תקווה לשטפונות

כמעט כל חובב שיטפונות שתפגשו יוכל לספר לכם בלהט על חווית השיטפון הראשונה שלו בהבעות פנים שנראות כאילו נלקחו מסרט מצויר של וולט דיסני.

מלמולים בלתי מוסברים, מבט חולמני ותנועות גוף נלהבות. האמת, אפשר להבין מדוע. רבים מהם מצאו את עצמם קמים בשעות הקטנות של הלילה, מתארגנים במהירות שיא לאחר שיצאו מהמיטה החמה והנעימה, במטרה להגיע לתצפית טובה לפני בוא הגל הראשון של המים החומים, הסמיכים, השוצפים והרועמים.

השיטפון הראשון שלי תפס אותי בתחילת חורף תש"ע. באותו בוקר נהרגו שני בני אדם לאחר שהג'יפ שבו נסעו נסחף בשיטפון של נחל ערבה. יצאתי עם כמה חברים לפנות בוקר לתצפית בעין מעריף שבנחל צין, שנחשבת לתצפית מהיפות בארץ. בדרך עוד מצאנו את עצמנו תוהים האם נהיה היחידים על גדות הנחל השוצף, אך כשהגענו למקום וגילינו את עשרות הרכבים החונים שם, הבנו שאנחנו ממש לא לבד. את הפינג'ן, הקפה והחטיפים השארנו ברכב, ופשוט עמדנו פעורי פה נוכח המחזה שסיפק לנו הטבע. הכמויות האדירות של המים שהתקדמו בקצב וברעש אדיר, המפל הצבוע בחום, סלעים שלא מסוגלים להיאבק בכוחם של המים, צבע המדבר שהשתנה באחת והאנשים שעמדו ופשוט בהו בטבע הפראי והמיוחד כל כך, אמרו את הכול.

על השיטפונות אנחנו שומעים בעיקר בהקשרים שליליים של חסימת כבישים או מכונית שנסחפה. אך לתופעת הטבע הייחודית הזאת קשה להתייחס כאל אסון. כל מי שמוקיר ומכיר את המדבר, יודע ששיטפון במדבר הוא בעיקר הזדמנות. צמחים ששכבו מאובקים ויבשים בקרקע סופגים את המים, מתעוררים לחיים ומשחררים אל המדבר את הזרעים היקרים ששמרו לבוא השיטפון. בעלי חיים שורדי המדבר הצחיח ייהנו מגבים מלאים וטריים. גם האדם ינצל את ההזדמנות: מי לחוויה מרגשת ומלאת עוצמה של צפייה בשיטפון זורם, ומי לשכשוך בבריכות מי גשמים קרירים וצלולים.

"השיטפונות צדים אותך"

אופיר צימרינג (37), תושב ירוחם שבימי שגרה משמש כעובד סוציאלי ומנהל המחלקה לצמיחה דמוגרפית במועצה האזורית רמת נגב, כבר חווה עשרות אירועי שיטפונות. אולם למרות זאת, הוא מתעקש שלא לכנות אותו צייד שיטפונות. "אני חושב שהמושג צייד שיטפונות הוא מונח מוטעה, אתה לא צד שיטפונות - הם צדים אותך", הוא אומר. "קל מאוד לחשוב שאתה האדם החזק, יודע, מטייל, כול יכול ואפילו מכיר את המקום בקיץ ובחורף, בתקופה יבשה ורטובה. אבל השיטפון הוא משהו שלא מבינים את העוצמה שלו ואפילו קל לזלזל בו, עד שלא רואים אותו בעיניים".

