התחלה: שבט, תש"מ, תל אביב. האב עורך דין והאם מרצה במכון לב. למרות שהם לא מהתחום, "האהבה לספרים ולתרבות היא לגמרי מההורים". הבית הוא חרדי-לאומי של פעם. "זן נדיר", שמשלב תרבות כללית והרבה יידישקייט. היא הבכורה לאחות ואח.
תל אביב: בעיר הלבנה של לפני 25‑30 שנה הייתה משפחה דתית אחת בכל רחוב. ובגלל שהיו מעט דתיים, "לא הייתה פריבילגיה של הגדרות ספציפיות. כולם הלכו לאותו בית ספר, וזה הביא להטרוגניות שהיה בה משהו מאוד מפתח".
בית ספר: ממ"ד מוריה. האלמנט החברתי היה מאוד חשוב, כי כמה שהתל-אביביות הייתה טבעית, חווית הרחוב בכל זאת סתרה את מה שלימדו וחוו בבית. במובן הזה בית הספר היה חממה, "אחוות גורלות".
תיכון: אולפנית בני עקיבא. "מקום שאפשר לי להיות מחוברת לקבוצת שייכות". בשעתו לא היו הרבה מוסדות לבנות שהיו ברמה גבוהה גם מבחינה לימודית וגם דתית-אמונית אבל בלי פנימייה. החוויה החברתית זכורה היטב, הלימודית פחות. "את רוב הלימודים ביליתי בשורה האחורית עם ספר מתחת לשולחן". והיו גם המון שעות קריאה בבית אריאלה.
תנועת נוער: עזרא תל אביב, חניכה ומדריכה. בתל אביב, עזרא הייתה קצת אנדרדוג לעומת בני עקיבא. "זה אפשר חוויה ייחודית". הסניף היה קטן ואינטימי והיה בו מקום לביטוי אישי. "דווקא בגלל שהוא הביא אליו אנשים שהם לא במיינסטרים, היה שם משהו מאוד מעניין ומגוון".
שירות לאומי: בירושלים, עם ילד אוטיסט בגישת option, שבה המטפל נמצא עם הילד ומחקה את פעולותיו במטרה ליצור איתו קשר. "דבר מדהים. חוויה שהשפיעה מאוד על חיי ותפיסת עולמי. בגישה הזאת יש הכלה של הילד, בלי שיפוטיות. זה דבר שאתה משתדל לקחת לחיים". היציאה מחממת הילדות למפגש עם אנשים שיש להם התמודדות גדולה בחיים, והם לוקחים אותה לכיוון של אופטימיות ותקווה מלמדת "שאת יכולה לקדם ולהתקדם בעצמך".
אקדמיה: אוניברסיטת בר-אילן, מדעי המוח. המחזור הראשון לתואר הזה. "נותן מענה למי שנמצא תמיד בין ההומני לריאלי". הלימודים היו מאוד מעשירים, ובסופם תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר ראשון במדעי החיים. במקביל היא למדה במתיבתא.
מתיבתא: מסלול מיוחד ומוגבר של לימודי קודש במדרשה לנשים בבר אילן. "זו הייתה הפעם הראשונה שפתחתי דף גמרא, והלמידה הייתה מאוד משמעותית". בשל העובדה שלימודי הקודש תפסו ארבע שעות בכל יום, "זה היה עולם מקביל ומאוד דומיננטי באוניברסיטה".
תקשורת: ההמשך היה לימודי תעודה בעיתונאות ותקשורת. "הרציונל שלי היה שאני לא כל כך בנויה להיות חוקרת ממוקדת אנזים ספציפי, ולכן אולי אהיה מתווכת של מדע לציבור". בתקופה הזאת ראתה מודעה שמזמינה לאודישן ל'הצנועות והחסודות' של ערוץ התכלת שהולך ומוקם. היא החליטה לגשת. "היה ברור לי שלא אתקבל. לא הכרתי אף אחד".
אחלה חסודה: היא התקבלה, השתלבה כאחת המגישות והחלה לבנות את התוכנית עם הצוות. "אורי אורבך, מנהל התוכניות, ביקש לומר משהו על החברה הדתית כלפי פנים וכלפי חוץ". הוא לקח לתוכנית נשים דתיות והראה שלמרות שמבחוץ הן נראות דומות, יש להן דעות מגוונות. כלפי פנים הוא ביקש לומר שכל אחד בחברה חווה את עצמו כדתי האולטימטיבי, אבל קיימים קולות נוספים. "ישבתי על הטיקט החרדי-לאומי, אז הייתי בהרבה תוכניות".
