1. יום ראשון בבוקר, גבעת התחמושת. נרשמתי, ויחד עם חבר אנחנו מחכים שיקראו לנו כדי לעלות לאוטובוס.
יש פה אווירה חגיגית, כמעט הפנינג, הגיעה קבוצת חבר'ה שמלווה מישהו, עם תוף והגברה, שלטים וצעיפים. צועקים "מורלים" לחומוס שמתגייס.
אחר כך עברנו לאולם אחר שבו המתגייסים מחכים לבד, בלי המשפחות. בדרך לשם עמדו שתי נשים מטעם האגודה למען החייל, אחת חילקה ספר תהלים וסוכריה על מקל, והשנייה קראה קריאות עידוד לכל חייל לפי השם שלו... זה מאוד חביב, וללא ספק התמיכה והפרגון מצד המשפחה והסביבה גורמים להגיע לבקו"ם באווירה הרבה יותר טובה ונעימה.
2. קיבלתי הערות מכיוונים שונים על הגיוס. היו כאלה שאמרו 'זה לא באמת צבא כשיוצאים חמשושים קבוע', 'יהיה נחמד לקרוא טור על צבא, רק חבל שלא יהיו חוויות מסוף שבוע בצה"ל'.
מצד שני היו שאמרו שאני לא נורמלי והחלקתי על השכל, מה נראה לי שאני מתגייס לקרבי כשאני נשוי, ועוד עם ילד. אז אני משער שיש הגיון בשתי הטענות, באמת זה קצת פחות 'צבא', ומצד שני יש בזה משהו מאוד קשה כשרואים את אשתך ואת הבן שלך פעם בשבוע. דווקא בגלל ששתי הטענות צודקות בחרתי להתגייס במסגרת הזאת...
3. ממש התפעלתי מהסדר והתקתוק של כל תהליך ההתחיילות. לפי ברקוד אישי, כל אחד מופנה לתחנה אחרת כדי שלא יווצר עומס ליד תחנה אחת. חוץ מזה, היה מאוד נחמד לדבר עם המתגייסים האחרים, כולם חבר'ה מתוקים.
אחרי שסיימנו את כל התהליך קיבלנו חוגר ודסקית, את המדים ואת כל הציוד הנלווה, חלפו עוד כמה שעות עד שעלינו לאוטובוסים. תפילת מנחה על מדים, כשרוב האוטובוס דתיים, גם זה היה משהו די מיוחד. למשך היומיים הקרובים קיבלנו מפקד וסמל זמניים, עד שיחלקו אותנו לפי החטיבות.
4. נסיעה לשיזפון לוקחת הרבה זמן. במהלך הנסיעה אני והלל (הנשוי השני שהתגייס איתי) דיברנו, ושנינו הרגשנו את הנקודה הכואבת של הריחוק מהאישה. אני חושב שמי שלא התגייס נשוי לא יודע על מה אני מדבר.
דיברנו על זה ואמרנו שהתחושות האלה צריכות להיות תחושות בונות, לא להיחלש מהן אלא לראות מה אפשר לקחת מהן. הגיוני שבהמשך יהיה פחות קשה, ובכל מקרה אנחנו בחרנו בזה, אנחנו שמחים בבחירה שלנו ובעזרת ה' גם נצליח לתת את החלק שלנו במקום שבחרנו ללכת אליו, בצורה הטובה ביותר.
5. האמת היא שלא היה לי זמן לכתוב את החוויות במהלך השבוע ואני כותב במהלך הנסיעה הביתה. תוך יום התחושה המבאסת עברה, דואגים להפעיל אותך ואין כל כך זמן להתעסק בגעגועים.
כשהגענו לבסיס נשארנו עד יום שלישי בתור 'אוטובוס שלוש', היו כל מיני שיעורים, שיחה של הרב, הרופא, כל אחד נכנס למשקית ת''ש וכל מיני כאלה. קצת שיפצורים, קצת עמידה בשלשות ומסדרים, והרבה חבר'ה שלקח להם זמן להבין מה קורה איתנו...
6. והנה מגיע יום שלישי, בשעות אחר הצהריים כל הפלוגה התיישבה בצורת ח ענקית. ברמקולים הושמעו כל מיני שירים של שיריונרים.
זה הכניס אותנו לאווירה די חגיגית כזאת, וכל החבר'ה חיכו במין התרגשות וצפייה כזאת. נגדת אחת נעמדה, והתחילה להקריא את השמות של כל מי ששובץ לחטיבה שבע. אני רציתי להיכנס לחטיבה 401, אז רק קוותי שאני לא אשמע את השם שלי. היא מסיימת לקרוא את השמות של כולם, אני לא שם.