צימרינג מדבר מניסיון. את השיטפון הראשון ואת העוצמה שלו חווה כבר בגיל 16 במהלך טיול שנתי בתיכון. "בפעם הראשונה שנתקלתי בשיטפון, התאהבתי בתופעת הטבע הזאת", הוא מספר. "במהלך גלישת סנפלינג בטיול בנחל גשרון באזור אילת, תפס אותנו פתאום שיטפון מאוד מאסיבי ונתקענו שם. למזלנו, אף אחד לא נפגע חוץ ממדריכת סנפלינג שכמעט קיפחה את חייה. המדריכים האחרים שניסו להציל אותה נאלצו לחתוך את החבל שהייתה קשורה אליו, ולתת לה להיסחף במים בתקווה שהיא תצליח להיתפס במשהו. האפשרות השנייה הייתה טביעה", הוא אומר, והזיכרונות שעולים ניכרים פתאום בדיבורו המהיר. "זה למעשה מה שהציל את חייה. גם אחרי שהיא יצאה מהמים המתין לנו חילוץ של כמה שעות, ואני זוכר את עצמי עומד מול המים השוצפים באמצע המדבר, מפחד ומתאהב בו זמנית".

"הסיפור של אבנים שחקו מים - אתה רואה אותו הלכה למעשה", מוסיף אופיר, שאף משמש בזמנו הלא כל כך פנוי כמדריך טיולים. "רואים כיצד מצוקים קורסים למרות הגודל שלהם. מכוניות ומשאיות נסחפות כעלה נידף למרות המשקל שלהן. סלעים שאף אחד לא יכול להזיז, מתגלגלים במהירות כאילו היו עלים ברוח. איך אפשר שלא לעמוד נפעם מול זה?".

"אני רודפת שיטפונות כבר כמה שנים", מספרת חגית זיידנר דוד (46), שעוסקת בהדרכת טיולים לקבוצות נשים. "זה התחיל מזה שאני אוהבת את המדבר בלי קשר לשיטפונות, ובמשך שנים רציתי לצוד אותם". לפני שש שנים, כשהייתה בחודש השמיני להריונה, נודע לה שיש סיכוי לשיטפונות בנחלי מדבר יהודה והיא החליטה להגשים את החלום. "אמרתי לבעלי: יאללה, נוסעים. זה היה תשע בערב ואני בחודש שמיני עם בטן ענקית, אבל לא היה לי אכפת. יצאנו למצוקי דרגות, ישבנו עד אחת בלילה, אבל שיטפון לא הגיע", היא מספרת. "אז עוד לא הבנתי איך מצליחים לדייק עם זה. אמרתי שחייבת להיות שיטה". עברו עוד שלוש שנים של רדיפה אחרי השיטפונות, שבהן נסעה כמה פעמים הלוך ושוב מביתה שבמושב זכריה הסמוך לבית שמש, כדי להתאכזב כל פעם מחדש. אבל כשזה סוף סוף קרה, היא הרשתה לעצמה לנשום לרווחה.

"יום שישי בבוקר, אני באמצע הניקיונות והבישולים, הבית הפוך, המים על הרצפה ופתאום הטלפון מצלצל. 'בואי עכשיו, יורד גשם בירושלים ועוד מעט יש שיטפון בנחל אוג. חייבים להגיע לפני המים'. אני עוזבת הכול, מושכת את בעלי, אוספת את הילדים מבית הספר, מעמיסה אותם לרכב, נוסעים ולא משנה מה יהיה. הגענו לנחל אוג רגע לפני שהשיטפון הגיע. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות. אני, בעלי והילדים הקטנים פשוט צוהלים משמחה לראות את הדבר הזה מגיע. אין, אי אפשר לתאר עד שחווים את זה", היא מספרת בהתרגשות.

מאז חגית משתדלת שלא להחמיץ אף אירוע שיטפון - וכמעט בלי אכזבות. הצטרפותה לקבוצת ווטסאפ שבה חברים ציידי שיטפונות רבים, שפרוסים מדרום הערבה עד בקעת הירדן ונותנים התראות בזמן אמת על השיטפון הצפוי, סייעה לכך. "מאז כמובן שלמדתי להסתכל על מכ"ם העננים, ויחד עם הקבוצה שמתעדכנת כל הזמן, ב‑90 אחוזים מהפעמים שאני יוצאת מהבית אני גם מצליחה לראות את המחזות המדהימים הללו".