ערוץ התכלת: "היה משהו דרמטי בתפיסה שלו של מה הציבור הדתי יכול לעשות. זה הכוח של הדברים שאורי אורבך ושלמה בן צבי עשו. הם אמרו: אנחנו לא חייבים את התקשורת הכללית, אנחנו יכולים לעשות דברים בעצמנו. יש לנו מה לומר, ואנחנו יודעים איך לעשות את זה". הערוץ היה אולי קטן, אבל השפעתו רבה. "גדול מסכום חלקיו".
ערוץ 7: אחרי התכלת הגיע תורו של אתר האינטרנט, "הוא הקדים את זמנו והבין שאינטרנט זה לא רק טקסט כתוב", והיא השתלבה במערכת החדשות המצולמות של הערוץ. שני פרויקטים זכורים לה במיוחד. הראשון עם יאיר פלד על תרבות יהודית, שבמסגרתו הגיעו למוזיקאים ושחקנים "לפני שהתחיל הגל של מוזיקה יהודית". השני היה 'מפת ההתחברות' - לפני הגירוש מגוש קטיף, כי "גם מי שתמך בגוש קטיף לא הכיר את ההתיישבות שם". בדיעבד זה היה תיעוד.
מוזיקה יהודית: החלה לכתוב ביקורות מוזיקה יהודית ב'מקור ראשון' וב'בשבע'. הנרטיב היה: "בואו נכניס את זה לסדר העדיפויות שלנו, להרבות אור וחיבור לתורה ממקום רגשי ולא רק שכלתני-לימודי-הלכתי. זה מתבטא במוזיקה, בתיאטרון ובספרות".
מאחורי הקלעים: לאט לאט היא נסוגה לאחורי הקלעים. התחנה הבאה הייתה תחקירנות בחינוכית בתוכנית 'חוצה ישראל' עם דב אלבוים ואחר כך רינו צרור. היא הכירה להם אנשים נפלאים, מרואיינים פוטנציאליים, ממגזר שהם לא מכירים, וזו לא הייתה מלאכה פשוטה. אחר כך הייתה עבודה בערוצים 10 ו‑2.
ערוצים 10 ו‑2: "ערכתי תוכניות שישבו על הטיקט של מסורת ושהיו מחויבים אליהן מבחינת מכרזים". היו 'חמישה בעקבות הפרשה' וגם 'מדינת הלכה'. "התוכנית באה לומר שהדברים האלה, שדוחים את העיסוק בהם לימות המשיח, יכולים להיות מעניינים ואפילו טלוויזיוניים". אבל הייתה התמודדות. "התקציב של כל התוכנית שלנו לא הגיע לתקציב כפיות הקפה של התוכנית 'הישרדות' שהפיקו בסמוך". גרעין תורני בטלוויזיה זו אמירה מעט גבוהה בשבילה. עם זאת, "זו הייתה קצת חוויה כזאת".
ספריית בית-אל: לפני חמש שנים התמנתה לעורכת הראשית של הוצאת ספריית בית-אל. "אני לא מוותרת על כלי הביטוי הפנימיים, ורוצה לעשות את זה הכי טוב שאפשר". היא אחראית על כל התהליך שספר עובר מרגע קבלתו ככתב יד ועד שהוא יוצא לאור. יש תחתיה עורכים בפועל, עורכים גרפיים ועורכי לשון, ומעליה שמעון אבוטבול, הבעלים, כבר 20 שנה. אבל "זה עולם אכזרי להוצאות קטנות ובינוניות".
בינוניות: כ‑30 ספרים עוברים במשך שנה בהוצאה. 15‑20 מקבלים טיפול מעמיק, והם מכוונים לכל הסקלה: ילדים, עיון, פרוזה וטיולים. בפרוזה יש את סדרת 'נהרה' המצוינת; ובעיון, בין השאר, את הסדרה של הרב חנן פורת שמחברת את השירה העברית לפרשת השבוע. הרצון הוא לעשות עבודה מדויקת ומוקפדת, "עם ערכים יהודיים אמוניים, כי זה מה שאנחנו רוצים להאיר בעולם".
שוואיה שוואיה: היא לא מצפה מהספרים להיות רבי מכר, בטח לא בתוך זמן קצר. "אנחנו משתדלים לא לעשות דברים חד פעמיים. אני מאמינה בספרים ויש להם אורך רוח".
