1
לקראת חצות התחלתי לצלצל לאנשים. עמדתי בכניסה לבנייני האומה ביום חמישי האחרון, והתחלתי לחשוב על כל מי שאני מכיר ולא נמצא כאן אבל פשוט חייב להיות כאן.
שני חברים שלי אפילו הגיעו. אחד מהם כבר היה בפיג'מה כשהתקשרתי. הקפצתי אותם כי הרגשתי שאני נמצא בסוג של אירוע היסטורי. שמי שלא כאן, בחתונה של שרה-תחיה ליטמן ואריאל ביגל, פשוט מפסיד. ובעיקר, הרגשתי שהעוצמות שהיו שם באוויר הירושלמי הקריר הן כמו תרופה למצבנו הנוכחי.
אני לא מדבר רק על גל הטרור, שהאירוע הזה מתרחש בעיצומו. הרי במצב הנוכחי אנחנו מתאחדים, לרוב, רק סביב עצב. אנחנו חשים ערבות הדדית וסולידריות בחודשים האלה בעיקר בהלוויות המוניות של הרוגי מלכות שנרצחו. כולנו זוכרים את הסיפורים המופלאים על הרב איתם ונעמה הנקין, ועל הרב נחמיה לביא, ועל יעקב דון, ועוד ועוד. כולם הי"ד. מי לא דמע בשבוע שעבר מול ההספד הקצר והעוצמתי של אביו של החייל זיו מזרחי הי"ד? אבל פתאום מגיעים שני צעירים מקסימים, ומזמינים אותנו לא לבכות ביחד אלא לשמוח ביחד. על רקע המכה הקשה הם קוראים לנו להתנער ולבוא, לשם שינוי, לא להר המנוחות אלא לאולם שמחות. האנרגיות שהתפרצו שם, מפיהם של יותר מעשרת אלפים אנשים שלא הפסיקו לשיר ולרקוד שוב ושוב "עם ישראל חי!" כאילו זה הלהיט הכי עדכני, הוכיחו כמה אירוע כזה היה נדרש, בדיוק בזמן הזה.
היו שם באמת הרבה יהודים, מכל הגוונים והסוגים, וגם המון אורחים שהגיעו במיוחד מחו"ל. אבל אותי הכי ריגשה אישה אחת, בת שישים בערך, שפגשתי בתוך הקהל. היא הגיעה במיוחד באוטובוס מגבעתיים, עם מתנה עטופה בסרט הכוללת הקדשה אישית לזוג, וניסתה למצוא מקום להניח בו את המתנה. בדיוק כשהגיעה, הבינו בהנהלת בנייני האומה שאין סיכוי להכניס את כל הקהל פנימה, לאולם המיוחד שהוכן ל"עם ישראל" לצד אולם החתונה. הפתרון שנמצא היה פשוט: החתן והכלה ייצאו החוצה, לרחבה, לרקוד עם אלפי אורחיהם.
יש סיפור ידוע על אדמו"ר שקיבל קהל בערב שבת אחת. עוד ועוד יהודים עמדו בתור, והוא לא הספיק לקבל את כולם, ורצה ללכת למקווה כדי להיכנס טהור לשבת. כמה דקות לפני זמן הדלקת נרות הוא ראה שיהודים רבים עוד מחכים לו. מה עשה? יצא מדלת ביתו אל הקהל הרב שבחוץ, נכנס בין האנשים והכריז: "מקווה ישראל ה'!". כלומר, במקום הטבילה במקווה – אני טובל ביניכם, בתוך עם ישראל. נזכרתי בסיפור הזה כשיצאתי מבין האלפים מאוחר בלילה, כשהחתונה הגדולה החלה להסתיים. הרגשתי שיצאתי ממקווה.
