון, זו עובדה. וגם אין פשיעה כאן כמו בערים\". סיבה נוספת היא הנוף. אחיו של יוסי עלה לגוש קטיף לפני כמה שנים, וכשיוסי שבא לבקר אותו – הוקסם.
- אז לא חסרים לך האורות של פאריס כאן בין הדיונות והחבר\'ה מחאן יונס?
\"גם בפאריס יש ערבים. המצב שם קשה מאוד ליהודים, בגלל האנטישמיות. בשבוע אחד שרפו 12 בתי כנסת, וכבר שלושה חודשים יש הפגנות של ערבים במרכז פאריס\".
הרב יונתן לוי, ד\"ר להיסטוריה, עלה מצרפת לפני 15 שנים. לפני שלוש שנים התיישב בגדיד. עכשיו הוא מסייע לעולים החדשים, ביניהם יוסי, להיקלט. בחודש הקרוב תעלה לכאן קבוצה של עולים מצרפת שבחרה גם היא בגוש. הרב ד\"ר יונתן מסביר שצריך להתיישב בגוש קטיף כי זו מצווה מהתורה להתיישב בארץ שהקב\"ה נתן לנו. \"וכשאנחנו מקיימים מצווה מהתורה, אין פוליטיקה, אין ביטחון, אין כלום, רק אמונה וביטחון בקב\"ה. התיישבות היא גם תשובה למלחמה שמנהלים ערפאת ואנשיו. אני לא איש מוסד או שב\"כ, אז כל מה שאני יכול לעשות זה להביא אנשים שיתיישבו בארצנו\". והוא לא רק אומר: כשנפלה מרגמה במרחק מטר אחד מהבית שלו ובני הבית אפילו לא נשרטו, החליט לשתול עץ או לבנות. צמוד לקיר הסלון נבנה כעת חדר נוסף.
יש עוד סיבות לגור בחבל קטיף?
\"זה מקום שכל פרויקט אפשרי בו. אם יש לך חלום – הגבול זה השמיים. חוץ מזה, המשפחות שבאות לפה מצרפת הן לא עשירות בדרך כלל. להתיישב בערים במרכז זה טוב אם יש לך כסף. אם אין לך אתה לא יכול לקנות דירה, וגם לשכור זה יקר. כאן יש הזדמנות ליהנות ממקום יפה וחברה טובה, ואפשר לקנות בית בגרושים או לשכור בזול\".
העולים הצליחו למצוא עבודה?
\"כולם עובדים. לא תמיד במה שרצו לעבוד – זה נכון, אבל לפחות הם יכולים לפרנס בכבוד את משפחותיהם\".
יוסי, יבואו אחריך חברים?
\"אם אני אצליח ואקלט טוב אז כן\".
הרב יונתן: \"אנחנו רוצים שיעלו הרבה, עד שנרוקן את צרפת\".
- הרב יונתן, כעבור שנה מיום שעלית לגוש קטיף פרצה המלחמה. הרגשת שעשית טעות, שלא ידעת למה אתה נכנס?
\"את הסיכון הזה לקחנו איתנו במזוודות כשבאנו לכאן. אין ברירה, זאת ארץ ישראל. אני לא מכיר שום מקום בטוח עכשיו בארץ – לא בצפון ולא בדרום. כולם חשבו שלגור בנתניה זה בסדר ותראי כמה פיגועים היו שם. אם אנחנו מרימים את הידיים אז אנחנו יכולים לקחת את המצופים ולהתחיל לשחות\".
הערבי של השכן מפחיד יותר
על הדשא ליד עצמונה, פגישה עם שישה צעירים. זוג מהערים, זוג מיש\"ע וזוג \"מעורב\". נילי וקובי אדר מאשקלון וקריית שמונה, תמרה וחזי פייגלין מפדואל ושבי שומרון, דקלה וקלמן ברקוביץ\' מרמת גן ואלון שבות. כולם נמצאים ביישוב בין חודש לשנה, כולם לומדים: הנשים לימודים גבוהים, הגברים בישיבת \'תורת החיים\' של הרב שמואל טל. נילי ותמרה למדו בעבר במדרשת \'טוהר\', גם היא בראשות הרב טל. כשאתה רואה את תנאי החיים של החבר\'ה האלה ושומע אותם מדברים על \"חינוך לנטילת אחריות ערכית\", קשה שלא להתפעל. \"כל הדברים הטובים מתחילים ונגמרים ברב טל\", הם אומרים. \"את מה שלמדנו אפשר ללמוד בהרבה מקומות אחרים, אבל יש משהו מיוחד במי שמלמד אותנו, ברב טל. חונכנו שאם יש משימה – אז לא מחכים שמישהו אחר יעשה אותה, אלא לוקחים על עצמנו\".
