פרשת השבוע, מקץ, היא אחת ההזדמנויות המעניינות לקבל הצצה לכלכלת העולם העתיק, באדיבותו של יוסף הצדיק, המשנה (הכלכלי?) למלך מצרים.
עם כניסתו לתפקיד, אחד הצעדים הראשונים שעושה יוסף הוא הטלת מס תבואה.
מדובר לכאורה בגרסה עתיקה של מס ההכנסה שאנחנו מכירים, אם כי בשיטה שונה מזו הנהוגה אצלנו. מס התבואה המצרי הוטל בשיעור אחיד, חומש, או בשפתנו - 20 אחוזים. בניגוד למרבית מדינות העולם המערבי, יוסף לא הבדיל בין בעלי השדות הקטנים ובין בעלי השדות הגדולים, בין בעלי הקרקעות המשובחות ובין מי שעיבדו קרקעות דלות יבול. כולם שילמו אחוז קבוע מהגידולים.
האם אזרחי מצרים שילמו יותר מיסים ממה שאנחנו משלמים או פחות? תשובה חד משמעית לשאלה הזאת קשה לתת, מכמה סיבות. דוגמה אחת היא תחולת המס. המס במצרים הוטל רק על תבואה. אמנם נראה שגידול תבואה היה אפיק הפרנסה העיקרי במצרים, אך כנראה שאפיקי הכנסה משניים לא מוסו.
באופן כללי נראה שעניי מצרים שילמו יותר ממה שאנחנו משלמים היום, ואילו עשירי מצרים שילמו פחות. אולם גם התמונה הזאת מתעלמת מנקודה חשובה: התמורה. נסו לחשוב רגע, מה קיבל המצרי תמורת מיסיו? בכספי המיסים החזיק מלך מצרים צבא ששמר על הגבולות, וכן פקידים שקצת שמרו על הסדר וקצת דאגו לרישום חלקות האדמה. בכך פחות או יותר התמצו השירותים הממשלתיים במצרים ובעולם העתיק כולו. אמנם יוסף אסף את התבואה לכאורה לטובת שמירת הביטחון התזונתי של המצרים. אולם בסופו של דבר, מי שרצה לקבל משהו מהתבואה הזאת נדרש לשלם בעבורה בכסף מלא, כפי שעולה מהמשך הסיפור. מה עשה המלך עם כל יתר הכסף? בנה ארמונות ופירמידות והעצים את רכושו ואת כבודו. בעולם המודרני, לעומת זאת, המדינה מספקת תמורת המיסים שהיא גובה סל רחב מאוד של שירותים. כך שאנחנו אולי משלמים יותר מאשר המצרים, אבל גם מקבלים הרבה הרבה יותר.
אגב, שיטת הטלת המיסים של יוסף הצדיק הייתה מקובלת כנראה בעולם העתיק, אולם בהלכה היחס למיסים הוא כאל תשלום בעבור שירות. כך למשל, אפשר לראות בהלכה התייחסות למיסי שמירה שגובה העיר, שאותם צריך לשלם כל אדם לפי מידת הזדקקותו לשירות. אם מדובר בשמירה מפני רוצחים, הרי שהתשלום צריך להתחלק לפי מספר הנפשות שבכל בית. מנגד, אם מדובר בשמירה מפני גנבים התשלום צריך להתחלק לפי שווי הרכוש שעליו יש לשמור. בנוסף לכך, אם הסיכון לאנשים שמתגוררים סמוך לחומת העיר גבוה מאשר לאלו שמתגוררים במרכז העיר, מי שגר סמוך לחומה צריך לשלם יותר.
שיטה זו, שאותה מעדיפה ההלכה, לא פסה מן העולם, ונותרה בדמותם של ההיטלים. במדינת ישראל של היום ישנם שלושה סוגי תשלומים: מס, אגרה והיטל. מס הוא תשלום שמנותק מכל שירות ספציפי. הוא נגבה על פי קריטריונים אחידים ונכנס לסל כללי. אגרה היא תשלום שנגבה כתנאי לקבלת שירות (חידוש רשיון רכב, למשל), אבל אין קשר הכרחי בינו ובין עלות השירות המבוקש. אגרה יכולה להיות זולה משמעותית מעלות השירות (לדוגמה, אגרת ביקור אצל רופא מקצועי), ולשמש רק כתמריץ שלילי לשימוש בשירות. היא יכולה גם להיות יקרה משמעותית מהשירות, באופן שבו השירות הוא רק תירוץ לצורך קבלת ההכנסה. היטל, בניגוד למס ולאגרה, הוא תשלום בעבור שירות. לדוגמה, מי שהרשויות סוללות מדרכה ברחוב שבו הוא גר, חייב לשלם היטל סלילה. איך מחושב ההיטל? על פי עלות הסלילה כשהיא מחולקת לפי נוסחה מסוימת בין התושבים שנהנים מהסלילה. דומים לו כמובן היטל ביוב והיטל תיעול. בסופו של דבר, אף אחד לא אוהב מיסים. נותר רק להתנחם בכך שבניגוד לימי יוסף הצדיק, יש תמורה - לפחות חלקית - בעד האגרה, המס וההיטל.
בעיות תפוקה
מה הבעיה הכי גדולה של המשק הישראלי? זו לא האבטלה, כי האבטלה כאן נמוכה. זו לא האינפלציה, כי גם היא נמוכה. זו גם לא ההשתתפות בכוח העבודה, כי ההשתתפות בכוח העבודה בישראל גבוהה מהממוצע במדינות ה‑OECD. זה לא נטל המס, משום שהוא נמוך כאן יחסית, ואפילו לא השחיתות, מאחר שבניגוד לתדמית, ישראל אינה מדינה כל כך מושחתת.
כל כלכלן שתשאלו, דומני שבלי יוצא מן הכלל, יצביע על בעיה אחת קשה מאוד: פריון העבודה. עובד ישראלי ממוצע מייצר פחות מעמיתו בכמעט כל אחת ממדינות ה‑OECD. זה בולט מאוד כשמסתכלים על הפריון לשעת עבודה, אבל זה בהחלט נכון גם כשבוחנים את הפריון לכל עובד.
למעשה, הבעיה הפכה בשנים האחרונות לקשה עוד יותר, דווקא בגלל תהליך חיובי שהתרחש כאן: הצטרפותן של אוכלוסיות נוספות לכוח העבודה. האוכלוסיות הללו תורמות אמנם לכלכלה, אבל הרבה פחות. בסופו של דבר, הפריון של אותם עובדים הוא נמוך יחסית, מאחר שהם בדרך כלל לא מהנדסי אלקטרוניקה או תוכנה.
הבעיה כאמור ידועה כבר לא מעט זמן, ויש גם מי שמחפש לה פתרון. שר האוצר משה כחלון מינה את מנכ"ל משרדו, שי באב"ד, לעמוד בראש צוות שימליץ על צעדים להגדלת פריון העבודה במשק. הצוות הוקם בהמשך להחלטת השר להגדיר את העלאת הפריון במשק כיעד אסטרטגי של משרד האוצר. הצוות יגיש את המלצותיו לשר האוצר עד ה‑1 באפריל 2016. "כלכלת ישראל היא אי של יציבות בכלכלה הגלובלית. העלאת הפריון והגברת הצמיחה הם יעדים אסטרטגיים עבור כלכלת ישראל, וככאלו הם נמצאים במרכז תוכניות המשרד בשנים הקרובות. השגת יעדים אלו תביא לשיפור ניכר ברווחתם של אזרחי ישראל ולשגשוג המשק", הסביר כחלון.