דתי זה לא הכי: אחת ההתמודדויות של ההוצאה היא הדימוי שיש למוצרים שמגיעים ממקומות דתיים, ודווקא בעיני המגזר עצמו. הם עוסקים בזה רבות. יש השקעה רבה בנראות החיצונית, ולא רק בתוכן, ויש חשיבה על שיווק.
שיווק: גם בציבור הדתי וגם מחוצה לו. הרצון הוא שספרים כמו 'שומרי הסודות' על הרב יהודה אשכנזי מניטו, שבצרפת נחשב לפילוסוף אבל בישראל ידוע רק ברבנותו, "יקבל את המקום הראוי לו". ושגם הורים לא דתיים ייקחו לידם ספר שהילד המצויר בו חובש כיפה, ויחליטו לקנות אותו בגלל שהתוכן מעניין.
יאללה חתונה: היא נישאה לפני ארבע שנים, בגיל 32. ולמרות שעברו כמה שנים, הרווקות היא חוויה שלא שוכחים. "יש התעסקות רבה מדי ברמת הרווק הפרטי ובפרטי חייו האישיים מאוד. כל אחד חושב שהוא מחנך והוא יודע מה הבעיה, כשבסופו של דבר זה חלק ממגמה עולמית".
תאמינו: "אנשים מאמינים צריכים לדעת שלכל אחד יש דרך שהוא צריך לעשות. בחוויה שלי אני מרגישה שאין הכלה ויש משהו מאוד תוקפני כלפי הרווקים". במיוחד כשאומרים למישהו מתי הוא כבר יביא שמחה, למרות שיש לו דוקטורט והוא עושה הרבה דברים אחרים, "שחינכתם אותו אליהם". למרות הכול, היא אישית לא נכוותה. "חוויתי את התקופה הזאת כסוג של בחירה שלי לעשות דברים אחרים ולשמוח בהם".
הזוכה: האיש שלה הוא רועי, מהנדס ששומר מאוד על פרטיותו. לפיכך אפשר לכתוב רק שהם הכירו באמצעות חברה. לזוג יש שני בנים, פורת ונטע, בני שלוש ושנה.
אם זה לא היה המסלול: אולי כן חוקרת מוח, "כי רציתי לחקור את האוטיזם". אבל בעצם, יכול להיות שהיא הייתה מגיעה בכל מקרה לספרים. "זה חלק ממה שאני. אני וספר זה משהו שרואים יחד".
ובמגרש הביתי:
בוקר טוב: מאדם של לילה היא הפכה לאדם של יום. ההשכמה היא ברבע לשש, "פעם הייתי הולכת לישון ברבע לשש". היא מתעוררת, מארגנת את הילדים, שולחת אותם למסגרות ואז "קפה חזק".
דיסק: בבית עם הילדים היא שרה הרבה ופחות מאזינה, אבל לאחרונה יש גילוי מחודש של הדיסק הראשון של סיני תור. "יש בו את הראשוניות של המוזיקה היהודית, והרבה מתיקות, פשטות וחמימות שאני מאוד אוהבת ורוצה להעביר לילדים".
שבת: פאוזה, התכנסות פנימה. "אנחנו מאוד עירוניסטים ולא קהילתיים". בזכות הילדים הם מכירים אנשים עם ילדים ומזמינים אותם.
אוכל: "משהו שהכינו במיוחד בשבילי".
עתים לתורה: בזכות העבודה היא לומדת כל הזמן ונחשפת לטקסטים תורניים מגוונים. מכיוון שהתחביב נכנס כל כך חזק לעבודה, "חוויית הקריאה מחוץ לשעות העבודה הורידה ווליום".
פנאי: "יותר נדיר משהיה", אבל אם יוצאים לקפה או להופעה, זה עם הילדים. "אני אוהבת את זה כך".
אחזקת הבית: "מאבק הירואי וסיזיפי".
מפחיד: "אני פחדנית ופסימיסטית", וזה כולל פוביה ממדרגות נעות. "אני מנסה להתגבר ולהגיע ל'לא לפחד כלל'".
דמות מופת: "אמא שלי". היא עלתה לארץ בגפה ו"שמרה על זהות דתית מאמינה מאוד ייחודית בעולם משתנה ומאתגר. אני מעריצה אותה".
משאלה: "בריאות לאהוביי".
כשתהיי גדולה: "לא יודעת. אבל הלוואי שאשמח במה שאעשה אז, כמו ששמחתי במה שעשיתי עד עכשיו". הלא נודע שטומן העתיד "הוא חלק מהקסם".
ofralax@gmail.com