כששואלים אותם למה דווקא בגוש קטיף, הם עונים בשני קולות: נוף ואידיאולוגיה. דקלים, ים וחולות, עם הצורך לשמור על חבל קטיף, לא לנטוש חלק מהארץ.
הוריה של דקלה פונו מימית, ואחר כך טסו לשליחות בחו\"ל. כשחזרו התיישבו ברמת גן: \"אמא שלי פחדה להתפנות עוד פעם\", היא אומרת. האחים של אביה הציעו לתת לדקלה ולקלמן דירה ברמת גן, רק שיישארו, אבל הם בחרו בישיבה של הרב טל ובשקיעות הכתומות.
- יש הבדל בין אלה מכם שבאו מיש\"ע לאלה שבאו מהערים הגדולות?
חזי: \"לא. לפעמים אלה שבאים ממרכז הארץ טיפה יותר לחוצים. חוץ מזה, יש כלל ידוע בין המתנחלים, שכל אחד פוחד מהערבים של השני. מהערבים שלידו הוא לא פוחד בגרוש, אבל ברגע שמגיע מישהו מגוש קטיף לשומרון או מהשומרון ליהודה – הוא מהסס\".
- תושבי יו\"ש לשעבר, שאלו אתכם ביישובים למה בחבל עזה שנחשב למסוכן יותר?
חזי: \"ארץ ישראל נקנית בייסורים, ויש פה צד של מסירות נפש, אנחנו לא מסתירים אותו. ולהקים את ארץ ישראל זה לבוא עם הילדים – האנשים שבאו לפני 100 שנה לייבש ביצות לא השאירו את הילדים בחו\"ל, כמדומני. יש איזשהו סיכון, אבל זה הצד הנורמאלי של הקמת מדינה\".
- ובתוך השליחות הזאת – יש פחדים?
תמרה: \"אנחנו לא חיים צמוד לערבים, אבל רואים מפה את הבתים שלהם, אז כשיורים זה קצת מפחיד. כשיש אידיאל הוא לפעמים מתחזק מהפחדים, כי זה מכריח אותך להתעמת עם השאלות, והתשובות נותנות כוח להישאר פה ולהמשיך. חוץ מזה\", היא מוסיפה בין הים לבתי הערבים, \"צריך לדעת לאיזה כיוון להסתכל...\".
דקלה: \"לכל כדור יש כתובת. לפני שגרנו כאן התארחתי פה בשבת ופחדתי מהפצמ\"רים שהיו, אבל ברוך השם לא קרה לי כלום, ולמחרת בבוקר נסעתי באוטובוס חזרה – והייתה תאונת דרכים עם האוטובוס\".
קלמן: \"בתאונות דרכים יש יותר סיכוי למות מאשר בפיגוע, וכמה אנשים נהרגו פה במלחמה הזאת? 19. זה לא באמת מפחיד כאן, זה רק נראה ככה. יש הגנה – בכל יישוב יש מקומות של לימוד תורה, ויש כאן נסים ממש\".
- אנשי קריית שמונה, אשקלון ורמת גן: לא חסרים לכם הקניונים?
קובי: \"לא! בגלל זה באנו לפה!\".
- אתם צריכים לנסוע קילומטרים בשביל חולצה, קומקום או פוסטר.
נילי: \"נכון, אז היה קשה בהתחלה, אבל זה מלמד אותך להתארגן יותר טוב, ופשוט צריך להתרגל, כמו בכל מקום. הרי גם סופרמרקט בעיר פתוח רק עד שעה מסוימת. ובעיה של בילויים אין, כי הבילוי הכי גדול שלנו זה לשבת פה ולראות את השקיעות\".
