השר לאיכות הסביבה אבי גבאי התבקש על ידי ועדת הכלכלה של הכנסת להגיע ביום רביעי השבוע לדיון שיעסוק בנושא הבוער של מתווה הגז.
ראש הממשלה, שיודע שגבאי מתנגד למתווה שהוא מקדם בכל כוחו, יזם באמצעות מזכיר הממשלה פנייה ליועץ המשפטי לממשלה, וזה הוציא חוות דעת האוסרת על השר גבאי להציג את עמדתו באופן ישיר או עקיף.
"לפי תקנון הממשלה והנחיות היועץ המשפטי לממשלה", כתב היועץ, "חובתו האתית של השר היא לא לחלוק על עמדת הממשלה בדיונים בכנסת".
יהודה עמרני מהתנועה למשילות חשב שזו תשובה מעניינת בהתחשב בסטנדרטים שמציב היועץ המשפטי לעצמו. "לא ברור כיצד הצדקת את התנהלותה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר", כתב עמרני ליועץ השבוע. "עו"ד דינה זילבר, להזכירך, פנתה לחברת הכנסת מרב מיכאלי, יו"ר סיעת המחנה הציוני, ופירטה את התנגדותה להצעת החוק הפרטית בנוגע להסדרת מעמד החטיבה להתיישבות. עמדתה זו הוצגה לאחר שוועדת השרים לענייני חקיקה החליטה על תמיכתה בהצעת החוק. כידוע לך, החלטת ועדת השרים כמותה כהחלטת ממשלה".
באופן כללי נושא החטיבה להתיישבות מוציא את המיטב מממשלת הפקידים שהתעצמה כאן בשנים האחרונות. בקליפת אגוז נסביר על מה המהומה. החטיבה להתיישבות, מוסד ציוני היסטורי, מאפשרת למדינת ישראל לפעול בנושא ההתיישבות היהודית בדיסקרטיות, בעולם שבו לארגונים פרו-ערביים או סתם אנטי-ציוניים יש קו פתוח למחלקת המדינה בארצות הברית ולמוסדות האיחוד בבריסל. ולא, לא מדובר רק בהתיישבות ביהודה ושומרון. גם ייהוד הנגב והגליל, גאוות כל פוליטיקאי ממפלגת העבודה (המחנה הציוני כמדומני) עד לפני שנים אחדות, הפך להיות נושא רגיש שעדיף שלא יידון בפורומים בינלאומיים.
המעמד המיוחד של החטיבה מאפשר למדינת ישראל להקצות תקציבים לא שקופים לאתגרים ציוניים אסטרטגיים. חלקים נרחבים מתקציב המדינה מיועדים למוסדות אסטרטגיים המחייבים חוסר שקיפות: צה"ל, שב"כ, מוסד, סיוע עלום למדינות שונות לחיזוק בריתות אסטרטגיות, ועוד פרויקטים ומוסדות שאתם לא יכולים להעלות על הדעת, וטוב שכך. גם שם השקיפות נעדרת. וגם שם עלולים לשלם על כך במקרים של שחיתות וניהול ציבורי כושל. אלא שבעוד האתוס הציוני-ביטחוני עדיין מקובל על פקידי המדינה, האתוס ההתיישבותי ירד מגדולתו.
המתקפה על החטיבה להתיישבות אינה תמימה. היא החלה בעתירה לבג"ץ, שקבע כי בניגוד למוסדות ממשל אחרים שמקבלים תקציבים בסתר ועושים בהם שימוש חסוי, היכולת של הממשלה לעבוד כך עם החטיבה להתיישבות אינה מעוגנת בחוק. לכן הגיש חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי הצעת חוק להסדרת מערכת היחסים המיוחדת הזאת. ולכן היא נהנתה גם מתמיכת הממשלה, כמו גם מתמיכתם של חברי כנסת ציוניים ממפלגות השמאל.
אלא שבמשרד המשפטים פתחו בקמפיין לסגירת החטיבה או לשקיפות מלאה של פעילותה. שני הדברים הם היינו הך. שהרי אם פעילות החטיבה תהיה שקופה לגמרי, אין סיבה לפעול באמצעותה ולא במסגרת משרד השיכון, למשל. זילבר כבר ננזפה על ידי שרת המשפטים על התנהלותה חסרת המעצורים בעניין, אחרי המכתב ששיגרה לחברת הכנסת מיכאלי. אבל גם בלי חריגה בוטה מסמכות, היא עושה ככל יכולתה לסרס את הצעת החוק של חבר הכנסת סמוטריץ'.
ההתנגדות של זילבר הביאה את הממשלה להעביר את החוק לשיפוצה של ועדת מנכ"לים. זו תיקנה את החוק, אך חויבה להעביר את הטיוטה לדינה זילבר, שהציעה בה תיקונים כאלו שמאיינים את הרציונל שבהצעת החוק, ולמעשה את הצורך בחטיבה. לחגיגה הצטרף לאחרונה גם מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא. הוא הוציא דו"ח על פעילות החטיבה להתיישבות, וזה תפקידו. אבל הוא גם דאג לפרסם כי פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שהאחרון יעצור את החקיקה של סמוטריץ'. אלא שמבקר המדינה אינו מבקר את הכנסת, אלא ממונה על ידה ועובד בשירותה. היועץ המשפטי לממשלה בוודאי אינו רשאי להתערב בעבודתה של הכנסת, שכן הוא יועץ לרשות המבצעת, ולרשות המחוקקת יש יועץ משלה. כך שהמבקר פנה בחוסר סמכות אל היועץ המשפטי לממשלה בדרישה שיפעל בחוסר סמכות. וכל זה בשם המנהל התקין, כמובן.
