פעם תהיתי באוזני בכיר בפרקליטות המדינה על העמימות הקיימת אצלם בזהות הפרקליטים או היחידות שמטפלות בנושאים שונים.
אמנם בסופו של דבר כִתבי בית דין נחתמים בשם הפרקליט ובתפקידו, אבל פעמים רבות לא ברור לצופה מהצד מי מטפל שם בכל פרשה. אני, חשדן שכמותי, ייחסתי את העניין לחוסר רצון של המערכת בשקיפות, ואמרתי שמתקבלת תחושה קפקאית של אזרח שניצב בפני מערכת שלטונית חסרת פנים.
הבכיר הודה שאכן זה המצב, אבל טען בתוקף שהפרקליטים לא מבקשים להסתתר, נהפוך הוא. הוא תיאר לחץ מתמשך של פרקליטים ויחידות על ראשי הפרקליטות לדברר את פועלם באופן שוטף. "הם מרגישים שגוזלים מהם את הקרדיט", הוא אמר, והסביר מדוע למרות הרצון של הציבור לדעת והרצון של הפרקליטים להיראות, הם נתקלים בחומה בצורה וסרבנית: "אנחנו מפחדים שנידרדר למציאות המטורפת של משטרת ישראל", אמר, "מערכת שלמה מכורה לקרדיטים של התקשורת ולמעשה פועלת כדי לספק אותה".
מהמעט שהודלף מהתדריך הראשון שנתן לבכירי המשטרה רב ניצב רוני אלשיך, נראה שהמפכ"ל הנכנס קלע אל השערה. האיסור שהטיל על קצינים ויחידות לקחת קרדיט על חקירות ומבצעים חורג מהרצון לשוות למשטרה חזות מעט יותר מכובדת. ההוראה של אלשיך עיקרה את היכולת של קציני המשטרה לזכות בקרדיטים תקשורתיים, וכתוצאה מכך היא מותירה להם מרחב גדול של שיקולים אחרים שעל פיהם הם יתנהלו מעתה. חשיפת האמת, טובת הציבור והתנהלות מוסרית למשל, יכולות להתגלות כחלופות מוצלחות.
אפליה מקלקלת
גם אם במשרד המשפטים עושים מאמץ מודע שלא להתמכר לאור הזרקורים, בעולמנו אי אפשר כנראה שלא ליפול לפעמים בסם החשיפה. כך למשל בהודעה לעיתונות שהוצאה מטעם האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים. השבוע הם נופפו שם בעתירה שהגישו לבג"ץ בשם חייל שנפלט מהשירות הסדיר. קשה לחשוב על סיבה לכך ששלוש הפרקליטות החתומות על העתירה הוציאו מתחת ידן מסמך משפטי כה טיפשי, לבד מזאת שמדובר בניסיון להתאים מקרה שהגיע לפתחן לשיווק אינטנסיבי בתקשורת.
העתירה תוקפת את הפרקטיקה הנהוגה בצבא להוסיף בתעודת השחרור את ההערה "שוחרר בגין התנהגות רעה-חמורה", במקרה שהחייל שוחרר תוך כדי תקופת שירותו בשל התנהגות רעה. בעתירה נטען כי ההערה עשויה לפגוע בעתידו האזרחי של החייל. וזו אכן הייתה כוונתו של ראש אכ"א לשעבר, אלעזר שטרן, שהגה את הרעיון לפני כעשור. זאת לאחר שנתוני הצבא העידו על זינוק של עשרות אחוזים במספר החיילים שמצליחים להשתחרר מהשירות על ידי התנהגות בלתי נסבלת.