\"לא חסרים המסטיקים שנדבקים על הכביש וחולצות הבטן\", מוסיף מישהו.
דקלה: \"בעיר אחד בתוך השני, פה לכל אחד יש את המרחב שלו. רמת גן היא כמו תל אביב, יש הרבה רעש ואיכס. פה שקט\".
נילי: \"באשקלון, אם אני הולכת לקנות משהו, זה בדרך כלל ספרים, אז קצת מפריע לי שפה אני לא יכולה לראות אם יש איזה ספר חדש שיצא\".
- אם תהיה פה חנות ספרים הכל יהיה בסדר?
כולם: \"לא \'אם תהיה\', \'כשתהיה\'!\".
- בקיצור, רוב הקשיים הם טכניים.
קובי: \"זה בכל הקמה של יישוב. ההורים שלי הקימו את הושעיה בצפון וגם להם היו קשיים של התחלה – בוץ, הפסקות מים וחשמל, אבל אלה קשיים טכניים, ומתגברים עליהם\".
* * *
ערב. החושך יורד כמו מסך על החולות החיוורים שמנומרים בשיח האקציה הירוק. מרחוק נשמעים קולות ירי, והחבר\'ה מהעיר שבאו לכאן לא מזמן מחייכים, כאילו הם משלימים עם העובדה שהבן של השכן שוב מפריע עם התופים שלו; לא סימפטי, אבל לא נורא.
נסיעה דרומה לגוש קטיף, אותו חבל ארץ שנתפש כמסוכן ביותר. מאז פרצה מלחמת אוסלו, אפשר לשמוע כל יום בחדשות \"שתי פצצות מרגמה נפלו בחבל קטיף; לא היו נפגעים ולא נגרם נזק לרכוש\", כאילו מדובר על שער הדולר או מזג האוויר. שיגרה שכזאת.
בצומת גמה עולה טרמפיסטית לנווה דקלים. \"מתי צריך להתחיל לפחד?\" אני שואלת. \"אפשר במחסום כיסופים\", היא עונה, \"זה עוד מעט\". המילואימניקים נותנים לנו לעבור את המחסום. מעניין מה הם חושבים – שאנחנו אמיצות או משוגעות? בטח שני הדברים יחד.
בדרך דיונות חול, פיסת ים תכולה ודקלים דוקרים את השמיים. נוף ישראלי בראשיתי. \"פעם ראשונה\", אני מתוודה, כאילו מתנצלת על ההתפעלות מהמראות היפים שכבשה את מקומו המובטח של הפחד.
ערן שטרנברג, דובר המועצה, עורך סיור לכתבים. בדרך הוא מצייד אותנו במידע על גוש קטיף – התוצרת החקלאית המפותחת, מערכות החינוך האיכותיות, המרקם האנושי המיוחד, וגם הקשיים והאתגרים בפניהם ניצבים תושבי המקום. שורת בטונאדות צמודות זו לזו ניצבת לצד כביש, הגנה מפני ירי. \"כאן גרים חובבי ציון\", מסמן ערן לכיוון רפיח, וכולם צוחקים.
קרוב לים אנו רואים את בתי ה\"מוואסי\" - התנחלות ערבית של פלשתינים מחאן יונס, רפיח ועזה. \"הם פלשו לכאן כשבאו לעבוד בחממות שלנו, ממש התיישבו. מאז שהחלה אווירת אוסלו, בתחילת שנות התשעים, הם זלגו לכאן, ולפני שהבחנו – גילינו עיר בתוכנו. אלפים\". כיום, כאות לשכנות טובה, הכרת תודה וחיבה יתרה, יש בהם המעורבים בכמה פשעים, מגידול מריחואנה ועד סיוע למחבלים.
שטרנברג אומר שגוש קטיף הוא נייר הלקמוס של המדינה. הוא יודע שחבל עזה הוא הראשון שעומד על שולחן הניתוחים, אבל מסביר שהתאבון הפלשתינאי לא ייעצר כאן, אלא יימשך לחלקים אחרים בארץ. \"אם מדברים על מסירת גוש קטיף לפלשתינאים, בגלל שאנחנו מעט יהודים בתוך הרבה ערבים, צריך לזכור שבעצם זה המצב של כל מדינת ישראל – אנחנו מיעוט יהודי בתוך רוב ערבי. אבל זה הבית שלנו, ומוכרחים לשמור על הבית\".
