"התקשורת הישראלית לא באמת משקפת את מה שקורה בשטח. מטרת התקשורת היא להעביר לאזרחים מידע על אודות המדינה והממשל, אך בפועל יש פערים רבים.
נוצר מצב שהעיתונאי מביע את דעתו האישית, וכתוצאה ממונופול וריכוזיות, המפעיל של הגוף העיתונאי בוחר עיתונאים שיתאימו לדעותיו ולמה שהוא מייצג. לרוב, הציבור מקבל מידע חד צדדי, וברוב המקרים לא נשמע על אירועים מסוימים, מה שמביא לליקוי בהעברת המידע ופוגע בשיקוף המציאות לאזרח".
את האמירה הקשה הזו אומרת לנו עטרת גילה עזר, בת 18 מנתניה, עיתונאית בסיירת התקשורת של תנועת בני עקיבא. "הייתי רוצה שדברים ישתנו בתקשורת, שיהיה ביטוי לכל דעה ושעיתונאי יעביר את המידע לציבור כמו שהוא, ויתן לאזרח לבחור את עמדתו. כמובן שהייתי רוצה שינסחו ידיעה על פי מה שמתרחש באמת.
''אם אדם נרצח, יש לכתוב 'נרצח' ולא 'נהרג', וזו הדוגמה הכי סמלית. לולא התקשורת הייתה חופשית יותר ורבת דעות, היה כאן שיח אחר, דיווחים פרופורציונאליים ומקום לכל הקשת הפוליטית".
דעתה של עזר איננה יוצאת דופן: הרשתות החברתיות מוצפות מדי יום בטענות קשות כנגד התנהלות התקשורת, על כך שהיא אינה מחוברת לעם והיא מוטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. אבל האם יש בכך אמת?
לא סופרים את הציבור
"התקשורת נמצאת בפיגור גדול אחרי השינוי שעובר העם", אומר לנו איש התקשורת אברי גלעד, "התקשורת אינה רוצה להשתנות ולכן נוצר ניתוק גדול שמתבטא בין היתר בכעס עצום של הציבור על חלק מאנשי התקשורת המובילים, הנתפסים כ'שמאלנים' או כיהירים. העניין אינו שמאלנות, אלא אטימות. הציבור לא מרגיש שסופרים אותו, שסדר היום וההעדפות שלו מקבלים ביטוי הולם בשידורים, ולכן חלק מהציבור הפך להיות תוקפני מאוד כלפי התקשורת".
בעיניך, הטענה שלפיה התקשורת מוטה פוליטית אינה נכונה?
יאיר שרקי: סיקור תכנית ההתנתקות בלט בעוול התקשורתי שלו, והמתיישבים הרגישו בצדק שהם לא מקבלים ביטוי הוגן. זו דוגמה אחת לכך שהציבור הדתי-לאומי הפך לציבור חבול מבחינה תקשורתית, והיא מסבירה את חוסר האמון בינו לבין התקשורת
"התקשורת עדיין נוטה שמאלה, אבל פחות ופחות. אנשי ימין רבים מצטרפים לכלי התקשורת, משפיעים, וישפיעו עוד יותר בעתיד. האמת היא שהתקשורת מנסה להיות באמצע רוב הזמן כדי למצוא חן בעיני כמה שיותר אנשים. היא כמעט לא מאפשרת פתחון פה לא לשמאל הקיצוני ולא לימין הקיצוני, אבל בה בעת התקשורת עדיין מעדיפה את דרך החשיבה השמאלנית בשאלות כמו פתרון הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, שאלות כלכליות ועוד".
"יש אמת בטענה שבמשך השנים התקשורת נשלטה על ידי קו מסוים וכיוון מסוים, וזה לא נוגע רק לשמאל ולימין אלא להרבה סוגיות נוספות כולל מרכז ופריפריה, מזרחים, דתיים וכן הלאה", מוסיף יאיר שרקי, כתב לענייני דתות בחדשות ערוץ 2, "סיקור תכנית ההתנתקות בלט בעוול התקשורתי שלו, והמתיישבים הרגישו בצדק שהם לא מקבלים ביטוי הוגן.
''זו דוגמה אחת לכך שהציבור הדתי-לאומי הפך לציבור חבול מבחינה תקשורתית, והיא מסבירה את חוסר האמון בינו לבין התקשורת. גם במגזר החרדי יש רתיעה מהתקשורת, וגם המגזר הערבי שילם ומשלם מחיר על סיקור שטחי ולוקה בחסר".
בפועל, אתה חושב שהתקשורת מחוברת לעם?
"לכל עיתונאי יש הדעה שלו, כולם מצביעים בבחירות למפלגה מסוימת וכולם חושבים דברים מסוימים על מאורעות שמתרחשים. זה טוב ומצוין שיש דעה, ואפילו קשה להאמין שעיתונאי יכול לנתק לחלוטין את דעותיו מהסיקור שהוא מבצע. יתר על כן: ההחלטה מהי ידיעה חדשותית ומה לא קשורה באג'נדה מסוימת.