אפשר להתווכח עם התזה שמעלות הפרקליטות העותרות, כי ההערה פוגעת בזכות המוגנת של החיילים המשתמטים לחופש העיסוק - מכיוון שבמקומות עבודה רבים דורשים המעסיקים מעובדים צעירים את תעודת השחרור מצה"ל. מעסיקים כאלה עשויים להימנע מלקבל לעבודה צעיר שמירר את חיי המערכת הקודמת שבה פעל, או משום שהם לא מעריכים אזרחים שמשתמטים מתרומה למדינה. אפשר להזדהות אם הדרישה שלהן כי שחרור מהסיבות הללו וכתיבת ההערה ייעשו תחת כללים ברורים ושקופים. וגם לתהות יחד איתן מדוע במשך חודשים הצבא אינו מצליח לשלוח להן את הנוהל או הפקודה המטכ"לית המאפשרת את הוספת ההערה המשפילה, ולהוסיף ולתהות האם פקודה כזו בכלל קיימת.
אבל אם על פי ההודעה לעיתונות נראה שמדובר בחבורה של רודפות צדק, שכן הן תובעות את עלבונו של "חייל משוחרר... אשר אובחן כחולה במחלה נוירולוגית קשה בעודו בשירות חובה כחייל קרבי. למרות ששוחרר משירות צבאי בעקבות מצבו הרפואי, בתעודת השחרור שלו צוין כי 'התנהגות רעה' היא שהובילה לשחרורו", הרי שמהעובדות בגוף העתירה לא ברור אחרי מה רודפות הפרקליטות של האגף לסיוע משפטי.
העתירה מגוללת את סיפורו של חייל קרבי מגולני שהתלונן על כאבים עזים ברגליו. לאחר בירור רפואי ראשוני הוחלט להוריד את הפרופיל הרפואי שלו, והוא נשלח עד לשיבוצו לבסיס האם של החטיבה בצפון הרחוק. שם הוא סירב לכל תפקיד עורפי שהוצע לו, התעקש להיות משובץ קרוב למקום מגורי אמו ולקבל אישור לצאת לעבוד, ומדי פעם לא שב לבסיס ונשפט על נפקדות. עד שלבסוף החליטו שלטונות הצבא לשחרר אותו בשל "התנהגות רעה", וכך גם נכתב בסופו של דבר בתעודת השחרור שלו. אלא שמערכת גדולה ומסורבלת כמו המערכת הצבאית פועלת בעצלתיים ולא תמיד ביעילות. כשבוע לאחר שתעודת השחרור נחתמה וההערה בצדה, נשלח החייל לסדרת בדיקות, שבסופה הוחלט להוריד עוד את הפרופיל הרפואי שלו לכזה שהיה מצדיק את השחרור מצה"ל גם בלי בעיות ההתנהגות.
אפשר כמובן לחשוב שצריך לדבר אל לב שלטונות הצבא ולבקש שלא ידבקו בפורמלי, יעלימו עין מסדר הדברים ויכתבו כי החייל שוחרר מסיבות רפואיות. אך מה עושה את העניין ראוי לעתירה לבג"ץ במימון המדינה? ובכן, אותו הדבר שעושה את העניין לראוי להוצאת הודעה לתקשורת. החייל, כך מתברר מהכותרת המתנוססת בראש ההודעה, הוא ממוצא אתיופי.
מהנתונים שהפרקליטות ליקטו מדו"ח של מרכז המחקר של הכנסת שיצא ב‑2011 ומדו"ח מבקר המדינה מ‑2012 שעסקו בשילוב יוצאי אתיופיה בצה"ל עולה תמונה מדאיגה. על פי הדו"חות, ב‑2011 יותר מ‑20 אחוזים מהחיילים יוצאי אתיופיה שהתגייסו לצה"ל נשרו מהצבא בתוך שנה. שני שלישים מהם תחת הסעיף שהזכרנו: "בגין התנהגות רעה חמורה". הסיבות לתופעה גם הן נרמזות בנתונים שבדו"חות: הסטטיסטיקה של החיילים שנכלאו באותה שנה הראתה כי 53 אחוזים מיוצאי אתיופיה ספגו עונשי מעצר ומאסר - פי שניים מהממוצע אצל כל שאר חיילי צה"ל. בין השאר בשל שיעור נפקדות ועריקות הגבוה אצל יוצאי אתיופיה פי שלושה ויותר מהשיעור הממוצע בצבא.