* * *
19 יישובים שייכים למועצה האזורית חוף עזה, 7,500 תושבים. מאז פרוץ המלחמה נרשמו כאן 6,600 ניסיונות פלשתינאיים לפיגועים – ירי, ניסיונות חדירה ליישובים, מרגמות, ניסיונות לדריסה, לדקירה, שיגור אר.פי.ג\'י ושאר צעדים בוני-אמון.
בגוש קטיף מדברים על כמות מדהימה של ניסים, משהו שאפילו האתאיסט האדוק ביותר יתקשה להתכחש לו. \"אם במשך שנתיים היו נהרגים חס וחלילה כמו שהגיונית היה צריך לקרות, אז לא רק שאנשים היו עוזבים פה - פשוט לא היו נשארים כאן אנשים, כי כולם כבר היו נגמרים; הרי היו 6,600 אירועים ואנחנו רק 7,500 תושבים. מישהו מלמעלה משגיח ופשוט מסיט את המרגמות. יש ניסים של אבינו שבשמיים ועבודה יפה של צה\"ל, שלתפישתנו הוא שליח של הקב\"ה\". בשנתיים שחלפו נרצחו בגוש 19 אזרחים ו-50 נפצעו. כל יום יש כמה אירועים, בעיקר נחיתת פצצות מרגמה שזכו כאן לקיצור החביב משהו – \"פצמ\"רים\".
זה יכול להיראות תמוה, אבל דווקא עכשיו ודווקא לכאן עולות משפחות ממרכז הארץ. וגם מחו\"ל.
\"בגוש קטיף יש אנשים רגועים\"
יוגב ותמי גלבוע מגישים מיץ קר וטעים במיוחד מתוצרת \"פרי קטיף\". מעין גאוות יחידה. הבן שלהם, יאיר מתניה בן השנתיים, משתעשע עם העיזים שליד הבית הסמוך. אחר כך, צעדים קטנים בתוך סנדלים, הוא בוחן את היכולת של החול לעוף כשבועטים בו.
משפחת גלבוע הגיעה מרמת גן לפני כשנה וחצי, למרות המהומות ואולי בגללן. יוגב: \"שמענו שמושב מורג בשלבי התפרקות – כמה משפחות עזבו כשהמצב נהיה קשה ואפשר היה להיכנס ולצאת רק בספארי או עם שכפ\"ץ וקסדה\".
תמי: \"ההחלטה לעבור לכאן התחזקה עקב כל האירועים שהיו, מורג הפך למקום שצריך חיזוק\".
תסבירו את הקשר בין \"היו צריכים\" ל\"אז באנו\".
יוגב: \"היישוב נמצא בנקודה מאוד חשובה, נקודת חיץ בין חאן יונס לרפיח. חאן יונס זה פה מאחורי החומה – שתיחרב במהרה בימינו – ורפיח זה שם\", הוא מצביע. הם לא מתאמצים להסביר. נראה להם טבעי ללכת לעזור איפה שצריך.
הבית שלהם נמצא בקצה היישוב, ליד חומת בטון שעדיין נבנית. החומה נראית קצת משונה: באמצע שטח חולי, בין הבתים לשדות, ניצב קיר אפור שנקטע באמצע וחושף אופק לא מדיני – שטחים חקלאיים מהם מנסים הערבים לחדור, ובתים של חאן יונס העוינת.
קשה לגור בבית פינתי ליד חומה?
\"אומרים אצלנו שעוד מעט יעשו תקרת בטון מעל כל גוש קטיף\", צוחקת תמי, ויוגב מוסיף: \"לכל בית יהיה שנורקל – כדי לנשום אוויר מבחוץ\".
רציתם לגור ביש\"ע, בסדר, אבל למה דווקא בגוש קטיף – הרי זה נחשב למקום הכי מסוכן?
תמי: \"חוץ מהחשיבות הפוליטית וכל זה, אני מאוד התחברתי למקום. מיד כשהגענו, למרות הפצמ\"רים וכל הדברים האלה, הרגשתי פה אווירה מאוד רגועה. בשומרון – גם בתקופת התנ\"ך – תמיד היו מלחמות. זה לא שכל הזמן הם מתעסקים בזה, אבל זאת האווירה התת קרקעית שיש שם. בגוש קטיף האנשים רגועים. אני ירושלמית במקור וזה לא הנוף שאני אוהבת, אבל האנשים...\".
