אין מנוס מלסכם שהשריון של ינון מגל ברשימת הבית היהודי נגמר רע, והתוצאה נזקפת לחובתו של מנהיג המפלגה נפתלי בנט.
ההיגיון הפועל בכדורסל תקף גם בפוליטיקה. אם מכבי תל אביב מביאה שחקן רכש שנכשל - באים בטענות למי שהביא אותו.
עתידו הפוליטי של נפתלי בנט ייקבע על פי הדרך שבה יבחר להתאושש מהמשבר והלקחים שיפיק ממנו.
ראשית כול, אפשר להבין שהבעיה עם מגל הייתה נמנעת לו היו עורכים בדיקת נאותות לפני שריונו ובודקים את כשירותו היטב, בבחינת אין עישון בלי אש. לפני כל שריון, ראש המפלגה חייב לברר עם המועמד אם יש שלדים אצלו בארון, גם אם בסוף השיחה שניהם גם יחד, הנחשד והחושד, יפרשו ויבכו – כמתואר אצל הכהן הגדול בתפילת יום הכיפורים. גם אי אפשר להתחיל את מלאכת הבדיקה לקראת השריון בחלון הזמנים הצר שבין פיזור הכנסת להרכבת הרשימה. הבירורים והבדיקות לגבי צירוף שחקן חיזוק עתידי חייבים להתחיל כבר עכשיו.
מעתה יגברו הלחצים להגביל את סמכות השריון של בנט, ולהעמיד לצדו משגיחי כשרות נוספים. המחשבה הזאת איננה פסולה, כל עוד לא מסתתרת מאחוריה כוונה להפוך את נפתלי בנט לאפי איתם ב'. אם ייתקל בנט בניסיון להפוך אותו לבובה של ועדות מסדרות למיניהן, עליו לשוב לדרך הפריימריז שהביאה לפריצתו המקורית, ולסמוך על כושר שיפוטם של מתפקדי המפלגה.
בתור מנהיג המפלגה והשר הבכיר מטעמה בממשלה, נפתלי בנט נתקל בבעיה מוכרת. בתקופה שבה התמודד מול זבולון אורלב, כשלא נשא על גבו את התפקידים הללו, בנט היה פנוי לחרוש את הארץ מחוג בית אחד למשנהו. הוא למד להכיר את השטח וגם להפיח בפעילים רוח של תקווה והתרעננות.
למרות עיסוקיו הרבים, יו"ר הבית היהודי חייב להגביר את נוכחותו בשטח. הפייסבוק הוא אולי דרך לתחזק את הקשר עם השטח, אבל אינו יכול לשמש תחליף למגע פיזי.
עונש בחצי כוח
עונש ההרחקה מהתהליך המדיני שבנימין נתניהו הטיל על האיחוד האירופי, בתגובה על סימון תוצרת יו"ש, בהחלט מגיע לאירופים.
פגישת הפסגה שנערכה בסוף השבוע בין האיחוד לטורקיה של ארדואן המחישה שוב את הצביעות האירופית. בעוד מצב זכויות האדם בטורקיה בשפל ובתי הכלא בטורקיה מתמלאים בעיתונאים, האיחוד מתרפס בפני ארדואן בתקווה שיציל אותו מגל הפליטים. כל הדיבורים היפים על זכויות האדם נזרקו לפח.
זאת ועוד: כפי שכתבתי בגיליון הקודם, השיטה הבילטרלית, שבה ישראל מתנהלת כלפי כל חברה באיחוד בנפרד, עדיפה בעיניי על התנהלות מול האיחוד האירופי כגוף מאוחד.
אולם בכל זאת מכרסמים אצלי כמה ספקות. השאלה הראשונה שחייבת לצערנו להישאל לאחר כל הצהרה מפוצצת של נתניהו היא האם ראש הממשלה יעמוד בדיבורו, או שגם הפעם הסיפור ייגמר בקול ענות חלושה. אנו למודי אכזבות מהצהרות והחלטות קודמות שלו, כמו החלטת הממשלה לבנות בשטח E‑1 סמוך למעלה אדומים, או עיקול כספי המיסים של הרשות הפלשתינית כצעד תגמול על הפרות הסכמים בוטות מצד הרשות.