"תמיד אומרים שיש 'חשש לשיטפונות'. אני אומר שצריך להגיד שיש 'תקווה לשיטפונות'", מוסיף צימרינג, שמספר כי הפך לחמ"ל שמרכז סביבו הרבה עניין בנושא השיטפונות. "אתה צריך לראות מה קורה בשבת בבית הכנסת", הוא מוסיף בחיוך. "מתאספים סביבי ושואלים: נו, יירד או לא יירד? אני זוכר שבסוכות האחרון התארחתי אצל חבר, ואמרתי לו שהולך לרדת גשם בירוחם ויש סיכוי לשיטפונות. פתאום אני רואה אור נדלק לו בעיניים".

"לא צריך להיות טיילן גדול בשביל לצוד שיטפונות. תמיד חושבים שזה מישהו שנוסע עד סוף העולם. ממש לא. ירוחם יושבת על קו פרשת המים הארצי. פה אפשר לבחור אם ללכת אחרי הנחלים שזורמים מזרחה לכיוון הערבה, או אל הנחלים שזורמים מערבה לכיוון הים. זו לא סיבה מספיק טובה כדי לגור פה?" הוא מוסיף בחיוך.

"גם ג'יפ מדוגם יכול להיתקע"

"הייתי בן 16 כשיצא לי לצוד שיטפון בפעם הראשונה", מספר ירון רוזנטל (38), מנהל בית ספר שדה כפר עציון. "יצאתי ברגל מגוש עציון מזרחה עד למדבר יהודה, הליכה של קרוב לחמש שעות. לא היה לי מכ"ם עננים וטלפון, אלא תחושות, שמועות וציפייה, כי היה גשם בגוש עציון. זה היה אחד השיטפונות הגדולים והיפים שראיתי. בניגוד להיום, שיש כל כך הרבה אמצעים טכנולוגיים כדי לצלם ולהפיץ מראות של שיטפונות, אז זה היה בעיקר דמיון. לא ידעתי איך זה נראה. שיטפונות במדבר היו בעיניי כמו אגדה, ואני איששתי אותה במראה עיניים".

רוזנטל, שמוציא במסגרת בית ספר שדה טיולי שיטפונות למשפחות, מציין שהשם "ציידי שיטפונות" מגיע במקורו מציידי ההוריקנים בארצות הברית, "שם יש אנשים שנוסעים ממרחקים כדי לצפות בפלא המטורף הזה. אך בניגוד לציד הוריקנים שנחשב מאוד מסוכן משום שהרוח האדירה יכולה לשנות את הכיוון ובמצב כזה אין איך לברוח, בצפייה באירוע שיטפון צריך להקפיד על כמה כללים בסיסיים ופשוט ליהנות".

מה הכללים הבסיסיים?

"לא לעמוד בתוך ערוץ הנחל בהמתנה לשיטפון אלא בצד ובמקום גבוה יותר. לא פחות חשוב זה לעמוד באותו צד שבו מחנים את הרכב, כי אי אפשר לדעת באיזו עוצמה המים יגיעו, וייתכן שכשהם יגיעו לא יתאפשר לחזור לרכב. מי שמקפיד על זה - נהנה", הוא מבהיר.

"עשיתי בעבר משהו שאסור לעשות", מגלה רוזנטל. "קצת אחרי התיכון, יצאתי לטיול לילי מגוש עציון לכיוון המפל הגדול בנחל ערוגות, כשבדרך הייתי צריך לעבור בוואדי מחרס דלל - נחל ערוגות עליון". מדובר בתוואי קניוני צר עם קירות בגובה עשרות מטרים מכל צד, שבהליכה מהירה אפשר לחצות אותו בחצי שעה. "למרות שדיברו על סיכוי לשיטפונות יצאתי לדרך, בידיעה שאם תופס אותי השיטפון בקטע הזה אני אבוד. אין לאן לברוח. זו הייתה אחת החוויות הכי מפחידות בחיים שלי", הוא נזכר. "למזלי הכול עבר בשלום, אבל אחרי שחזרתי החלטתי שאני לא עושה יותר דברים כאלו".