יוגב: \"הרבה חוששים שמסוכן פה, אבל תכל\'ס כשמגיעים הם רואים תפילות, חקלאות, ושפצמ\"רים זה לא כל כך נורא. זה מרגיע לבוא לראות את הבתים, את הסביבה, לשמוע קצת יריות בלילה\".
שירי ערש ליאיר?
תמי: \"הוא פחד בהתחלה מהיריות, אחרי זה למד להגיד \'בום\' ועכשיו הוא כבר לא שומע את זה. התרגל. זה נהיה חלק מרעשי הרקע. רק אורחים שלא רגילים שמים לב\".
כשהם הגיעו למורג הם מצאו שכונה ריקה. איתם באו עוד זוגות צעירים, ובקרוב יגיעו משפחות נוספות מהערים הגדולות ויבנו כאן את ביתן. במורג אין כרגע דירות פנויות. מצב הרוח של הוותיקים השתפר מאוד כשמספר המשפחות שהצטרפו עלה על אלה שעזבו, ואחד העוזבים אפילו חזר.
יוגב: \"קראת את \'ימות המשיח\' של צבי פישמן? מתואר שם איך כל הבתים בעזה מתרוקנים, וכל היהודים מחוץ לארץ מגיעים ומקנאים בנו שיש לנו את שכונות הסביון של עזה\".
מוריס, כתב יהודי בעיתון צרפתי שיושב איתנו, אומר \"זה לא נראה מציאותי\". שכן של משפחת גלבוע עונה לו – \"זה מה שיכריחו אותך לעשות, מוריס, זה לא משנה אם אתה שמאל או ימין, אתה יהודי. לא תהיה ברירה לאף אחד\".
לרוקן את צרפת
יוסי בן אברהם נמצא במושב גדיד מזה שבועיים. מפאריס לגוש קטיף. יש לו תואר שני במשפטים, והוא מפעיל אתר אינטרנט שנלחם באנטישמיות ובדיווחים המוטים נגד ישראל. לא פחות מ141 אלף גולשים כבר נכנסו לחלק שעוסק בגוש קטיף בתוך האתר שלו. \"המצב הביטחוני כאן לא יותר מסוכן ממקומות אחרים בארץ\", הוא אומר.
\"המחבלים נכנסים חופשי לערים ומבצעים פיגועים, אבל כאן זה מקום סגור, אז הערבים לא יכולים להסתובב פה ואני מרגיש יותר בטוח. ספרתי את כל הפיגועים והאירועים שהיו בכל מקום בארץ, ומבחינה סטטיסטית בגוש קטיף יש יותר ביטחון, זו עובדה. וגם אין פשיעה כאן כמו בערים\". סיבה נוספת היא הנוף. אחיו של יוסי עלה לגוש קטיף לפני כמה שנים, וכשיוסי שבא לבקר אותו – הוקסם.
- אז לא חסרים לך האורות של פאריס כאן בין הדיונות והחבר\'ה מחאן יונס?
\"גם בפאריס יש ערבים. המצב שם קשה מאוד ליהודים, בגלל האנטישמיות. בשבוע אחד שרפו 12 בתי כנסת, וכבר שלושה חודשים יש הפגנות של ערבים במרכז פאריס\".
הרב יונתן לוי, ד\"ר להיסטוריה, עלה מצרפת לפני 15 שנים. לפני שלוש שנים התיישב בגדיד. עכשיו הוא מסייע לעולים החדשים, ביניהם יוסי, להיקלט. בחודש הקרוב תעלה לכאן קבוצה של עולים מצרפת שבחרה גם היא בגוש. הרב ד\"ר יונתן מסביר שצריך להתיישב בגוש קטיף כי זו מצווה מהתורה להתיישב בארץ שהקב\"ה נתן לנו. \"וכשאנחנו מקיימים מצווה מהתורה, אין פוליטיקה, אין ביטחון, אין כלום, רק אמונה וביטחון בקב\"ה. התיישבות היא גם תשובה למלחמה שמנהלים ערפאת ואנשיו. אני לא איש מוסד או שב\"כ, אז כל מה שאני יכול לעשות זה להביא אנשים שיתיישבו בארצנו\". והוא לא רק אומר: כשנפלה מרגמה במרחק מטר אחד מהבית שלו ובני הבית אפילו לא נשרטו, החליט לשתול עץ או לבנות. צמוד לקיר הסלון נבנה כעת חדר נוסף.