בעיה נוספת היא התגובה הרפה שנבחרה למדיניות החד-צדדית של האיחוד. לאיחוד לא הייתה השפעה של ממש על התהליך המדיני. מכשירי ההחייאה של אותו מת מהלך היו מרוכזים בוושינגטון. אירופה הייתה גורם משמעותי בתהליך רק כאשר הממשל האמריקני החליט לשסות אותה בישראל - ואז להזיל דמעות תנין שבלי פתרון מדיני בידודה של ישראל רק ילך ויחריף.
מה שצריך לעשות, ולא כצעד ענישה אלא כאינסטינקט בסיסי של מדינה ריבונית, זה לנקוט צעדים תקיפים נגד הבנייה הבלתי חוקית שמתבצעת ביהודה ושומרון בעבור הפלשתינים, במימון ובשילוט אירופי. ממשלה שמקפיאה את הבנייה היהודית ומפחדת להבטיח את החיבור בין ירושלים ומעלה אדומים, חייבת לכל הפחות לאמץ קו של "גם לי גם לך לא יהיה", ולמנוע מהאירופים יצירת עובדות בשטח. זו גם השעה לבדוק את מצב החקיקה לגבי עמותות המשמשות זרוע מבצעת של האיחוד. אם נתניהו יאפשר לחקיקה להתקדם, הדבר יהווה צעד הרבה יותר משמעותי מול כוונות הזדון האירופיות.
לפלשתינים אין מה להפסיד
מקובלת עליי קביעתו של שר הביטחון משה יעלון שגל הטרור הנוכחי מהווה גם הוא שלב במלחמת העצמאות שלנו. גם כאשר יעלון לא יכול להבטיח מתי ייגמר הגל הזה (לעומת ההכרזות האופטימיות של "גורם ביטחוני" כאשר הסיפור התחיל), הוא רומז שהכרנו שלבים כואבים יותר במאבק לעצמאותנו.
אבל למרות ההסכמה עם המסר הבסיסי של יעלון, גוברת התסיסה בתוך הציבור שלנו נגד הממשלה - תסיסה שמתבטאת במודעות בעיתונות, וגם בהצהרתו המשונה של אבי רואה, יו"ר מועצת יש"ע ואיש הליכוד, שבמלחמה נגד הטרור עדיף בוז'י על ביבי, כי הוא יותר מקובל על הקהילה הבינלאומית. לעניות דעתי, התסכול נובע מהתחושה שאין פיצוי על הסבל.
בתקופות קשות קודמות ראינו במקביל לטרור הישגים בתחום ההתיישבות והבנייה. לעומת זאת, היום אנחנו שומעים על מחוות לפלשתינים - שמוכחשות או מתורצות כמניפולציות (אם הכתבים שדיווחו על דברי אלוף הפיקוד הם מניפולטורים בדאים, למה לא קוראים אותם לסדר?).
בתקופות אחרות של גלי טרור ידענו שהאויב סופג מכות נאמנות, ואילו היום הרשות הפלשתינית נהנית מחסינות. בשמאל יודעים תמיד לתרץ כל גל רצחני שפורץ בטענה שלפלשתינים אין מה להפסיד. אני מאמץ את אותה כותרת, אבל בשינוי גברת. אין לפלשתינים מה להפסיד כאשר נתניהו מכריז בפריז שהוא אינו מעוניין בהתמוטטות הרשות מתוך חשש מהאלטרנטיבה. גם לחמאס אין מה להפסיד כשהוא בונה עיר תת-קרקעית מבוצרת בעזה, כי שכנענו את עצמנו שהאלטרנטיבה היא דאעש.
פעם הסיסמה "אין ברירה" הפיחה רוח קרב, היום האין ברירה משמש הצדקה לפאסיביות.