
זה התחיל כעוד מוצאי שבת סטנדרטי בבית משפחת פז בקדומים.
עם צאת השבת נפרדו בני המשפחה מהאורחים, הבית סודר ואורגן ובני הזוג פז עלו על יצועם באווירה שלווה.
בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר התעורר הבעל, ד"ר יעקב פז, רופא משפחה מוכר ומוערך, כשהוא שומע את אשתו לביאה נאנחת חלושות. מתוך קורי השינה הוא ניסה לשאול אותה מה מציק לה, אך לא זכה לתשובה. שוב שאל, מנומנם, מה שלומה, וכשלא קיבל מענה הסתובב לכיוונה. כשראה אותה הבין שמשהו אינו כשורה.
הוא זינק מהמיטה וגילה לחרדתו כי רעייתו ללא דופק וללא נשימה. למרות ההלם הוא התעשת והתחיל בביצוע החייאה. כדי להזעיק את כוחות ההצלה במהירות האפשרית, החל תוך כדי ההחייאה לזעוק בקול בניסיון להעיר את בנותיו, שישנו באותה העת בקומה העליונה. "בנות, תזמינו אמבולנס. מהר, קומו. אני עושה לאמא החייאה. תתעוררו". לשמע צעקותיו של האב, התעוררה בבעתה אחת הבנות והזעיקה עזרה. כל אותו הזמן לא הפסיק פז לרגע בביצוע פעולות ההחייאה. המצב נראה בכי רע.
בתוך דקות נכנסו לבית אנשי מד"א. בשלב ראשון הוצא הבעל מחדר השינה, והוחל בפעולות החייאה מתקדמות שכללו הנשמה, עיסויים, זריקות ומתן שוקים חשמליים, שלמרבה האכזבה כשלו פעם אחר פעם. למרות הטיפול הנמרץ, פז המשיכה לשכב מחוסרת הכרה, בלי נשימה ובלי דופק. הזמן הלך ואזל. בסלון ישבו בני המשפחה מודאגים. הבעל קרא בכל כוחו: "ה', אתה לא לוקח אותה, אני מתחנן!". הבנות מיררו בבכי והצוות הרפואי המשיך לנסות להשיבה לחיים. מחדר השינה נשמע אחד הפרמדיקים שהפטיר בצער: "זהו, היא נגמרה".
בני המשפחה לא האמינו למשמע אוזניהם. אולם אז החליט הצוות הרפואי, נגד כל הסיכויים, לנסות פעם נוספת לעורר את לבה באמצעות שוק חשמלי. למרבה ההפתעה, הדופק והנשימה אכן שבו לפעול. כשהיא עדיין מחוסרת הכרה, הובהלה פז ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים מאיר בכפר סבא.
שירים בטיפול נמרץ
16 ימים ארוכים שכבה פז מחוסרת הכרה, מתנדנדת בין חיים למוות ביחידה לטיפול נמרץ לבבי. תחזיות הרופאים היו פסימיות. הצוות הרפואי הכין את המשפחה לרע מכול. "אם אמא בכלל תצא מזה בחיים", הם חזרו והבהירו לבני המשפחה, "סביר להניח שהיא תסבול מפגיעה מוחית קשה". אך המשפחה לא אמרה נואש. היא ארגנה תפילות ומעמדי אמירת תהילים לרפואתה, שמה הופץ ברשתות החברתיות לתפילה, וגם גרעיני מר"ץ ברחבי הארץ דאגו לתפילות לרפואתה. אחת החברות של האם, ששהתה באותה העת בארצות הברית, ביקרה בקבר הרבי מליובאוויטש והתפללה למענה. חברה אחרת נסעה במיוחד לאומן לקבר רבי נחמן מברסלב, וצעקה בדמעות: "אנא, תתפלל שיחזירו לי אותה".
ליד מיטתה בבית החולים שהו במשך כל שעות היום והלילה בעלה וילדיה המודאגים, כשהם בוכים, מתפללים ומייחלים לנס. בנה הבכור, הזמר אביחי פז-גרינוולד, הביא גיטרה והחל מנגן ושר לאמו. אחות חמורת סבר נכנסה לחדר ותמהה על "החגיגה הלא מובנת", אך בני המשפחה הצטרפו לאביחי ושרו במשך שעות ארוכות את שירי הנשמה שאמם אהבה. הצוות הרפואי הרים גבה, אך דווקא הרופא המטפל אמר בהבנה: "זה בסדר, בחדר הזה שרים".
