היום לפני 12 שנה נולדתי מחדש. היום לפני 12 שנה נשמתי נשמה לרווחה, בפעם הראשונה מזה 27 שנים.
היום לפני 12 שנה, אור חנוכה גדול נכנס לחיי, והפך אותי לאמא בפעם הראשונה. בני בכורי נולד. ארבעה קילו, וטון של אהבה.
היום לפני 12 שנה, מתוך רחמנותו יתברך, אבא שבשמיים ירד לעולם העשייה, לרגע של בריאה, לכבוד בני. ובזכות איזו זכות שנסתרת לי, אבא יתברך נגלה בפניי, נתן לי להרגיש את נוכחותו הקדושה ולראות בעיניי בשר ודם אותו יתברך מכניס את הנשמה של בני לתוך גופו הקטן. האמא והבת שבי נולדו באותה השנייה ממש. וכבר 12 שנה אני מנסה להסתגל לשתיהן. ושתיהן גם מאפיינות אותי במדויק, עד לפרט הקטן ביותר. בת ואמא. זו אני.
כשאני נשאלת למה חזרתי בתשובה, אני מספרת על הרגע הזה שלאחר הלידה. הרגע שבו גופו של בני קיבל לתוכו את הנשמה האישית האלוקית שלו. הסתכלתי לפצפון בעיניים. הבטתי בהן, מתבוננות בי בחזרה, לומדות להכיר את הפנים שמאחורי הקול והגוף, וראיתי את עיניו המתוקות מקבלות חיות, אנושיות, טוהר, ומעל הכול - נשמה. איזה דבר מופלא. נעתקה נשמתי. לא ציפיתי לכזה גילוי. מי חשב שזה המהלך שמתרחש? לידה זה עניין יומיומי, לא? אלפי תינוקות נולדים ביום. מה הנס הגדול? אבל, וואו. איזה דבר! איזו עוצמה, איזה טוהר, איזו תגלית!
התבוננתי בבעלי, מנסה לראות אם הוא שותף לפלא, מנסה להבין אם זו רק אני שזוכה לנס. אומרים שלידה זה ליד‑ה׳. וזה מה שהרגשתי בדיוק. מימינו של בעלי, לכבוד לידת בכורי, הבורא ברוך הוא. הכי פשוט שיש. מחילה אם מישהו נעלב מזה וחושב שאני מגמדת את השם יתברך, הופכת אותו למוחשי. בעיניי, נהפוכו. ובאמת שאין לי דרך אחרת לתאר את האור, את השנייה משנת החיים הזאת.
שלוש מתנות קיבלתי באותו רגע קדוש והן שינו את חיי, בעולם הזה ובעולם הבא. הראשונה היא כמובן הבכור, תינוק חמודות שהפך לילד חמודות, ועכשיו לעלם חמודות. כמה אור הוא מכניס לחיי. כמה נחת. הוא גילה לי כמה כיף להיות אמא. את כל מהותי, רגש האימהות, שאב. בלי לקחת שבויים. אני אמא גם כשלא בא לי להיות. אמא טוטלית. מעצבנת. מקרצצת. פולנייה טרחנית. חרדתית. משוגעת על הילדים. משוגעת בכלל. הבכור כבר שנים מסתלבט. עכשיו הוא מצא טריק חדש. הוא רק אומר "עוד 365 ימים להנחת תפילין ראשונה", ואני מתחילה לבכות. שר שיר שאולי ישיר בבר מצווה - ואני מתחילה לבכות. אז קיבלתי על עצמי לחבק בחום כל תואר מוגזם שאפשר להדביק לי. פשוט כי כולם נכונים. אני אמא מוגזמת.
ההתגלות
המתנה השנייה היא עצם ההתגלות. הרי אפשר היה לעשות את אותו הפלא בלי שאראה אותו יתברך. אבל ברגע של חסד אין סופי הבורא בחר להסיר את וילון ההסתרה. בחר שאחוש אותו. והנשמה שלי לא הייתה יכולה להישאר אדישה. היא התעוררה לחיים, התחילה לצרוח שהיא רוצה לראות שוב את אבא.
ומאז אני הולכת שבי אחריה. אחרי הנשמה שלי, החלק אלוק ממעל שלי, החלק שהתחבר לכור מחצבתו ביום שבו הפכתי לאמא והחליט לחזור לפעום. הפכתי לבת. לבתו של השם. וכמו אב רחמן, הוא מלטף אותי בכפפות של משי. מלווה את חיי, מוליך אותי יד ביד. לעולם לא משאיר אותי בודדה, תמיד מקבל בסבלנות ובסלחנות את השטויות ואת הנפילות שלי.