אופיר צימריג, שאף מתנדב ביחידת החילוץ הר הנגב, מבהיר כי בנוסף להנחיות אלו, אסור לחצות בשום אופן נחל עם הרכב בזמן שיטפון. "רוב החילוצים מתרחשים בגלל אנשים שניסו לחצות את הכביש בזמן שיטפון - ולא רק נהגי רכבים פרטיים. בשנה שעברה חילצנו עשרות חיילים מאוטובוס שניסה לחצות את נחל צין בזמן שיטפון. זה לא רק כיף, מדהים ויפה", מבהיר צימרינג, "זה גם יכול להיות סכנת חיים. המעבר בין טיול שיטפונות יפה לסכנה אמיתית הוא עניין של שניות. גם מטיילים מקצועיים טועים בזה", הוא מציין. "בן אדם יכול להגיע עם ג'יפ מדוגם, ולא מבין שתוך שניות המנוע יכול להיחנק והוא מוצא את עצמו תקוע באמצע הנחל, נתון לחסדי המים. אם מודעים לכל הסכנות אפשר מאוד ליהנות, בלי לסכן לא את עצמנו ולא את המחלצים שיבואו בעקבותינו".

"גם אני טעיתי בעבר", הוא מודה. "ניסיתי לחצות את נחל חווארים עם אשתי ובתי הבכורה, שהייתה תינוקת. ראיתי אוטובוס עובר, אמרתי כי טוב, חיכיתי למשאית, עברתי מיד אחריה ופתאום אני מרגיש את החלק האחורי של הרכב מתחיל להיסחף עם המים. אז הבנתי שעשיתי שטות, ולמזלי יצאתי די בזול. מאז ראיתי לא מעט אנשים, חלקם בתמימות חלקם בטיפשות, שכמעט מקפחים את חייהם. צריך לזכור שלא תמיד עוזר אם נוהגים ברכב גבוה. זרימת המים מגיעה בפתאומיות ולפעמים גם אם הזרימה לא כל כך חזקה, ולכאורה אפשר לחצות, אי אפשר לדעת מה יש מתחת למים. המים כהים וחומים ויכול להיות שיש על הכביש סלע שנסחף, או בור שנוצר בכביש מתחת למים. הרבה אנשים נהרגו בגלל זה וחבל".

"חושבים שאני משוגעת"

אחד הדברים המהנים ביותר בשיטפון הוא לא השיטפון עצמו, אלא מה שמגיע אחריו – הגבים המלאים במים, אותם ניתן לנצל בימים שיבואו אחרי הסערה עם שמש נעימה ומים קרירים. בהקשר זה, צימרינג מגלה זווית נוספת בתופעת השיטפונות. "היופי בשיטפון הוא שבזכותו פני הקרקע כל הזמן משתנים. כל שנה תראה גבים אחרים על אותו תוואי של נחל", הוא מסביר. "הגל הראשון של המים יכול להביא איתו סחף אדיר שיכול לאטום את הגב. הבריכה שהייתה לפני שנה תיעלם ובמקומה יהיו רק סחף ואבנים. אפשר לראות את זה בכל נחל. כך לדוגמה, בעין בוקק היום הבריכה מתחת למפל רדודה. אני זוכר את הבריכה עמוקה מאוד. כך גם בבריכה הגדולה של עין ירקעם. היא הייתה בעבר רדודה, היום אפשר לקפוץ לתוכה קפיצת ראש ולא להגיע לקרקעית. בנחל פרס היו צריכים בעבר חבלים כדי לחצות את הגבים והיום אפשר ללכת שם בסנדלים. זה היופי. התוואי הכללי של הנחל נשאר, אבל רואים בריכות שנסתמות ונפתחות ובכל שנה יש בריכה עמוקה במקום אחר. זה חלק מהקסם. רואים את הטבע משתנה כל הזמן. אם לוקחים את כל הנתונים, מי בכלל רוצה להיכנס לפוך?" תמה צימרינג, ומתכוון ברצינות לכל מילה.