''איפה מתחילה הבעיה? כאשר נניח שאחד מכל ארבעה ישראלים הצביע בבחירות האחרונות לנתניהו, ואני בספק אם אחד מכל ארבעה עיתונאים הצביע גם הוא לנתניהו. אני לא אומר שזה צריך להיות בדיוק היחס, אבל יש ציפייה שזה יהיה דומה וקרוב. המצב לא מושלם, אך הוא במגמה של שיפור. חשוב להגיד שזה נכון לא רק בעניינים של שמאל וימין: אלה הדברים שהכי קל לדבר עליהם, אבל זה יותר מורכב".
לחבוט בתקשורת השמאלנית
מחקרים שנעשו בנושא מציגים תמונה מעט שונה מזו שעולה בדברים של גלעד ושרקי. "סקר שפורסם בראשית נובמבר מראה כי 63% מהציבור תומכים באמירה שהתקשורת שמאלנית", אומר פרופ' רפי מן, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל וחבר מערכת כתב העת "העין השביעית", "אבל ממחקר שערכה חברת 'יפעת מחקרי מדיה' מתברר שהטענה או המיתוס על 'תקשורת שמאלנית' אינם לגמרי מדויקים.
''מהמחקר עולה כי בניגוד לדעת הקהל, 39% מהסיקור התקשורתי של סוגיות מדיניות נמצא ללא תמיכה מובהקת באחד מצדדי המפה הפוליטית. 35% מהסיקור שנבדק נוטה לתמוך בהסדר מדיני ו–26% מציג התנגדות להסדר עם הפלסטינים. כלומר, 65% מהסיקור שנבדק היה נטול הטיה 'שמאלנית'".
מן מוסיף שיש להיזהר מן המסר שפוליטיקאים מסוימים מנסים להעביר על עמדת התקשורת, ועל הציבור לפתח ביקורת עצמית על המתרחש. "צריך לנהוג ביותר משמץ ספקנות למשמע טענות של פוליטיקאים מן הימין על 'תקשורת שמאלנית', בין היתר כי זה מוטיב קלאסי ברפרטואר של מנהיגי ימין – לחבוט ב'תקשורת השמאלנית'. זה חלק מן המיצוב העצמי של מנהיגי ימין בכל העולם: אם התקשורת ה'שמאלנית' מתנפלת עליי, סימן שאני ימני אמתי. כך, למשל, עשו כמעט כל המועמדים הרפובליקנים לנשיאות בארצות הברית בעימות הטלוויזיוני שלהם, ובזה אחר זה תקפו את 'התקשורת השמאלנית'".
מה היית עונה לכל צד, מימין או משמאל, שמרגיש שהתקשורת מקפחת אותו?
אברי גלעד: התקשורת נמצאת בפיגור גדול אחרי השינוי שעובר העם. התקשורת לא רוצה להשתנות, ולכן נוצר ניתוק גדול המתבטא בין היתר בכעס עצום של הציבור על חלק מאנשי התקשורת המובילים, הנתפסים כ'שמאלנים' או יהירים. העניין אינו שמאלנות, אלא אטימות."ראשית, אני מצר על כך שכמעט כל השיח הציבורי – ברשתות החברתיות ובמסגרות אחרות – על ה'תקשורת' מתמקד בקו הפוליטי, האמתי או המדומה, של התקשורת. ההתעסקות המתמדת אצלנו בחלוקה בין ימין לשמאל בקשר לתקשורת מטשטשת את העובדה שהעיתונות נחלקת בדרך כלל על פי חלוקות אחרות.
"מן הביקורת מצטיירת בדרך כלל תמונה כאילו בעלי אמצעי התקשורת, העורכים והכתבים, מקבלים החלטות לגבי מה ייחשף לציבור ובאיזה אופן על פי שיקולים פוליטיים בלבד. אין דבר רחוק יותר מן המציאות. נכון שפה ושם מתקבלות גם החלטות כאלה, אבל זה רחוק מלהיות השיקול העיקרי. בשידור המסחרי מדד הרייטינג הוא המלך, לא השקפת העולם הפוליטית של מישהו. מבחינה היסטורית, בכירי 'מעריב', שהיה העיתון הנפוץ והמשפיע ביותר עד סוף שנות השבעים, היו ברובם מקורבים בתפיסת עולמם למחנה הרוויזיוניסטי.