יום רדף יום ודבר לא השתנה. פז שכבה מחוסרת הכרה, ובני המשפחה המודאגים המשיכו לקוות. במשך 16 ימים מורטי עצבים הם ייחלו לנס, אך הוא בושש מלהגיע. ככל שנקפו השעות והימים, גבר החשש לגורל האם וסיכויי ההחלמה הלכו ופחתו. בדיעבד התברר שבאותם ימים, כשהיא שוכבת במיטתה ללא הכרה, היא קלטה בכל זאת חלקי דברים. "אני זוכרת את עצמי במטושטש שוכבת עם עיניים סגורות", היא מנסה לשחזר. "לא באמת הבנתי מה קורה. ברקע שמעתי קולות של דיבורים ושירה, אבל זה לא היה ברור".
הרגע שקיוו לו הגיע באופן בלתי צפוי. הבעל יעקב, שלא עזב לרגע את מיטת רעייתו, החזיק פחית קולה ביד ובירך בקול "שהכול נהיה בדברו". לפתע שם לב שאשתו מחוסרת ההכרה מזיזה את שפתיה ולוחשת "אמן" - מילה ראשונה שיצאה מפיה לאחר יותר משבועיים של חוסר הכרה. פרץ של בכי שטף את הנוכחים. "אמא אמרה אמן, אמא דיברה", הם חזרו ואמרו זה לזה כלא מאמינים.
למרות ההתרגשות הראשונית, תהליך ההתעוררות נמשך עוד פרק זמן לא קצר. החשש מפגיעה מוחית, כפי שהתריעו הרופאים, ריחף כעננה כבדה. אט אט פקחה פז את עיניה והחלה מתקשרת עם סביבתה. בתחילה הצליחה לומר מילים ספורות. "הייתי מבולבלת מאוד. אמרתי להם משפטים לא קשורים, והם היו בחרדה נוראית מה יהיה איתי. כל הזמן פחדו איזו אמא תחזור אליהם. עדיין הייתי מנומנמת, לא פתחתי עיניים, אבל כשאני משחזרת את הקולות, שמעתי שאמרו 'איזה נס, איזה נס', ולא היה לי מושג על איזה נס הם מדברים. אחר כך שמעתי קולות של נשים שאומרות 'הוא הציל אותה', ולי לא היה מושג על מי הן מדברות ומי זה ההוא שהציל אותה. בסיפור הזה אני מרגישה שלאחרים יש הרבה יותר מה לספר מאשר לי, כי באמת אין לי מושג מה קרה שם ב‑16 הימים הראשונים כשישנתי. הניסיון הקשה והטראומטי היה באותם ימים דווקא לבני המשפחה ולא לי. אני לא ידעתי איפה אני".
כשזיהתה את בעלה וילדיה - חגגו כולם. "אחותי הייתה שרה לי שעות שירי מולדת שאמא הייתה שרה לנו בילדות. פתאום השלמתי שורה, והיא שמחה כל כך". פז עברה שלב אחרי שלב בתהליך ההתעוררות. את הלילה הדרמטי ההוא היא לא זכרה כלל.
לאחר שבועות אחדים הועברה פז לבית החולים השיקומי בית לוינשטיין ברעננה, לתהליך שיקום ארוך. לבני המשפחה הובהר כי הדרך לשיבה לחיים בריאים ותקינים עוד ארוכה, אך בני המשפחה בטחו בכוחה של אמם, ביודעם שזו אינה הפעם הראשונה בחייה שבה היא נאלצת לעמוד מול אתגרים ויכולה להם. זה לזה ציינו כי כשמה כן היא - לביאה.
לידה של שמחה ואבל
לביאה פז (59) נולדה וגדלה בשכונת רמת חן שברמת גן. היא בוגרת התיכון הדתי הרוא"ה. הוריה טובה ז"ל ויהודה סולטר בן ה‑95 עלו ארצה מארצות הברית מטעמי ציונות, שנה אחת בלבד לפני קום המדינה. הם היו חברים בתנועת הנוער של השומר הצעיר, ועלו לישראל בעלייה בלתי לגלית.
