התשובה השכיחה לשאלה חוזרת זו מורכבת משלושה חלקים. הראשון: אין אפליה ממוסדת. השני: אבל יש בנושא מעט מורכבות. והשלישי: הבעיה (ה"מורכבת") היא זמנית, מפני שעקב נישואים מעורבים במגזר הנושא ייעלם מעצמו. ומכיוון שהמקום כאן צר ממילא, אסתפק בסיפור אישי.
כשהצטרפתי לקיבוץ טירת צבי לפני כ‑60 שנה, התוודעתי לכך שעם ייסוד הקיבוץ היה מאבק איתנים בין שתי קבוצות המייסדים: יוצאי גרמניה ויוצאי פולין. הוויכוח הגורלי היה בין נוסח אשכנז לנוסח ספרד בתפילה, ולבסוף ניצחו הייקים. במילתא דבדיחותא טען הגבאי האשכנזי, שאם יישמע "ויצמח פורקניה" בתפילה הוא יסייד את כותלי בית הכנסת; שלא לדבר על מאבק האיתנים בין הקַרְטוֹפל-סאלאט (הגרמני), לעומת הטשולנט (הפולני).
לא היה אפשר להתעלם מהרקע הרגשי העמוק של העולים, שלרבים מהם נוסח התפילה ומנגינות הימים הנוראים היו המורשה היחידה שנותרה מן הבית שעלה בלהבות. אני זוכר גם את הרב נריה ואת הדור הראשון בכפר הרא"ה: לא היה כמוהו לגלות רגישות עצומה ושוויונית לכל ילד בישראל, מכל מוצא ועדה. אבל מה נשאר לו להנחיל בישיבה, אם לא את הנוסח האשכנזי שזכר מבית אבא? זו אפליה? השתגעתם?
במחקריי אני עוסק הרבה בקהילה, שהיא בעיניי הפלא הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית ושרק בזכותה שרדנו את הגלות. והקהילה היהודית היא טוטאלית. דין ומנהג, מאכל ומשתה, שיר ומנגינה, בגד ושמלה, צבעים וריחות. קהילה אינה דבר ערטילאי אלא חיים מלאים, וצריך מידה רבה של בורות כדי לטעון שאפשר למחות עדות שלמות בישראל, ושיש לבטל את מנהגיהן בכול מכול, ובאחת.
נכון שהבעיה שהוצגה כאן קצת יותר מורכבת, אבל היא מתחילה כאן. היום אנחנו יודעים שהיא לא הייתה יכולה להיפתר בחמישים השנים שאחרי השואה, ורק היום לראשונה ניכרים סימני בגרות. בטירת צבי כבר אפשר לקרוא בתורה בניחותא בנוסח מרוקאי ולהפטיר בנוסח תימני, ובלי חשש שיסיידו את הקירות. וברבים מבתי הכנסת בישראל אין כידוע נוסח תפילה קבוע, והחזן המקרי הוא שקובע אותו.
וב"ה, בסוף המאה יתערבבו לגמרי שבטי ישראל, והדיון ב"אפליה על רקע עדתי" יישאר רק להיסטוריונים.
פרופ' אמנון שפירא