ככה גם בחטיבה 188. אגב, הלל שובץ שם. אז היא עברה לחטיבה 401, וכאן הציפייה שלי הייתה בדיוק הפוך, לשמוע את השם שלי.... לחרדתי, היא סיימה את החיילים של 401 וגם שם אני לא! ממשיכה בחטיבה 7, וגם שם אני לא.
למי שלא יודע, אז בשריון יש שלוש חטיבות בסדיר, מה שאומר שלא שובצתי לשום חטיבה. מסתבר שאני ועוד מאה שבעים ומשהו חיילים שובצנו לפלוגה המסייעת. ידעתם שיש פלוגה כזאת בשריון?!
7. טוב, צריך לקום וללכת למקום שבו כולם מתרכזים. אני עדיין בסוג של הלם, הולך למקום שבו כולם השאירו את התיקים ו... התיק שלי נעלם! פשוט לא נמצא.
היה שם תיק דומה, אבל שלי לא היה בשום מקום. הלכתי למפקדים של המסייעת ואמרתי להם את זה, הם אמרו לי שאני אצטרף לכולם ובהמשך ימצאו אותו, בטח מישהו התבלבל. פתאום השיבוץ הזה, יחד עם הסיפור של התיק עשו אותי מאוד מבולבל ולחוץ, לא כיף בכלל.
המ''פ לקח את השם שלי כדי לעזור עם התיק, ועוד כמה מפקדים אמרו שהם יחפשו, אבל עובר הזמן והתיק לא נמצא. חילקו אותנו למחלקות (מחלקה שתיים כבוד), אחר כך חילקו אותנו לכיתות (שלום כיתה ג'), והמ''כ שלנו (מעכשיו, המפקד עידו) מיקם אותנו בחדר.
טוב, לאט לאט נרגעתי, אבל אני לא מפסיק לחשוב על התיק. המפקד פתח בסבב היכרות בין החבר'ה ובשיעור ראשון בדרגות וכאלה, ותוך כדי הסמל נכנס ושאל אם מישהו לקח תיק שהוא לא שלו. אמרתי לו שלא לקחתי שום תיק אבל לקחו את התיק שלי. הוא אמר לי לבוא אתו, ובמגורים של פלוגה אחרת חיכה לי התיק האבוד... וואו, זה היה משמח ומרגיע מאוד.
8. תוך כדי ההרפתקה הזאת הייתי גם מאוכזב מאוד על השיבוץ שלי, מה גם שעשיתי כל מיני השתדלויות כדי שישבצו אותי ב401.
אני יכול לומר שהיו לי מחשבות לבקש העברה, ואם לא יסכימו לרדת לג'וב. אחרי שכל הסיפור עם התיק נגמר שמתי לב להתנהלות של הסגל (יעני, המפקדים), והתרשמתי לטובה.
זה גרם לי להתלבט קצת, ובשיחה עם אביגיל (אשתי) היא הזכירה לי שפעם היה לי רצון דווקא לשרת בחי''ר. המפקד עידו קרא בדחיפות לי ולעוד חייל נשוי מהכיתה שלנו, אמר לנו ללכת לעשות גלח''צ (לנקות את הנעליים, בעברית), יש לנו שיחה עם המ''פ.
הלכנו להתארגן בזריזות, וכשחיכינו להיכנס אליו למדנו בדיוק איך להצדיע כדי לעשות את זה טוב. נכנסתי ראשון, אני ממש לא הולך לפרט מה הוא אמר לי, אבל רק אני אומר שהוא נתן לי את מספר הטלפון שלו כדי שאביגיל תתקשר אליו בשביל כל מה שהיא צריכה, וכשיצאתי ממנו היה ברור לי שאני נשאר כאן ולא עובר לשום מקום.
9. מסתבר ששובצתי בסוג של מחלקת בייניש, יש הרבה דתיים אבל ממש לא רק. כולם חבר'ה טובים שכיף לדבר איתם, כולם מבינים עניין, מבסוט.
ביום רביעי היה לנו מסדר מ''מ, כל חדר מנקה ומסדר את החדר שלו, והמ''מ מגיע לחדרים. יצא שחיכינו בחדר איזה עשר דקות עד שהוא הגיע, ותוך כדי שחיכינו עלה שלאחד החבר'ה לא כל כך טוב, הוא לא נהנה ורוצה לעבור למקום אחר.
היה ממש יפהפה לראות איך כולם הלכו אליו ונתנו לו חיבוק גדול. זה יכול להישמע משהו ציני, אבל לא הרגשתי אפילו טיפה אחת של ציניות באוויר.
10. יש עוד הרבה מה לכתוב, אבל לעת עתה אני אסתפק בזה. אגב, יש משהו בזה שהצבא מבפנים נראה אחרת. גם אם אתה יודע דברים, כשמרגישים אותם מבפנים זה אחרת.