בהמשך התיישבו ההורים ברמת חן, ונולדו להם שתי בנות: ורדה ולביאה. למרות שההורים הגיעו מרקע לא דתי, האם טובה בחרה לשלוח את בנותיה דווקא לחינוך הדתי. "אמא הייתה אישה מלאת אמונה. היא שלחה אותנו לחינוך דתי, ומתוך זה אבא לאט לאט גם התקרב ועם השנים הבית הפך לדתי לכל דבר".
פז הייתה חניכה ומדריכה פעילה בסניף בני עקיבא רמת חן, "הסניף היה הכול בשבילי". בתום לימודי התיכון פנתה לשירות צבאי בגרעין נח"ל שחם כפר עציון. "בבית הציוני שבו גדלתי, אם רק הייתי אומרת שאני לא הולכת לצבא - ההורים שלי לא היו מקבלים את זה בשום אופן". בגרעין הופנתה לקומונה בסניף בני עקיבא רמת אשכול בירושלים. "זו הייתה שנה מדהימה של נתינה".
בסניף פגשה את מי שלימים יהיה בעלה הראשון - אבי גרינוולד הי"ד. גרינוולד היה תלמיד כיתה י"ב בישיבה התיכונית נתיב מאיר, שבא לעזור ולחזק את הסניף החדש. "הוא בא עם חברים שלו, ובמוצאי שבתות היינו יושבים ושרים יחד שירי הרב קרליבך. החבורה הזאת והחיבור לשירי נשמה היו מדהימים".
את השירות הצבאי השלימה כמורה חיילת ביישובי תל מונד, "לימדתי נשים מבוגרות יהדות". בתום השירות המשיכה לתפקיד קומונרית בסניף בני עקיבא כפר שלם שבדרום תל אביב. באוניברסיטת בר-אילן השלימה לימודי עבודה סוציאלית. עם סיום לימודיה נישאה לגרינוולד, אז בוגר ישיבת ההסדר בקריית ארבע ותלמיד כולל מר"ץ במבשרת. הם נישאו בקיץ וקבעו את ביתם במבשרת.
לאחר שנה וחצי של טיפולים, התבשרה פז כי היא בהיריון. התרגשותו של הזוג הצעיר הייתה רבה, אך השמחה לא ארכה זמן רב. חודשיים מאוחר יותר פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והבעל בן ה‑25 גויס בבהילות לשירות מילואים. הוא נפרד מרעייתו הצעירה ונסע צפונה לחזית. ימים ספורים לאחר מכן התקבלה ההודעה כי תוך כדי לוחמה נפגע אחד הטנקים וגרינוולד, שהיה נהג טנק, חש לחלץ נפגעים ונפצע בעצמו באורח קשה מאוד. בתחילה הוגדר נעדר. עשרה ימים מורטי עצבים עברו על בני המשפחה עד אשר הושלם תהליך הזיהוי, והחייל אברהם-חיים גרינוולד הי"ד הוכרז כחלל מלחמה. פז הפכה באחת לאלמנה צעירה שנושאת ברחמה את בנה הבכור.
"אבי נהרג בי"ט בסיוון תשמ"ב", מספרת פז. "בניסן נודע לנו שאני בהיריון והתרגשנו כל כך. ציפינו לזה מאוד. זה היה נס שבכלל נכנסתי להיריון והיינו מאושרים. אפילו חשבנו על שם לילד. אחרי שאבי נהרג היו שאמרו לי 'איזו מסכנה שאת בהיריון', ואני כל הזמן חשבתי לעצמי: על מה הם מדברים בכלל?! בתהומות הצער שהייתי בהם, זו הייתה הנחמה הכי גדולה שיכולתי לבקש. זכיתי להמשיך חיים".
