לפני תשע שנים וחצי פגשתי את רונית לוינשטיין לראשונה. אישה צנועה, חייכנית וכובשת לב בישרותה.
אז היא הייתה בוגרת מחלת הסרטן, וסופרת שבחיקה שני ספרי ילדים.
אצל רונית, הסרטן והכתיבה היו כרוכים זה בזה. הראשון הביא את השני. וכך היא אמרה אז: "המחלה עשתה בי שינוי פנימי מאוד עמוק... תמיד הייתי רצה על 18 משימות בבת אחת. עכשיו הייתי צריכה לעצור קצת, לנוח, וזה איפשר לי לפנות יותר פנימה". רונית הישירה מבט אל הסרטן וידעה ללמוד ממנו: "אני מאמינה גדולה מאוד בצרות... הן שומרות עלינו שלא נישאר רק בשגרת החיים הפשוטה... חיי התחילו מחדש באופן היותר טוב שלהם, יותר קרוב לאמת".
אבל הרי לא הגעתי לעשות אצל רונית ביקור חולים. נסעתי אליה, ליישוב עלי, כי הספרים שכתבה שבו את לבי ואת לבם של הקוראים הצעירים. אחרי שני הספרים האלה הגיע גשם מבורך של שמונה נוספים. אחד מהם, 'וקראתם דרור', על אל"מ דרור ויינברג, נמכר בעשרות אלפי עותקים.
הספרים האחרים היו מאורגנים בשתי סדרות. 'מסע בעקבות שמי', שבו ילדים עורכים מסע שורשים בעקבות שמם ומגלים דברים על משפחתם ועל ההיסטוריה; וסדרה נוספת, 'שקט מצלמים', על ילד שנבחר, לא בכוונה, לככב בסרט. הספרים שיצרה מעניינים ומותחים ובמפורש לא דידקטיים, אך עם זאת רוויים בערכים. "ספרות צריכה לתת רוחב דעת, לפתוח. כל פעם אני ננעלת על איזה עניין שאני רוצה שהילדים יכירו קצת. כשאני מסיימת ספר, אני מסתכלת אחורנית ואומרת 'בוא נראה מה יצא לי'. בסוף מושקע בפנים כל העולם הרוחני".
רונית לא הייתה רק סופרת. היא הייתה בתו של השופט יעקב מלץ, וחזרה בתשובה בנערותה. היא עמדה לצדם של בעלה הרב יגאל ובן דודה הרב אלי סדן כשהקימו את המכינה בעלי, והייתה מזכירה של המוסד במשך שבע שנים. הבית שלהם מעולם לא היה פרטי. תמיד שולחן שבת גדוש, ובחורים צעירים שמרגישים בבית. היא אם לחמש בנות וסבתא לכתריסר נכדים.
באסרו חג שבועות נפגשתי איתה בפעם השנייה. העובדה שהפעם היא הייתה כבר סופרת עם קילומטרז' מכובד, לא שינתה את הפשטות או את הכנות שלה. טוב הלב שלה נבע ממנה בתנועותיה, במילותיה ובדברים שאמרה. הפעם היא לא כל כך רצתה להצטלם. אותות הסרטן שהכה בה שנית ניכרו בה.
בפגישה הזאת אמרה רונית דברים מפעימים. מכיוון שהיא לא הייתה יכולה לעבוד או לכתוב, היא הייתה פנויה לבנותיה ולנכדים שגרים סביבה, וידעה לשמוח על כך. את העזרה שקיבלה בהשלמה ובשמחה ניצלה כדי ללמד סנגוריה על עם ישראל.
לפני כמה ימים הגיעה בקשה לתפילה לרפואתה של רונית. היא הייתה במצב קשה, שממנו לא קמה. "יש לי הרבה חברות שבשבילן הפעם השנייה הייתה הפעם האחרונה", אמרה על ההתמודדות הזאת שלה. "אז הפעם יותר קשה. מצד שני, עשר שנים אחרי, אני במקום יותר בוגר, מקבל ומאמין. את כבר מבינה שמה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא עושה לטובתך". יהי זכרה ברוך.