"הכי קריטי בציד שיטפונות זו הספונטניות. לדעת להפיל את העט מהיד ולנסוע, כי אחרת יהיה מאוחר מדי", אומרת לסיום חגית זיידנר דוד. "אני נוסעת לפעמים עד לערבה כדי לתפוס שיטפון. וכן, חד משמעית עוזבת הכול, לוקחת את הילדים איתי ונוסעת, גם אם הם באמצע בית ספר. הילדים שלי היום בני תשע ושש, מטיילים במדבר מגיל ארבע ועדיין מתרגשים בכל פעם מחדש בדיוק כמוני. אם אני אומרת להם לקום בארבע בבוקר כי נוסעים לראות שיטפונות, הם מיד קמים, מתארגנים, לוקחים את השמיכה והכרית, ישנים באוטו עד שמגיעים ויוצאים לראות את פלא הטבע הזה".

איך הסביבה מגיבה לזה?

"זה מתחלק לשניים", היא אומרת, "חלק מסתכלים עליי כעל משוגעת בגלל שאני מוציאה את הילדים שלי לראות שיטפונות, אפילו באמצע שיעור. אבל רובם מסתכלים בהערצה ובקנאה שאני עושה את זה. אני תמיד אומרת שזה אפשרי, זה רק עניין של בחירה. אני לא עושה משהו שאנשים אחרים לא יכולים - כל אחד יכול לעשות את זה. לא צריך ג'יפ או ציוד לטיפוס הרים כדי לצפות בשיטפון. צריך רק לרצות".

שיטפון בשמורת עין עבדת צילום: אופיר צימרינג

לידתו של שיטפון

מי שכבר חוו שיטפון אחד או שניים יודעים שהשיטפון במדבר הוא "שיטפון בזק" – הוא מגיע לפתע, בלי כל אזהרה. גל ראשון, חום, סמיך וקצפי, אשר נע איטי וחרישי באפיקים רחבים של הנחלים. אחריו יגיע אחיו, הגל השני, כשהמים סוחפים איתם עצים וסלעים משקשקים, וזה כבר ילווה ברעש אדיר - שאליו מחכים ומצפים כל ציידי השיטפונות.

כיצד זה קורה? לשיטפונות בנגב אחראים תנאים מטאורולוגיים שונים, שהעיקרי בהם הוא אפיק ים סוף, שבו מגיעה לחות טרופית מאפריקה (שכיח בסתיו באביב ונדיר למדי בחורף), ושקע סורי שבמהלכו חודרת לחות מהים התיכון, עננות מרובה ומשקעים בעיקר בצפון הנגב והוא שכיח בעיקר בחורף.

כאשר יורדת כמות גשם שמספיקה להרטבת אדמת המדבר, קרקע הלס דקת הגרגר נאטמת במהירות. מי הגשם שמחליקים עליה מוצאים את דרכם במהירות אל יובלי הנחלים וצוברים תאוצה.

חשוב לדעת שרוב השיטפונות במדבר יהודה ובערבה מתרחשים כשאין כלל גשם באותו אזור מדברי, אלא בהרים הגבוהים שמעליו. כך, לשיטפונות במדבר יהודה אחראים הגשמים בהרי ירושלים, גוש עציון ומעלה אדומים, שמקבלים תאוצה בזכות נפילה מגובה של בין 800 ל‑1,000 מטר מעל פני הים לעומק של 400 מטר מתחת לפני הים – 1,400 מטרים עד לים המלח. לשיטפונות בערבה אחראי הגשם בהרי הנגב - גובה של כ‑900‑1,000 מטר עד לנפילה של כ‑200 מטר מעל פני הים, וכל זאת בתוך קילומטרים ספורים.