היא המשיכה להתגורר לבדה בדירה במבשרת. "הקהילה תמכה בי מאוד. לפני שאבי נהרג הוא אהב לשיר ולהתחזן. לאחר מותו התחילו לערוך אצלי בבית מסורת כזו של מלווה מלכה. כל החברים של אבי היו מתאספים בדירה שלנו, יושבים, מנגנים ושרים, ואני התנחמתי שלפחות התינוק בבטן שומע את השירים שאבי אהב. זה נתן לי המון כוחות".
אחרי שישה חודשים מורכבים של התמודדות עם האבל על בן זוגה לצד ניצני החיים שמתפתחים בקרבה, הובהלה לחדר לידה כשהיא מלווה בחברה טובה. לאוויר העולם יצא בנה הבכור, אביחי-עקיבא גרינוולד. דמעות השמחה והאבל זלגו בחדר הלידה בערבוביה. "זו הייתה לידה מאוד טעונה רגשית", היא מספרת. "היו שם המון בכי וצחוק יחד".
מבית החולים שבה לביתה במבשרת. את בנה הקטן הקפידה לגדל לאורך השנים מתוך שמחה ואהבה. "השירה בבית לא הפסיקה. שמתי לאביחי תקליטים שאבי אהב. הוא היה מסתובב בסלון ושר. תליתי תמונה של אבי בסלון, ואביחי היה מצביע עליו ואומר 'זה אבא אבי'. רציתי שיהיה ילד שמח וגם שיזכור את אבא שלו".
"נלחמתי להיות אמא"
כשמלאו לבנה שנתיים פתחה פרק חדש בחייה ונישאה לד"ר יעקב פז, בן 32, בן קיבוץ משואות יצחק. "זו הייתה סייעתא דשמיא גדולה מאוד", היא אומרת בחיוך רחב. תחילת חייהם המשותפים הייתה בדירתה הצנועה במבשרת. "יעקב עבד בבית החולים בהר הצופים ובאזור כרופא. הוא השתלב מקסים בקהילה". לזוג פז נולדו שתי בנות, תחיה ותהילה, ולאחר ארבע שנים החליטו כי בשלה השעה לצאת לחיים חדשים. הם בחרו לקבוע את ביתם ביישוב קדומים שבשומרון. "נורא רצינו שומרון, להתחיל דף חדש של עשייה ציונית. קדומים היה בזמנו יישוב צעיר. גרנו באשקובית קטנה. זכורה לי במיוחד החוויה המרגשת של להתחבר לוותיקי גוש אמונים, למתנחלים השורשיים".
בשנים הראשונות למגוריהם ביישוב, חוו בני הזוג פז אירועי טרור לא פשוטים. "הגענו לקדומים בזמן האינתיפאדה הראשונה. זו הייתה קבלת הפנים שלנו", היא צוחקת. "היו בכבישים הרבה אבנים ובקת"בים. מאז לאורך השנים היו המון אירועים קשים. את יעקב היו מקפיצים בתור רופא לא פעם לזירות של פיגועים וגם אני ליוויתי המון אירועים, אבל זה אף פעם לא הרתיע אותנו". כעובדת סוציאלית החלה לעבוד במחלקת הרווחה במועצה ובצוות צח"י (צוות חירום יישובי). בעלה עבד כרופא משפחה. מאז, 28 שנים הם בקדומים.
לפז שבעה ילדים. "אפשר לומר שנלחמתי להיות אמא. זה לא מובן מאליו. כל ילד וילד אצלי הוא מתנה גדולה. נלחמתי להרות ואני גאה בילדים הנפלאים שזכיתי להם", היא אומרת.

חצי שנה חלפה מאז הלילה שבו נדם לבה. בהתפעלות היא משחזרת את שרשרת הניסים שהובילו להצלתה: "זה בא ככה פתאום, בלי שום הכנה מראש, בלי שום סימן מקדים. ברגע אחד את נזרקת מעולם אחד שהיית בו לעולם אחר. זה המחיש לי עד כמה חיי האדם הם זמניים", היא מציינת בהתרגשות. "יש בסיפור שלי ניסי ניסים. איך בעלי תוך כדי שינה בכלל שמע אותי נאנחת? זה לא מובן לי. ממתי הוא מתעורר בשלוש בלילה? יותר מזה, המזל הגדול היה שהוא התעורר בדיוק ברגע שזה קרה. אם הוא היה מתעורר חמש דקות מאוחר יותר, כבר לא היה נשאר לו מה לעשות.