2
אבל כאמור, המעמד העוצמתי הזה לא היה רק תשובת המשקל לגל הפיגועים. הוא לא היה רק מענה לפלשתינים, שמנסים לזרוע בנו מוות, ולא היה רק ניצחון החיים על פני הטרור. הוא היה גם תשובה לכותרת הראשית השנייה של השבוע החולף. כל כלי התקשורת עברו כל הזמן בין שני נושאים, זפזפו בין האירועים, בלי לשים לב שבעצם זה לעומת זה עשה אלוקים. קיבלנו כאן למעשה, בלי שביקשנו, הצצה אל תוך שתי תרבויות, אל מאחורי הקלעים של שני ציבורים. מצד אחד נחשפנו, בנסיבות מצערות, לנורמות ההתנהגות והדיבור במערכת חדשות של אתר אינטרנט גדול בתל אביב. יומם ולילה נאלצנו לשמוע, לפרטי פרטים, עד כמה מגעיל וגס ובוטה הלך הרוח שם. פשוט הוטרדנו. ומנגד – נחשפנו פתאום, שוב בנסיבות מצערות, לזוג צעיר ואלמוני שלימד מדינה שלמה שיעור בתקווה ואמונה, וגם בקדושה. מספיק היה להתבונן במעמד החופה כדי להפנים ולקלוט מה הבסיס שלנו, כפרטים וגם כעם, ואיך באמת ננצח גם במאבק על הארץ הזאת.
לטעמי, שתי הכותרות הסותרות האלה שליוו את השבוע האחרון פשוט זועקות באוזנינו: בלי קדושה זה לא ילך. בלי הלכה זה לא ילך. בלי להיות אנחנו – זה לא ילך. אפשר לדבר עד מחר על בתי דריינוף, אבל בלי מחויבות לדי.אנ.איי היהודי שלנו, מדורי דורות, זה פשוט לא ילך. איך אמר הרב נריה, שיום פטירתו ה‑20 צוין השבוע? מילותיו האחרונות לא היו "תנו לי ארץ ישראל", אלא "תנו לי קדושת ארץ ישראל".
3
למחרת צלצל אליי הרב אלישיב ברלין, שמלמד בישיבה לצעירים. הוא ביקש שאגיע לדבר בישיבה בליל שבת, בין קבלת שבת לערבית. נלחצתי. דרשה? זה משהו שלא עשיתי מאז בר המצווה שלי. אני יודע לדבר ברדיו, אבל לעלות על הבימה לפני ארון הקודש ולשאת מדברותיי בבית מדרש של ישיבה? אמאל'ה. מיד פתחתי עשרות ספרים והתחלתי להכין מקורות, וגם הודעתי לאשתי שייתכן שהשבת לא יהיו חלות כי פשוט אין לי זמן לקנות. יש לי דרשה על הראש.
כשהגעתי לישל"צ בליל שבת, ברגל, חשבתי שאני מאחר ושהם כבר בטח סיימו לומר קבלת שבת. לכל בית כנסת אחר בירושלים הייתי אכן מאחר, אבל לא שם. אני חושב שמדובר בקבלת השבת הכי ארוכה בירושלים, ואני מכיר היטב כבר שנים כמעט את כולן (אם יש לכם שאלות בתחום, אתם מוזמנים לפנות. יש לי מוקד מידע כזה. "ידידיה תזמן בבעלז חצי שעה אחרי קידוש").
הנערים הצעירים שלומדים שם לא מסתפקים במזמורי התהילים המוכרים של קבלת שבת. ובאמת, למה לקבל את השבת רק במזמורים האלה? למה לא לשיר לכבודה עוד ועוד ניגונים עתיקים וחדשים, ואז עוד ועוד שירי שבת? ולמה לא לקום ולרקוד במעגל גדול, ואז בשורה ארוכה, בין ספסלי בית המדרש?
אם להודות על האמת, הופתעתי. חשבתי שאפגוש שם צו"לניקים. בימיי, צו"לניק היה הכינוי בעולם הישיבות ל"צדיק ורע לו". צדיק סובל כזה, שגם מי שסביבו סובל מהצדיקות שלו. אבל אני ראיתי שם צדיקים וטוב להם. כמה שמחה וכמה מתיקות וכמה חיים היו שם בבית המדרש, שבו כזכור רקד ושמח כך עד לפני שלושה שבועות גם הנער נתנאל ליטמן הי"ד.
