המודעות עם המסגרות השחורות כיסו את הרחוב שלנו.
האמת שאני עדיין לא מעכלת מה קרה. זה היה כל כך מפתיע.
אתמול בבוקר, בלי שום הכנה מוקדמת, אמא שמעה חדשות ופתאום ראיתי אותה מכסה את פניה בידיה.
"זה אהרן, השכן מהבניין ליד!", היא אמרה בתדהמה. "איזה אהרן?" שאלתי, אבל בלבי חלחלה ההבנה שזה האהרן היחיד שאני מכירה: אביה של חברתי הטובה ביותר, שירה.
הטלפונים בבית התחילו לצלצל, שכנים נכנסו, כולם ניסו להבין מה קרה ולמה, ואם זה באמת אהרן, ואיך עוזרים עכשיו למשפחה שלו. לא יכולתי לשמוע את כולם, נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת. שירה, זה השם היחיד שעליו הצלחתי לחשוב. שירה שלה גיליתי את כל הסודות שלי. שירה שיושבת לידי בכיתה מאז כיתה א', ושאנחנו חוגגות תמיד יום הולדת זו לזו בהפרש של יום. שירה, שתמיד מתגלגלת מצחוק, מה היא חושבת עכשיו? איך היא מרגישה כשהיא שומעת עכשיו ברדיו את השם של אבא שלה, שנהרג בפיגוע? ובכלל, האם נמשיך להיות חברות? אולי היא רק תבכה עכשיו כל הזמן, ורק תהיה עצובה, וכבר בכלל לא יעניין אותה להיות חברה שלי?
המחשבות הציפו אותי, והרגשתי בלבול ועצב. כבר יומיים שאני מסתובבת ככה בבית, לא יודעת מה לעשות. מתגעגעת לשירה, רוצה לחזור ולדבר איתה, אבל מפחדת. מה אני אגיד לה, כשהיא תשב שם עם כל המשפחה שלה על כיסא נמוך? מה אעשה אם היא תבכה? על מה מדברים בכלל עם חברה שאין לה אבא?
אמא ראתה שאני עצובה, בזמן שכבר עמדה ליד הדלת עם עוד סיר מרק למשפחה של שירה. "אילת, רוצה לבוא איתי? כדאי שתבואי לנחם את שירה, היא חברה טובה שלך, לא?". הדמעות פרצו מעיניי לשמע המילים הפשוטות של אמא. הסברתי לה שאני מפחדת ומבולבלת ולא יודעת מה עושים עם חברה שאין לה אבא. אמא הקשיבה, ושוב ענתה במילים פשוטות: "את לא צריכה לעשות כלום, ולא לתכנן מה להגיד. פשוט תבואי ותשבי לידה, וזה מספיק".
געגועיי לשירה גברו, והעובדה שאמא תבוא איתי עודדה אותי לשטוף פנים ולצאת איתה לבית של שירה. ככל שהתקרבנו לבניין, הרגשתי שוב איך האומץ עוזב אותי. איך שירה בכלל נראית עכשיו, תהיתי, והאם היא בכלל תראה אותי? אמא לחצה את ידי לעידוד ומשכה אותי אחריה. נכנסנו לדירה. הנה הסלון המוכר עם הספות הלבנות, המטבח שבו רק לפני שבוע הכנו שירה ואני פיצות לאחיה הקטנים. הכול נראה אותו דבר, רק בלי אהרן ועם הרבה אנשים שיושבים ומדברים.
עיניי תרו אחרי שירה. מישהו סימן לי לכיוון החדר שלה. פילסתי את דרכי בין המנחמים ונעמדתי בפתח החדר של שירה, שהיינו מסתודדות בו שעות ארוכות אחר הצהריים. שירה ישבה ליד הקיר על כיסא קטן, סביבה שכנות וקרובות משפחה, מבוגרות וצעירות. הבטתי בה מרחוק. היא הייתה אותה שירה שהכרתי, רק עם פנים קצת עצובות. היא הראתה לנשים סביבה תמונות של אביה מהאלבום, וסיפרה עליו כל מיני סיפורים יפים. במשך דקות ארוכות היא לא הבחינה בי, וכבר חשבתי להסתובב ולחזור הביתה. אבל בדיוק כשהתכוונתי לצאת, היא הרימה פתאום את ראשה. "אילת!", קראה לעברי. לא היינו צריכות יותר מילים. נכנסתי והתיישבתי קרוב אליה. היא הביטה בי בעיניה החומות שנמלאו דמעות וחיבקה אותי חזק. שתקתי במבוכה, ואז אמרתי בקול רועד קצת: "התגעגעתי אלייך, את בסדר?". שירה חייכה חיוך קטן ומוכר. "ממש לא, אבל טוב שאת כאן".