"עוד נס היה, שבאותה שנייה שהוא זיהה את הבעיה מבחינה רפואית, הוא כרופא ידע בדיוק מה צריך לעשות. בעל אחר, שאינו רופא, אולי היה שם לב שאשתו במצוקה רצינית, אבל רץ לטלפון להזעיק עזרה בלי לדעת מה לעשות, והיה מפסיד זמן קריטי. נס נוסף היה ששתי הבנות שלנו היו בבית. הן שמעו את הצרחות של יעקב והקפיצו מיד את מד"א. אם היינו לבד, הוא היה צריך להפסיק את ההחייאה כדי לצלצל. וכמובן אנשי מד"א, שהגיעו אלינו במהירות ועבדו ביעילות. גם אחרי שמכות החשמל לא עזרו הם לא התייאשו, ונתנו עוד שוק חשמלי אחד עד שהלב שלי חזר לפעום. זה היה מוות קליני לכל דבר ולמזלי נס רדף נס, והנה אני ברוך ה' יושבת כאן, מחייכת ומדברת. אין לי מספיק מילים כדי להודות על הנס העצום שהיה פה".
את הימים שבהם שכבה מחוסרת הכרה היא כמעט לא זוכרת. "מבחינתי המסע התחיל הרבה יותר מאוחר, כשהתחלתי להבין איפה אני. הייתי במצב שאני לא יודעת דברים בסיסיים כמו להתלבש לבד, היו לי בחילות נוראיות, חודש לא אכלתי כלום. הייתי במצוקה נוראית. אפילו לבלוע לא הצלחתי. עברתי ריפוי בעיסוק, למדתי דברים בסיסיים ביותר, עברתי מבדקים ושאלונים אישיים. זה היה נורא מביך לנסות להוכיח כל הזמן לכולם שאת בסדר. זה חוסר אונים משווע".
מה שעזר לה להתגבר על הקושי הייתה האהבה האדירה שעטפה אותה מכל עבר. "בעלי היקר, המשפחה, החברים, הקהילה, כולם היו מגויסים למעני. מאמא ואישה עובדת שהייתה דומיננטית ותמיד עזרה לאחרים, פתאום הפכתי לחסרת אונים שתלויה באחרים. היום אני מסתכלת אחורה ולא מאמינה איזה מסע עברתי", היא אומרת. "ברוך ה' חזרתי לעבוד בעבודה סוציאלית בברקן בשני פרויקטים: מדריכת הורים במרכז למתבגרים והורים ששייך למועצה האזורית שומרון, ובתחנה לטיפול במשפחה. גם בבית יש לי קליניקה לתושבים מהאזור שבאים לטיפול משפחתי או זוגי. יותר מעשור שאני עוסקת בזה, אבל היום אני אומרת שהלב שנדם חזר לפעום ובגדול. אני מתמסרת יותר למה שאני מרגישה שחשוב באמת".
את שואלת את עצמך לפעמים למה הקב"ה בחר להשאיר אותך בחיים?
"מרצף הניסים שזכיתי להם, אפשר לראות במפורש את ההחלטה של הקב"ה שהוא לא מוותר עליי. הקב"ה נתן לי את החיים במתנה, אז אני אעשה את המקסימום כדי למצות אותם. הלב שלי היום שלם יותר, יש לי אומץ לעשות דברים, להאמין ולהעז".
יש דברים שאת עושה היום לראשונה?
"קיבלתי את החיים שלי מחדש. למדתי על בשרי להעריך את החיים ולהודות על מה שיש. הצטרפתי לקבוצת תיאטרון פלייבק של נשים ביישוב, משהו שלא הייתי מעזה לעשות לפני כן. התחלתי להתעמל. אני מעבירה שיחות וסדנאות בכל מיני מקומות כדי לספר את סיפור ההצלה הפרטי שלי. אין ספק שעברתי מסע ארוך עם הרבה תובנות, ואני מקווה שאדע להסיק את המסקנות הנכונות ולהעריך כל רגע ורגע שקיבלתי במתנה, כי תאמיני לי, כלום כבר לא מובן מאליו".
rivki@besheva.co.il