המסקנה המוזרה בעתירה של האגף לסיוע משפטי מכל זה הייתה כי "מדיניותו של אגף כוח אדם בצה"ל (לכתוב את סיבת השחרור של 'התנהגות רעה' במכתב השחרור) גם אם מטרתה הייתה ראויה, מפלה הלכה למעשה מגזר שלם של חיילים משוחררים יוצאי אתיופיה, ותורמת בכך להדרתם מהחברה הישראלית, ולהגדלת הקשיים העומדים בפניהם בבואם להשתלב בחיים האזרחיים", ולכן נדרשים שופטי בג"ץ לפסול אותה.
אם היו פרקליטות האגף לסיוע משפטי מבררות את הסטטיסטיקות המצויות באגפים אחרים של משרד המשפטים ומיישמות עליהן את אותו היגיון, ייתכן שהיו יכולות להתגדר בעוד כמה עתירות עקרוניות לבג"ץ. כך למשל הן היו יכולות לדרוש את ביטול הרישום הפלילי לקטינים, שכן בקרב קהילת יוצאי אתיופיה הוא מגיע לנתון מבהיל של עשרות אחוזים. או אולי אפילו להקל מעט את האכיפה על עבירות סמים ואלימות בקרב צעירים. גם שם חלקם של בני העדה גבוה בעשרות רבות של אחוזים מהממוצע הישראלי.
יהודייה בפרו?
האם אורטנסיה לוי שחיה בפרו בראשית המאה הקודמת הייתה יהודייה? עד לשנת 2008 הניח משרד הפנים שכן. היא הייתה נשואה ליהודי, רמון לוי, שהיגר לפרו ממרוקו. היא נהגה בביתה מנהגים יהודיים, נקברה בבית הקברות היהודי בעיר איקיטוס, ועל מצבתה נחקק מגן דוד. ובשנים האחרונות עלו רבים מצאצאיה לישראל כזכאי חוק השבות, בהיותם נכדים לילדיה שהוחזקו כיהודים.
אלא שלפני שנים אחדות גילה האחראי מטעם משרד הפנים מחקרים חדשים על תולדות יהדות פרו, ובהם כאלו שהתמקדו בקהילת העיר איקיטוס. מהמחקרים עלה כי ראשיתה של הקהילה בקבוצה של גברים יהודים שהיגרו למקום ממרוקו בשלהי המאה ה‑19, ובהם רמון לוי. נטען בהם כי בשל אי הימצאותן של נשים יהודיות במקום, נישאו היהודים המהגרים לנשים מקומיות, ולכן ממילא צאצאיהם אינם יהודים על פי ההלכה. בירור שערכו הרשויות מול הנהלת בית הקברות המקומי העלה כי מדובר בבית קברות שנקברים בו גם כאלה שאינם יהודים. לכן החליט משרד הפנים כי אין עוד בסיס ראייתי מספיק להוכחת יהדותה של אורטנסיה, ועל כן יש לבחון את בקשות הזכאות של בני המשפחה לפי זיקתם לבעלה, רמון לוי, אשר בנוגע ליהדותו אין מחלוקת. מעתה נכדיהם של בני הזוג יוכלו לעלות ארצה כנכדים ליהודי. אך חוק השבות, שאינו מגיע עד דור רביעי, לא יחול על הנינים, והם ייאלצו להישאר בפרו. עוד החליט משרד הפנים לא לשלול רטרואקטיבית את הזכאות של צאצאיה שכבר עלו.
השבוע החליט הרכב של שלושה שופטי בג"ץ לאחד את משפחת לוי בארץ. השופטת דפנה ברק-ארז כתבה כי אין די בראיות שהביא משרד הפנים כדי לסתור את חזקת יהדותה של אורטנסיה. השופטים אסתר חיות וחנן מלצר חשבו כי הראיות של משרד הפנים דווקא לא רעות בכלל, אך לא חזקות מספיק כדי להותיר חלק ממשפחתה בארץ ואת חלקה האחר בדרום אמריקה.