לאחר שהלך לעולמו, גם יוסי שריד ז"ל זכה ליחס של "אחרי מות – קדושים אמור" מציבורנו.
הרב צפניה דרורי הזכיר את תמיכתו של שריד בישיבת ההסדר בקריית שמונה.
חגי סגל שיבח אותו כפרלמנטר מבריק. רבים זכרו את השנים שבילה בקריית שמונה ובמושב מרגלית בשעה שמקומות אלו טווחו מלבנון.
אזכיר גם ששריד הרגיז את חבריו בשמאל בהתנגדותו לנסיגה החד-צדדית מלבנון. עצם ההחלטה על השם שריד התקבלה במשפחתו כאות של סולידריות עם קורבנות השואה. אם מישהו ירים גבה על כך, כדאי שיידע שיכולתנו להזכיר את מעשיו הטובים של הנפטר מעידה על כך שחרף הוויכוחים המרים בתוכנו - ששריד בהחלט כיכב בחלקם - עדיין לא הידרדרנו למקום שבו נמצאת ארצות הברית בימים אלה. הייתי רוצה להאמין שהאמרה "קבל האמת ממי שאמרה" עדיין פועלת אצלנו, לפחות כאשר המצב העובדתי אינו מותיר מקום לספק.
מיד לאחר הפיגוע ההמוני בסן ברנדינו בסוף השבוע, כל מחנה פוליטי בארצות הברית יצא עם האמת שלו. מבחינתם של הרפובליקנים, מדובר היה בטבח שבוצע על ידי האסלאם הקיצוני שאובמה אינו עושה די למיגורו. בעיני הדמוקרטים הטבח משתייך לסדרה של מעשי ירי, ומשמש הוכחה נוספת לצורך להקשיח את תנאי ההיתר להצטיידות בנשק. הניו יורק טיימס חרג ממנהגו והעביר לעמוד הראשון מאמר מערכת בנושא - דבר שלא נעשה במשך דורות. כשרפובליקנים התפללו לשלום הלכודים, בכירים דמוקרטים נזפו בהם: העבירו חוק נגד אחזקת נשק ואל תלחשו תפילות. גם כאשר התברר שזוג הרוצחים אגר בביתו אלפי כדורים והקים פס ייצור לפצצות, הדמוקרטים התקשו להיפרד מהגרסה שלהם. להערכתי, הם הפסידו נקודות רבות בדעת הקהל בגלל התעקשותם. אז נכון שדברים כאלה מתרחשים גם במחוזותינו, כאשר לאחר פיגוע מכריזים שהמשטרה בודקת בכל הכיוונים - גם הפלילי וגם הלאומני. נכון שנתלים באפשרות שהנהג הערבי איבד שליטה ולא ממהרים לקבוע שמדובר בפיגוע דריסה. אבל מעולם לא הגענו לביזיון שפקד את ארצות הברית בסוף השבוע בממדים כאלה.
לבסוף האסימון נפל גם בבית הלבן, ואובמה דחף את עצמו לתוך רצועה שמוקדשת לשידורי הפוטבול האמריקני כדי להרביץ נאום בנושא מהבית הלבן. בתחילת נאומו אובמה ביצע ויתור וכינה את המעשה טרור. באיחור של שש שנים הוא אפילו כינה רטרואקטיבית את הרצח שביצע קצין מוסלמי בפורט הוד מעשה טרור (עד עתה הגרסה המועדפת בבית הלבן הייתה אלימות במקום העבודה). אבל בסיפא של דבריו חזר הנשיא למנטרות שלו - שהבעיה היא הנגישות הקלה לנשק, ושאסור לחשוד בשכנים המוסלמים. מישהו החליט כנראה שעדיף להיות מודה במקצת.
חסר בוויכוח הזה מישהו שיגיד שזה אכן היה פיגוע טרור אסלאמי, אבל חייבים לטפל גם בהצפת המדינה בנשק.
אני בוודאי שותף לעמדה המקובלת בישראל שאובמה וקרי הסבו המון נזק לישראל, למזרח התיכון וגם לארצות הברית עצמה. אולם אני נזעק למראה כנס רפובליקני באיובה, שבו כאשר המנחה הכריז "יש לי חדשות טובות בשבילכם", הוא מיד הופסק בקריאת הביניים "אובמה מת" - והדבר התקבל בטבעיות רבה. לכן עדיף, ולא רק בחודש החסידות, להיות בצד של "אחרי מות קדושים אמור" ולא בצד של "באבוד רשעים רינה".
