אני מניח שהשאלה נשאלת בעקבות פרשת ינון מגל ששוריין על ידי יו"ר המפלגה נפתלי בנט, והתהייה אם בחירה על ידי הציבור אינה מבטיחה בקרה טובה יותר.
לדעתי יש בזה התחכמות שלאחר מעשה. גם אם מגל היה מתמודד בפריימריז, הוא לא היה נפסל בגלל סיפורי העבר. איש לא הכיר אותם אז. הוא התקבל בזרועות פתוחות לא בגלל שבנט שריין אותו, אלא בגלל שהמצביעים אהבו את הליהוק. כשאת אלי אוחנה הם לא אהבו, בנט נאלץ לחזור בו.
גם כלפי בחירתו של אורן חזן ישנה ביקורת ציבורית, והוא דווקא נבחר בפריימריז ולא שוריין. וגם אהוד אולמרט והירשזון נבחרו על ידי הציבור. ואילו נעמי בלומנטל הורשעה במתן שוחד דווקא בגלל שיטת הפריימריז. רשימת נבחרי הציבור, בין שנבחרו על ידי ועדה מסדרת, מועצת רבנים, שריון או פריימריז, שמעדו או סרחו היא ארוכה. לדעתי, המבנה המשולב של בחירת נציגי הבית היהודי לכנסת הוא הנכון מכולם. הוא מאזן בין שני מוקדי הכוח: יושב ראש המפלגה ובעלי האינטרסים.
למרות ששיטת הפריימריז מצטיירת כדמוקרטיה במיטבה, היא דווקא בעלת פוטנציאל משחית. זאת מעצם היותה כרוכה בהשקעות כספיות, בשתדלנות בלתי פוסקת, בהסתמכות על תורמים בעלי אינטרסים ובהזדקקות לקבלני קולות.
הענקת אופציית השריון ליו"ר המפלגה מאזנת את הסטיות שעלולות להיווצר בשיטת הפריימריז. יתר על כן, כיום יו"ר מפלגה הוא הדמות המשמעותית ביותר ויהיה נכון לתת לו כוח עודף, אפשרות להעמיד מפלגה שחבריה קרובים לדעותיו, שיוכל להסתמך עליהם. אז בתווך שבין חברי מפלגה צייתנים לחברי מפלגה עצמאיים, במתח שבין נבחר ציבור שמחויב לבעלי הון ובין נבחר ציבור שמחויב רק לראש מפלגתו, השילוב בין השניים נדמה לי כנכון יותר.
אמנון שומרון
מנכ"ל זליגר שומרון תקשורת