לא יצא צדיק
לפני שנים פרסמנו כאן את ההלכה המשפטית הקרויה על שמו של חסיד ברסלב מנשה דרור צדיק. במדורו הפופולרי אז בעיתון 'הארץ', הנציח הצלם אלכס ליבק את צדיק מחלק חומר תורני בתל אביב כשמאחוריו נשקפת כרזה בעלת גוון מיני בוטה. לקול מחאותיו של צדיק הבטיח ליבק כי לא יעשה בתמונה שימוש, אך ימים אחדים מאוחר יותר היא התפרסמה. צדיק הגיש לבית משפט השלום בתל אביב תביעת פיצויים על לשון הרע ופגיעה בפרטיות. בית המשפט פסק לצדיק פיצויים של 20 אלף שקלים, תוך שהוא דוחה את טענת 'הארץ' כי חופש הביטוי גובר על זכותו של צדיק לפרטיות ולכבוד. כן נדחתה הטענה כי צדיק, בעל החזות החרדית, הכניס את עצמו ביודעין לסיטואציה כזו כשבחר לפעול באזור חילוני מובהק. בית המשפט המחוזי הפך את הקביעה, הגן על זכותו של העיתון לפרסם את התמונה הפוגענית, שלל מצדיק את הפיצוי והטיל עליו הוצאות משפט. בית המשפט העליון שב והפך את התוצאה, דחה את טענות העיתון, ואף הגדיל את הפיצוי לצדיק ל‑30 אלף שקלים.
עתה נראה כי פרשת צדיק שבה להתגלגל, הפעם עם צדיק אחר. הרב ישראל שיינפלד מבית שמש, מחובשי ספסלי בתי המדרש ובעל הכשר לדיינות, נתפס לפני שנים בעדשת מצלמתו של צלם 'ידיעות אחרונות' עת נשא בל"ג בעומר את בנו הקטן לטקס החאלקה. הדעות חלוקות האם ידע כי מדובר בצלם עיתונות והאם הסכים לפרסום. מכל מקום, התמונה פורסמה ואף נכנסה למאגר התמונות של העיתון.
שנים מאוחר יותר היא נשלפה משם על ידי כותבי המדור הסאטירי. הם ביקשו לסנוט בפרסומת רגשנית של חברת תקשורת שבה נראתה נערה פנקיסטית חוזרת אל משפחתה הדתית ומתקבלת שם בחמימות. תחת פניו של בנו הקטן של שיינפלד הדביקו את ראשה של הנערה הפנקיסטית ועיטרו בכותרת: "אחרי החזרה לחיק המשפחה: הפאנקיסטית מהפרסומת של סלקום הגיעה ל'חלאקה' במירון".
מצחיק? אולי. מכל מקום לא את שיינפלד. הוא תיאר בבית המשפט את ההשפלה שחש למראה התמונה שמציגה אותו נושא אישה על ידיו. ואת החשש, שהתממש, שתמונת הפוטושופ תעשה את דרכה למשפחתו ולקהילתו ותשים אותו ללעג. הוא ניסה להסביר לשופטת בית משפט השלום בתל אביב רונית פינצ'וק-אלט כי בחברה החרדית ההתייחסות לתמונה שכזו חורגת מגיחוך על פוטושופ מצחיק, ומה סיכויו של מי שהושפל באופן שכזה לזכות במשרה תורנית שהוא שואף אליה.
השופטת לא התרשמה. היא הזכירה כי שיינפלד עצמו הודה בחקירה נגדית שאף אחד מבני משפחתו וחבריו לא חשד בו, גם אחרי שנחשפו לתמונה, שהוא הצטלם עם הדוגמנית. היא קבעה שאין סיכוי שמישהו בקהילה החרדית יטעה בדבר, שכן "אין חולק שטכס החאלקה לא נעשה לנשים".
השופטת קבעה כי "השאלה אם יש בפרסום כדי להשפיל או כדי לבזות תובע בלשון הרע נבחנת באופן אובייקטיבי, ולא ניתן לבסס קביעה בעניין זה על תחושותיו של התובע והעדים מטעמו", כולם חרדים, כמובן. ולטעמה החילוני, האובייקטיבי והקובע, "לא היה בפרסום דבר שיש בו כדי להשפיל או לבזות את התובע, בכלל, או בעיני סביבתו". היא דחתה את התביעה וחייבה אותו בהוצאות משפט של 7,500 שקלים אחרי שקבעה כי גם אם שמו הטוב נפגע בדרך זו או אחרת, הרי "חוק איסור לשון הרע מהווה איזון בין זכות היסוד לשם טוב מזה והזכות לחופש ביטוי מזה. המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר מדובר בביטוי סאטירי שמטרתו לעורר ויכוח ציבורי והוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית".
ובינתיים: בטמרה
כמה תושבי טמרה שבגליל התחתון קיבלו מגרש מרשות מקרקעי ישראל תמורת מגרש אחר שנלקח מהם. אלא שהרשות מיהרה לקחת את המגרש האחד והתעכבה במסירת המגרש האחר. ובעוד היא מתמהמהת, פלש אליו אדם ובנה שם. כשהגיע לבית המשפט הוא אישר כי אין לו כל זכות במגרש, כי הוא בנה בלי רשות או היתר וכי אין לו כל צידוק למעשיו. בית המשפט נאלץ לדחות את טענתו היחידה והכנה, שבטמרה "כולם עושים כך".