==========================================================================

מדריך לצייד המתחיל: אתרים בטוחים לצפייה בשיטפונות

החניון העליון של הגן הלאומי עין עבדת

תצפית על המפל שמעל עין מעריף בנחל צין, כביש 40, כ‑7 ק"מ מדרום לשדה בוקר לכיוון מצפה רמון.

מצבת זיכרון מעל נחל תמר

על כביש 25, כקילומטר ממערב לצומת הערבה לכיוון דימונה.

מצפה העץ ליד מצוקי דרגות

בכביש 90 לאורך חוף ים המלח. בקילומטר ה-259 פונים למצוקי דרגות ועולים בכביש ארוך ומפותל לכיוון רמת המדבר. לפני סוף העלייה פונים שמאלה לדרך עפר שמובילה לתצפית על נחל דרגות.

נחל ערוגות

השמורה נסגרת במצב של חשש לשיטפונות. אפשר לצפות בשיטפון מהגשר בכביש הראשי ולנסות להגיע לחנייה של השמורה.

נחל צאלים

זורם בגשם חזק בדרום הר חברון. לחלקו האמצעי של הנחל ניתן לנסוע בכל רכב בדרך עפר מסומנת בשחור הפונה מכביש ערד-מצדה, שמאלה מיד אחרי כפר הנוקדים, שמגיעה עד הערוץ. בכל מקרה אל תחצו את הערוץ. אפשר להמשיך מכפר הנוקדים לכוון מצדה וליד אבן ק"מ 13 לפנות שמאלה לדרך טובה לגבעת גורני. נוסעים עד סופה ועולים דקה לתצפית על המפל של בריכת צפירה. מיטיבי לכת יכולים לרדת מהתצפית מזרחה, ללכת כקילומטר בשביל האדום ולפנות שמאלה בשביל הירוק, לרדת כמעט עד הערוץ, להתרשם מהזרם ולחזור באותה דרך.

נחל זהר

זורם מערד מזרחה רק בגשם חזק. יורדים בכביש ערד-עין בוקק ובסוף הירידה פונים שמאלה בשלט "קידוח זהר 4". נוסעים בדרך ועוצרים רגע לפני שהיא חוצה את הנחל, תופסים עמדה ומחכים.

נחל הבשור

מנקז את נחל באר שבע, אשר מנקז את אזור חברון ודרומה, ולכן שומעים לא פעם ש"גשר צאלים סגור". זה הזמן לנסוע מאופקים לכיוון פארק אשכול, ואחרי הפארק לעבור בגשר ולראות את הזרם. מיד בהמשך פונים שמאלה בשלט לדרך נוף נחל הבשור, ממנה עולים לתצפית במגדל בתל שרוחן ומגיעים עד הגשר התלוי.

נחל אוג

נוסעים מירושלים מזרחה על כביש 1 לכיוון צומת אלמוג, פונים דרומה בפניה לנבי מוסא. לאחר כ‑4 ק"מ מגיעים לגשר מעל הנחל.

הגשר על נחל נקרות

על כביש 40 לכיוון אילת אחרי היציאה ממכתש רמון, מגיעים לשלט חום "נקרות". מדובר באחד הנחלים היפים, והגשר שאינו גבוה מאפשר קרבה לזרימה האדירה.

המרפסת בנחל צין תחתון

הנקודה המומלצת ביותר. נוסעים על כביש 90 דרומה קילומטרים אחדים מצומת הערבה. כשני קילומטרים אחרי הגשר מעל נחל צין, פונים מערבה בדרך עפר טובה לפי הסימון "נחל חצרה". ממשיכים בנסיעה עד כמה שהרכב ירשה לכם (תמיד עדיף רכב חברה או ג'יפ), ומשם עוד כמה דקות ברגל עם השביל, עד שמגיעים למעוק בוהק בלובן ופוגשים את הנקודה האחרונה שבה נחל צין זורם בעוצמה, ובמפל המרשים ביותר של הנחל לפני הגיעו לערבה.