לפני ח"י שנים בדיוק, בעת שעבדתי בעיתון חדש ומבטיח בשם 'מקור ראשון', השתתפתי בכתיבת טקסטים לרצועת קומיקס סאטירית בשם 'שולה ויוסי'.
את המדור יצר האמן אהרן שבו, וגיבוריו היו קלישאה של בני זוג צעירים שמאלנים מהעיר הגדולה שסיפורם התחבר לענייני השעה. נשמע מעולה, לא? בסדר, הייתי צעיר וזקוק ללחם. אני עדיין זקוק ללחם. לא משנה.
בכל זאת זה היה קומיקס נחמד, וחלק לא מבוטל מהטורים נותרו אקטואליים עד היום. באחד מהם מנסים שולה ויוסי להחרים את תוצרת ההתנחלויות ומגלים שהבית שלהם נותר ריק. בסטריפ אחר זוכים בני הזוג בפרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה, מאחר שהם לא כתבו שום דבר ולכן גם לא הרגיזו אף אחד. הקטע נכתב בעקבות שלילת פרס ישראל מהעיתונאי המנוח שמואל שניצר. בסטריפ נוסף מתלונן יוסי על ההומוגניות הפוליטית של שדרני גל"צ, מתקשר לתחנה ודורש להוסיף אליהם מיד מגיש ערבי.
מובן ששמן של צמד הדמויות הראשיות אינו מקרי. כשנה לפני פרסום המדור התחוללו שני מהפכים פוליטיים: בנימין נתניהו הדהים את שמעון פרס בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה, ועוד לפני כן החליף יוסי שריד את שולמית אלוני בהנהגת מרצ. באותן בחירות ב‑1996 איבדה מרצ שלושה מנדטים, נפרדה מארבעה משרדי ממשלה ועברה אל ספסלי האופוזיציה. זאת הייתה תחילת תהליך הגסיסה של מפלגת השמאל האידיאולוגית, תהליך שנמשך גם בעצם היום הזה. מנקודת מבט ימנית, זאת הייתה גם תקופת המעבר של אלוני ושריד ממעמד של דמונים למעמד של דמויות נלעגות במדורי קומיקס.
ואיזה דמון נפלא היה יוסי שריד, אפילו יותר מאלוני. כמה יריבים הוא קומם, כמה גידופים ואיומים הופנו לעברו, כמה משחקי מילים התבססו על שם משפחתו. שריד לא היה הפרו-ערבי הגדול ביותר בשמאל הישראלי, ואולי אפילו לא האנטי-דתי הגדול מכולם. אבל משהו בהתנהלות המתנשאת שלו, באהבה העצמית, בציניות, בעברית המצוחצחת, במלמולי הזלזול ביריבים הפוליטיים ובחוסר היכולת להכיל דעות אחרות – הקפיץ את הפיוזים של כל דוס ימני בשני העשורים האחרונים של המילניום הקודם. גם העובדה שהגיע מלב המיינסטרים המפא"יניקי הבליטה אותו לרעה. שריד היה הוולדמורט שלנו, הגיבור הרע המזוקק, שעורר תיעוב גם בקרב אחדים מחבריו לשמאל. לשם כך, חברים, צריך כישרון.
כעת יוסי איננו, ושולה איננה, ומה שנותר מהשמאל הישראלי הוא העתק דהוי של הקלישאה. ח"כ זהבה גלאון מנהיגה כעת מפלגה לא רלוונטית שלא עדכנה את עמדותיה ולא חיברה אותן למציאות מאז הקמתה, ואפילו כישלונותיה בקלפי לא ניערו אותה. מרצ של אלוני זכתה בשנים עשר מנדטים, מרצ של שריד הגיעה לעשרה, ואילו מרצ של גלאון יצאה לריקודי הורה סוערים ברחובות תל אביב על השגתם של חמישה מנדטים. כבר יותר מעשור וחצי המפלגה הזאת רואה את שולחן הממשלה רק בטלוויזיה. והנורא מכול מבחינתה: היא כבר לא מצליחה לעצבן כמו שצריך.
הימים של אלוני ושריד, כמו גם האמא הערבייה של פרס ופוטושופ הכאפייה של רבין, הלכו לבלי שוב – לפחות בעתיד הנראה לעין. בוז'י הרצוג, ציפי לבני, זהבה גלאון ואפילו איימן עודה לא מעוררים אותן אמוציות כמו דור המנהיגים מלפני שניים-שלושה עשורים, וגם היו"ר הנוכחי של הרשות הפלשתינית הוא לא בדיוק מנהיג אש"ף מפעם. הדמון היחיד בפוליטיקה הישראלית כיום הוא בנימין נתניהו, ודווקא לא בעיני הימין. לגבי המנהיגים בצד השני של המפה הפוליטית, ובכן, הם כבר לא מספיק חשובים כדי ליצור בובות בדמותם לל"ג בעומר.
ויוסי שריד? עוד בחייו הפסיק לעניין את רוב הימין בישראל. פה ושם היו בתוכנו כאלה שקראו את טוריו או שמעו אותו ברדיו, בעיקר אלה ששכחו את הטכניקה המתוחכמת של החלפת התחנה. אבל שריד של השנים האחרונות היה – סליחה מראש – שריד מאובק להתלהמות ההדדית של פעם. החגיגות והעקיצות עם פטירתו בעיתונות החרדית ובדף הפייסבוק של נֹעם פדרמן (עוד אדם שידע ימים פרובוקטיביים יותר) היו מלאכותיות לא פחות מדברי השבח. קיום מצוות "באבוד רשעים רינה" כבר מזמן לא היה נרפה כל כך. פטירתו של שריד אינה שונה מפטירתו של כל אדם שדמותו התקשורתית ליוותה שנים ארוכות מחיינו. לא אשמח על לכתו. גם לא אתגעגע אליו או אל תקופתו.
בקטנה
מבזק DVD: 'תיבה רוסית' הוא סרט רוסי וירטואוזי מ‑2002, נטול עלילה של ממש ומצולם בשוט אחד, שמיועד בעיקר לשוחרי קולנוע אמיצים. במהלך קרוב לשעה וחצי עובר מספר קולנועי בלתי נראה, מלווה בדיפלומט צרפתי בן המאה ה‑19, בין עשרות חדרי מוזיאון הארמיטז' המפורסם בסנט פטרסבורג. הסרט כולל שחזורים מדוקדקים של אירועים היסטוריים מהימים שבהם שימש המקום כארמון הקיסרי של האימפריה הרוסית. זהו מעין מדריך תיירים מצולם, אבל גם יצירה אמנותית מרהיבה לאניני טעם. שם כסף שיוסי שריד אהב את זה.