1. 10 ימים חלפו מאז דיווחו כלי התקשורת בישראל על "התפתחות דרמטית בחקירה משמעותית של טרור יהודי".
תוך שעתיים ידעה כל המדינה שמדובר בחקירת רצח התינוק עלי דוואבשה ושני הוריו סעד וריהאם דוואבשה בכפר דומא לפני ארבעה חודשים וחצי.
וכרגיל, לאחר שכל המדינה ידעה שבזה מדובר, הואילו בטובם המשטרה והשב"כ להסיר חלקית מאוד את צו איסור הפרסום, כך שיהיה מותר לספר שבכך מדובר.
2.הימים חולפים, ולאט לאט מתברר שההתפתחות אולי היתה דרמטית אך פריצת הדרך עוד רחוקה. אירועים שונים מהיממה האחרונה מעלים את הסברה שהתקדמות החקירה אינה משביע את רצונם של אנשי השב"כ, שבהחלט קיוו להגיע להישגים משמעותיים יותר בפרק הזמן הזה.
הרושם הוא שבשב"כ קיוו מאוד שלאחר המעצר, באמצעות שימוש באמצעי לחץ קשים באופן יחסי כמו בידוד מהעולם, איסור מפגש עם עורך דין ואפילו איסור הבאה בפני שופט, יצליחו לגרום לחשודים להודות במעשים. אולם, מההתפתחויות מאז לא נראה שהתקווה התממשה, בטח שלא במלואה.
3. אין לי אפילו לא טיפה אחת של סימפטיה ולא גרם אחד של סלחנות כלפי מי ששרפו תינוק חי, עם שני הוריו. מאחר שאני נגד עונש מוות, בכלל, תמיד, אני גם נגד עונש מוות למבצעי הפשע הנוראי הזה, אבל אני בהחלט בעד שהם ישבו בבית הכלא לשלושה מאסרי עולם, עד אחרון ימיהם.
אין לי גם שום ביקורת על מה שנראה כרגע החלטת השב"כ (אולי בהוראת הדרג המדיני?) לעצור חשודים על פי מידע מודיעיני ולנסות להביא אותם להודות במה שעל פי המידע המודיעיני הם ביצעו. זאת פרקטיקה בהחלט סבירה במצב שבו רצח נוראי כל כך לא מפוענח.
אולם, בפרקטיקה הזאת יש גם סיכון, כיוון שמידע מודיעיני איננו ראיות. חוקרי השב"כ אמנם אינם אנשים עדינים במיוחד, אבל אפילו בחקירות השב"כ קיים תמיד הסיכון שהחשודים, גם אם ביצעו את המעשה הנורא, לא יודו.
4. מי שהחליט לבצע מעצר בלי שהיו לו די ראיות לצורך הגשת כתב אישום היה צריך לדעת שהוא לוקח על עצמו את הסיכון שהחשודים לא יודו והחקירה תיקלע למבוי סתום. אם אלו הם אכן פני הדברים, ואנחנו כמובן לא יודעים את העובדות אלא רק מנסים להסיק מתוך הדברים הגלויים לכל על מה שלא ידוע, מדובר באמת במציאות קשה מאוד עבור השב"כ.
אולם גם המציאות הזו לא מתירה כל רסן. גם במצב כזה השב"כ לא רשאי לעשות כל דבר. גם האמצעים החריגים שהופנו נגד העצורים עצמם כמו מניעת זכות ההיוועצות ומניעת ההבאה בפני שופט מעוררים אי נוחות בסיסית, אבל הם אולי עוד ניתנים להצדקה. מעצרי הפחדה שנועדו להפעיל לחץ נגד מי שאינם חשודים בכלום ייתכן שכבר עוברים את הקו הדק שבין הלגיטימי ללא לגיטימי.