יש עוד סיבות לגור בחבל קטיף?
\"זה מקום שכל פרויקט אפשרי בו. אם יש לך חלום – הגבול זה השמיים. חוץ מזה, המשפחות שבאות לפה מצרפת הן לא עשירות בדרך כלל. להתיישב בערים במרכז זה טוב אם יש לך כסף. אם אין לך אתה לא יכול לקנות דירה, וגם לשכור זה יקר. כאן יש הזדמנות ליהנות ממקום יפה וחברה טובה, ואפשר לקנות בית בגרושים או לשכור בזול\".
העולים הצליחו למצוא עבודה?
\"כולם עובדים. לא תמיד במה שרצו לעבוד – זה נכון, אבל לפחות הם יכולים לפרנס בכבוד את משפחותיהם\".
יוסי, יבואו אחריך חברים?
\"אם אני אצליח ואקלט טוב אז כן\".
הרב יונתן: \"אנחנו רוצים שיעלו הרבה, עד שנרוקן את צרפת\".
- הרב יונתן, כעבור שנה מיום שעלית לגוש קטיף פרצה המלחמה. הרגשת שעשית טעות, שלא ידעת למה אתה נכנס?
\"את הסיכון הזה לקחנו איתנו במזוודות כשבאנו לכאן. אין ברירה, זאת ארץ ישראל. אני לא מכיר שום מקום בטוח עכשיו בארץ – לא בצפון ולא בדרום. כולם חשבו שלגור בנתניה זה בסדר ותראי כמה פיגועים היו שם. אם אנחנו מרימים את הידיים אז אנחנו יכולים לקחת את המצופים ולהתחיל לשחות\".
הערבי של השכן מפחיד יותר
על הדשא ליד עצמונה, פגישה עם שישה צעירים. זוג מהערים, זוג מיש\"ע וזוג \"מעורב\". נילי וקובי אדר מאשקלון וקריית שמונה, תמרה וחזי פייגלין מפדואל ושבי שומרון, דקלה וקלמן ברקוביץ\' מרמת גן ואלון שבות. כולם נמצאים ביישוב בין חודש לשנה, כולם לומדים: הנשים לימודים גבוהים, הגברים בישיבת \'תורת החיים\' של הרב שמואל טל. נילי ותמרה למדו בעבר במדרשת \'טוהר\', גם היא בראשות הרב טל. כשאתה רואה את תנאי החיים של החבר\'ה האלה ושומע אותם מדברים על \"חינוך לנטילת אחריות ערכית\", קשה שלא להתפעל. \"כל הדברים הטובים מתחילים ונגמרים ברב טל\", הם אומרים. \"את מה שלמדנו אפשר ללמוד בהרבה מקומות אחרים, אבל יש משהו מיוחד במי שמלמד אותנו, ברב טל. חונכנו שאם יש משימה – אז לא מחכים שמישהו אחר יעשה אותה, אלא לוקחים על עצמנו\".
כששואלים אותם למה דווקא בגוש קטיף, הם עונים בשני קולות: נוף ואידיאולוגיה. דקלים, ים וחולות, עם הצורך לשמור על חבל קטיף, לא לנטוש חלק מהארץ.
הוריה של דקלה פונו מימית, ואחר כך טסו לשליחות בחו\"ל. כשחזרו התיישבו ברמת גן: \"אמא שלי פחדה להתפנות עוד פעם\", היא אומרת. האחים של אביה הציעו לתת לדקלה ולקלמן דירה ברמת גן, רק שיישארו, אבל הם בחרו בישיבה של הרב טל ובשקיעות הכתומות.
- יש הבדל בין אלה מכם שבאו מיש\"ע לאלה שבאו מהערים הגדולות?