אומרים שכשיבוא המשיח ונעלה לרגל, שלוש פעמים בשנה נרגיש את אהבתו יתברך. כל אחד מאיתנו, לרגע אחד, יוצף באהבה אין סופית. הרגשה של בת יחידה, בן יחיד. באותו רגע, בלידה, כך הרגשתי. ומאז אני עושה הכול כדי להרגיש את האהבה הזאת שוב.
תשובה זוגית
המתנה השלישית לא פחות ניסית ואדירה. המתנה שהיא, מעל הכול, הכתר של רחמנותו: שגם בעלי הרגיש את אותה נוכחות אלוקית מלאת הקדושה. גם נשמתו קיבלה טילטול. וזכינו, שנינו, לצעוד יד ביד אל עולם התשובה.
זה לא דבר של מה בכך. כמה חברות שלי חיכו שנים שהבעלים יחזרו בתשובה. כמה תפילות, בכיות ותחנונים. רק שהוא יעשה לה קידוש בליל שבת, לפני שהוא יוצא עם החבר׳ה. רק שהיא תשמור איתו כשרות... אילו סיפורים מסמרי שיער שמעתי על זוגות שכמעט התפוררו תחת עול התשובה של אחד מהם. וגם את זה, ברוך השם, הוא חסך מאיתנו. יד ביד, מובילים ומובלים, עם קשיים, אבל ביחד. בסבלנות זה כלפי זה. בשמחה ובתפילה משותפת. גם ככה כל הסיפור הזה קשה. להשיל את העור שבו נולדנו והתחנכנו, וללבוש כותנות עור חדשות, משודרגות.
נס גדול ומשולש היה פה. ואני זכיתי לו. ברוך שעשה לי נס ביום הזה.
תמיד באופנה: מרק אפונה
אמא שלי קנתה לי משהו מיוחד, מוצר חדש: קופסת אפונה מונבטת. באחד מימי הצילום הבאתי מצרכים, ואבישי, שף מופלא שעבד במטבח האחורי של התוכנית, הכין לי מזה מרק. אני מנסה לשחזר את המגע שלו.
החומרים הדרושים:
2 בצלים קצוצים
1 כרישה קצוצה
3 שיני שום
חתיכה גדולה של ג'ינג'ר טרי (3‑5 ס"מ)
קופסת אפונה מונבטת, או שקית אפונה עדינה סנפרוסט
קופסת חלב קוקוס (אני קונה חלב קוקוס בקרטון קטן. הוא בלי חומרים משמרים כמו בקופסאות השימורים הרגילות)
חופן גדול של פטרוזיליה כוסברה סלרי
כפית זרעי כוסברה טחונים
אופן ההכנה:
מטגנים את הבצל עד ריכוך והזהבה קלה.
מוסיפים את הכרישה ומטגנים עד שהיא תהפוך לשקופה.
מוסיפים את הג׳ינג׳ר והשום. להיזהר שלא יישרף.
מוסיפים את האפונה ואת הירקות הקצוצים והכוסברה היבשה ומערבבים הכול היטב. כל הירקות צריכים להיות מרוככים יחד, עטופים זה בזה ובמעט שמן.
מוסיפים את קופסת חלב הקוקוס, ומערבבים כמה דקות.
מוסיפים מים רותחים עד שהם יכסו הכול. אבל לא להציף, כדי שלא יהיה דליל מדי. אם זה קורה, מוסיפים 2/3 כפות שיבולת שועל או קוואקר.
האפונה שותה לאט את המים. אם צריך, מוסיפים במהלך הבישול עוד כוס.
מרתיחים הכול, ומכפים את הקצף שנאסף למעלה (אבישי הסביר שזה חיידקים שעושים טעם לוואי למרק).
מבשלים הרבה מאוד זמן. האפונה עקשנית, לא בא לה להתרכך. זה יכול לקחת גם שעה על אש קטנה. אחרי הריכוך, מוסיפים מלח לפי הטעם.
עכשיו צריך לטחון הכול למרקם חלק. אני טחנתי במוט בלנדר. הכי קל. אבישי, משקיען, העביר את המרק לבלנדר. הסביר שכשזה רותח חייבים לתת כמה פולסים קטנטנים לפני שמפעילים, כי אחרת המרק עלול להשפריץ מהלחץ של החום.
מחזירים לסיר ומוסיפים עוד חופן של פטרוזיליה וכוסברה ועוד מעט מלח, אם יש צורך.
טוחנים שוב בזהירות, שלא ישפריץ.
ayakremerman@gmail.com