4
בסוף התפילה, אגב, כשעמדתי ליד הדלת, נכנסו לאולם שני אורחים. תלמידי כיתה ח' שבאו לבדוק את הישיבה. הם לא היו היחידים שהתארחו שם בשבת הזו ל"שבת ישיבה", אבל הם היו האחרונים שהגיעו לתפילה. הם נכנסו, התבוננו לשנייה, נבהלו ממשהו, ועשו מייד אחורה פנה.
"תקלוט, אחי, הכניסה לבית מדרש פה היא מקדימה", אמר האחד לחברו בבעתה, והשני מיהר להשיב: "צודק, לא מתאים לי. אין מצב".
צחקתי, ונזכרתי שגם אני הייתי מדרג ככה בגילם כיתות, בתי מדרש וחדרי לימוד ותפילה – האם כשאתה נכנס כולם, כולל כולם, רואים אותך, או שגם כשתאחר תוכל לחמוק פנימה מאחורה בלי שישימו לב?
5
רגע, אז מה אמרתי שם בסוף, בדרשה שבין קבלת שבת לערבית? אמרתי להם משהו על יעקב אבינו ועל יוסי גיספן. גיספן חיבר, בין היתר, את מילות הלהיט "מי שמאמין לא מפחד". הפרשות שאנחנו קוראים השבוע הן אנטיתזה לשיר שלו. זה לא רעיון שלי, שמעתי אותו מקרוב משפחה שלי שגר בטבריה, וצלצל אליי זועם לפני כמה שנים. "שמעתי עכשיו ברדיו שיר שיש בו כפירה", הוא הכריז, "אומרים שם: 'מי שמאמין לא מפחד'. אני לא מבין, הרי זה בדיוק להפך. מי שמאמין כן מפחד!".
ואז הוא המשיך בניתוח ספרותי-תיאולוגי: "ואם זה לא מספיק, הזמר הזה שר שם: 'מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד'. זה הרי לא הגיוני. הרי ממה מי שמאמין הכי מפחד? הוא מפחד את האמונה לאבד! נו, אתה הרי עובד שם בתקשורת", הוא הוסיף כאילו אני, אמנון אברמוביץ', מלאכי חזקיה, קלוד בוכבינדר ויוסי גיספן חולקים את אותו חדר, "תעביר את המסר הזה. תגיד להם שצריך לשיר: מי שמאמין כן מפחד – את האמונה לאבד".
ובאמת, בכניסה של יעקב אבינו לארץ אנחנו רואים בדיוק את הנקודה הזאת. "ויירא יעקב מאוד ויצר לו". מספרת התורה, והמדרש אומר שיעקב אבינו אמר לעצמו אז: "אוי לי שמא יגרום החטא". כלומר, גם אדם גדול כמו יעקב אבינו לא מפחד לפחד. לא ירא מלהיות ירא חטא. הוא לא מגיע לארץ ישראל מלא בביטחון עצמי, במאצ'ואיזם, בקוּליות. הוא לא "מנהיג חזק לעם חזק". הוא לא כובש את ארץ ישראל רק בדיבור על ריבונות ועל זכויות ועל לאומיות. הוא מגיע אליה בענווה, מתוך חשש לא להיות ראוי לה במעשיו. הוא מבין שיש כאן סוד גדול בקשר שלנו עם הארץ, ושההתנהגות שלנו משפיעה.
לא ציטטתי שם, בבית המדרש, את מה שדיברו עליו כל השבוע בחדשות. רציתי לרמוז, אבל לא ידעתי איך, וגם קצת התביישתי. את החיבור אני מניח שחלק מהתלמידים כבר עשו לבד. אחרי הכול, גם המסר הזה פשוט זועק מתוך הפסוקים: בדיוק ברגעים שבהם יעקב אבינו נכנס לארץ, ורוצה לכבוש אותה ולבסס בה ריבונות יהודית, וגם נערך למלחמה מול עשיו, הוא מזכיר לנו, בני יעקב, את זירת המלחמה האמיתית. מנהיג ירא-חטא לעם חזק.
לתגובות: yedidyam@netvision.net.il