חזי: \"לא. לפעמים אלה שבאים ממרכז הארץ טיפה יותר לחוצים. חוץ מזה, יש כלל ידוע בין המתנחלים, שכל אחד פוחד מהערבים של השני. מהערבים שלידו הוא לא פוחד בגרוש, אבל ברגע שמגיע מישהו מגוש קטיף לשומרון או מהשומרון ליהודה – הוא מהסס\".
- תושבי יו\"ש לשעבר, שאלו אתכם ביישובים למה בחבל עזה שנחשב למסוכן יותר?
חזי: \"ארץ ישראל נקנית בייסורים, ויש פה צד של מסירות נפש, אנחנו לא מסתירים אותו. ולהקים את ארץ ישראל זה לבוא עם הילדים – האנשים שבאו לפני 100 שנה לייבש ביצות לא השאירו את הילדים בחו\"ל, כמדומני. יש איזשהו סיכון, אבל זה הצד הנורמאלי של הקמת מדינה\".
- ובתוך השליחות הזאת – יש פחדים?
תמרה: \"אנחנו לא חיים צמוד לערבים, אבל רואים מפה את הבתים שלהם, אז כשיורים זה קצת מפחיד. כשיש אידיאל הוא לפעמים מתחזק מהפחדים, כי זה מכריח אותך להתעמת עם השאלות, והתשובות נותנות כוח להישאר פה ולהמשיך. חוץ מזה\", היא מוסיפה בין הים לבתי הערבים, \"צריך לדעת לאיזה כיוון להסתכל...\".
דקלה: \"לכל כדור יש כתובת. לפני שגרנו כאן התארחתי פה בשבת ופחדתי מהפצמ\"רים שהיו, אבל ברוך השם לא קרה לי כלום, ולמחרת בבוקר נסעתי באוטובוס חזרה – והייתה תאונת דרכים עם האוטובוס\".
קלמן: \"בתאונות דרכים יש יותר סיכוי למות מאשר בפיגוע, וכמה אנשים נהרגו פה במלחמה הזאת? 19. זה לא באמת מפחיד כאן, זה רק נראה ככה. יש הגנה – בכל יישוב יש מקומות של לימוד תורה, ויש כאן נסים ממש\".
- אנשי קריית שמונה, אשקלון ורמת גן: לא חסרים לכם הקניונים?
קובי: \"לא! בגלל זה באנו לפה!\".
- אתם צריכים לנסוע קילומטרים בשביל חולצה, קומקום או פוסטר.
נילי: \"נכון, אז היה קשה בהתחלה, אבל זה מלמד אותך להתארגן יותר טוב, ופשוט צריך להתרגל, כמו בכל מקום. הרי גם סופרמרקט בעיר פתוח רק עד שעה מסוימת. ובעיה של בילויים אין, כי הבילוי הכי גדול שלנו זה לשבת פה ולראות את השקיעות\".
\"לא חסרים המסטיקים שנדבקים על הכביש וחולצות הבטן\", מוסיף מישהו.
דקלה: \"בעיר אחד בתוך השני, פה לכל אחד יש את המרחב שלו. רמת גן היא כמו תל אביב, יש הרבה רעש ואיכס. פה שקט\".
נילי: \"באשקלון, אם אני הולכת לקנות משהו, זה בדרך כלל ספרים, אז קצת מפריע לי שפה אני לא יכולה לראות אם יש איזה ספר חדש שיצא\".
- אם תהיה פה חנות ספרים הכל יהיה בסדר?
כולם: \"לא \'אם תהיה\', \'כשתהיה\'!\".
- בקיצור, רוב הקשיים הם טכניים.
קובי: \"זה בכל הקמה של יישוב. ההורים שלי הקימו את הושעיה בצפון וגם להם היו קשיים של התחלה – בוץ, הפסקות מים וחשמל, אבל אלה קשיים טכניים, ומתגברים עליהם\".
* * *
ערב. החושך יורד כמו מסך על החולות החיוורים שמנומרים בשיח האקציה הירוק. מרחוק נשמעים קולות ירי, והחבר\'ה מהעיר שבאו לכאן לא מזמן מחייכים, כאילו הם משלימים עם העובדה שהבן של השכן שוב מפריע עם התופים שלו; לא סימפטי, אבל לא נורא.