סדקים באיחוד האירופי
אירופה עומדת להדגים את הביטוי הידוע "אין יותר קבוע מהסדר זמני". על פי הדיווחים, אירופה ללא גבולות של הסכם שנגן עומדת לחזור למשך שנתיים למצב של אירופה עם ביקורת גבולות. הקלות הבלתי נסבלת שבה נעו פעילי טרור מסוריה לצרפת ובחזרה לסוריה מחייבת את הצעד הזה - שאיש לא יתפלא אם יתקיים הרבה מעבר לשנתיים שנקבעו לו. אם שיקולים ביטחוניים ומשבר המהגרים לא היו כופים את המהלך, המגמות הפוליטיות באירופה בכלל ובצרפת במיוחד היו מאלצות את האיחוד האירופי לנקוט צעדים דומים. הבחירות האזוריות בצרפת מהוות רעידת אדמה לא רק מבחינת הפוליטיקה הצרפתית אלא מבחינת אירופה כולה.
מנהיגת החזית הלאומית מרין לה פן, המנצחת הגדולה בסיבוב הראשון של הבחירות האזוריות שהתקיימו ביום ראשון, מעולם לא הסתירה את תחושת התיעוב שלה כלפי האיחוד האירופי. היא מעדיפה צרפת ריבונית בעלת מטבע משלה וגבולות סגורים. מרין לה פן לא תסתפק בראשות אזור שפעם היה מעוז של השמאל, ולוטשת עיניה לנשיאות ב‑2017. למרות שהנשיא פנרסואה הולנד עלה זמנית בסקרים אחרי הפיגוע הגדול, הבחירות הללו הוכיחו שהולנד הוא מת מהלך פוליטי - או אולי מת מעופף. לכן גם בבריסל בירת האיחוד חייבים לנקוט צעדים שיחלישו את כוח המשיכה של לה פן לפני 2017.
אם בריטניה תפרוש מהאיחוד הוא ייפגע אבל ימשיך לשרוד. לא חסרים באיחוד כאלה שמעדיפים להיפטר מעושי הצרות הבריטים, שמעכבים את החזון להפוך את האיחוד למדינה ריבונית מאוחדת לכל דבר. אולם אם צרפת תפרוש, הדבר יביא לקריסת האיחוד. צרפת וגרמניה תמיד נחשבו למנוע של האיחוד, ואוטו בלי מנוע מתאים במקרה הטוב למוזיאון ובמקרה הגרוע למשחטת רכב.
האחוזים הגבוהים שהשיגה החזית הלאומית לא היו בגדר הפתעה לאחר פיגועי ה‑13 בנובמבר. ההתפתחות היותר משמעותית הייתה גישת "לא תחסום" שאימץ מנהיג הימין-מרכז ניקולה סרקוזי. עד היום האליטות באירופה היו משלבות ידיים, מרכז-שמאל עם מרכז-ימין, כדי לחסום את עלייתה של מפלגה כמו החזית הלאומית. בבחירות לנשיאות בצרפת בשנת 2002, הסוציאליסטים תמכו בסיבוב השני במועמד המרכז-ימין ז'ק שיראק. בוחרי השמאל לא הסתירו את סלידתם משיראק, אבל העדיפו לשתף עמו פעולה כדי לחסום את לה פן האב, שעלה לסיבוב השני והמכריע מול שיראק.
לאחר שנודעו תוצאות הבחירות הפעם, הסוציאליסטים באו למרכז-ימין בהצעה דומה: אנחנו לא נתחרה מולכם באזורים שיש לכם סיכוי לנצח את החזית הלאומית, ואתם תחזירו טובה באזורים שבהם לנו יש סיכוי. סרקוזי דחה את ההצעה, ובכך ביטל את החרם הפוליטי על מרין לה פן.
מומלץ לישראל וליהודים להסתמך על הכשר בד"ץ סרוקזי, ולא להמשיך בהחרמת 'החזית הלאומית' עד לקבלת הכשרים פוליטיים מהודרים יותר.