"'הארץ', מאז שנרכש על ידי משפחת שוקן, ביטא בדרך כלל דעות שפעם כונו 'יוניות', והיום מכונות 'שמאלניות', אם כי בתקופות שונות כותבים בכירים בעיתון תמכו בקו הביטחוניסטי של משה דיין. 'ידיעות אחרונות' הקפיד להביא בימי שישי לא רק כותבי שמאל מובהקים כמו עמוס קינן וחיים חפר אלא גם אנשי ימין כמו ישראל אלדד, אליהו עמיקם ועוד. היום קשה לדבר על 'תקשורת שמאלנית', בראש ובראשונה משום שהעיתון הנפוץ ביותר במדינה על פי סקריTGI הוא 'ישראל היום'. קרוב ל-40% מקוראי העיתונים נחשפים לעיתון הזה, שמציג באופן עקבי את עמדותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו".
סיקור "צהוב"
כפי שמזכיר פרופ' מן, הטענות על ההטיה שמאלה בדיווח התקשורתי אינן טענות חדשות, אך נראה שבגל הטרור הנוכחי הפער בין התקשורת לציבור הולך ומחריף. אחת הטענות הקשות שעולות כנגד התקשורת היא על פרסום סרטים ותמונות מהפיגועים שתועדו במצלמות האבטחה, דבר שלפני שנים אחדות לא היה מקובל כלל וכלל.
"סיקור האירועים האלימים מתאפיין ב'הצהבה' של הסיקור, בעיקר בהשפעת הרשתות החברתיות והטלפונים הסלולאריים, שבאו לביטוי בשימוש מופרז בתצלומים של אירועי הדקירה, הדריסה ועוד", אומר מן, "הוויזואליציה הדרמטית הזו לא תורמת להבנה של צרכני התקשורת את המצב, אלא רק מגבירה את החרדה בציבור הישראלי, משמשת מקור השראה לפלסטינים שאינם רואים בתקיפות המצולמות מעשה בלתי ראוי אלא ביטויים של גבורה במאבק לאומי, ומרדדת את השיח הציבורי.
"ראוי היה ששיח תקשורתי וציבורי יתנהל ברמה הרציונלית, ולא בפעילות יתר של בלוטות הרגש – כפי שקורה למראה קטעי הווידיאו – תוך מתן נסיבות לאירועים הללו, לדרכים להתמודד אתם וכו'. מה שקורה ברשתות החברתיות לא תורם לשיח הזה אלא מרדד אותו שבעתיים: חלק ניכר מן הטקסטים שמועלים שם הם תגובות רגשיות מידיות, נהמות לב המתבטאות לעתים באמירות של שנאה וגזענות על ציבוריים שלמים.
"מבחינה זו המשבר האחרון הוא עדות לכך שתרומת הטכנולוגיות החדשות לשיח הציבורי היא במידה רבה שלילית. ה'דמוקרטיזציה' לכאורה של הדיון הציבורי הפתוח לכול מעתיקה את השיח במקרים רבים למחוזות של רדידות, הסתה, חוסר סובלנות והתרחקות מדיון שכלתני ותרבותי בסוגיות מרכזיות העומדות על סדר היום".
מהו התפקיד של התקשורת בעתות משבר?
"התפקיד הראשון הוא דיווח, העברת מידע אמין ומהיר. כמובן שהמהירות היא לעתים בעוכרי התקשורת, בעיקר בעידן הנוכחי שבו הכול 'און ליין' בזמן אמת. התוצאה היא שאנשי תקשורת, כתבים ועורכים כאחד, שותפים לעתים להפצת מבזקים בשלב מוקדם מאוד, עוד בטרם התקבל אימות ראשוני למידע.
''התפקיד השני הוא פרשנות, שנועדה להביא לצרכני התקשורת רקע, הסברים והקשרים של המתרחש. תפקיד נוסף הוא ניסיון העלאת המורל הציבורי, הן בניסוח הכותרות, בטקסטים ובמבצעים שונים לשיתוף קוראים למען חיילים או תושבים במקומות שנפגעו".
"לטעמי", מוסיף אברי גלעד, "תפקידה של התקשורת הוא גם ליצור אחדות, לכידות ואופטימיות בשעות משבר. ברור שאת זה התקשורת לא עושה, והיא גם עושה לעתים במתכוון את ההפך: היא מלבה את חילוקי הדעות, מעצימה שסעים ומדגישה את השלילי על בסיס יום-יומי. למה היא עושה את זה? כי זה קל, זה ממכר, וזה מתאים לתפיסת העולם של רוב העובדים בתקשורת".
חברה צעירה ושסועה
אבי בניהו: "אני חושב שהתקשורת מחוברת לעם, אבל עדיין יש בה הרבה ליקויים. בבחירות האחרונות למשל התקשורת לא הייתה מחוברת לעם, היא הסתובבה סביב הזנב של עצמה"אבי בניהו, איש תקשורת, שכיהן בעבר כדובר צה"ל וכיועץ תקשורת לראש הממשלה ושר הביטחון, מבקש להסתכל על התהליכים שעוברת התקשורת הישראלית עם קצת פרספקטיבה, ולהזכיר שאנחנו מדינה צעירה, בתחילת דרכה, שצועדת לכיוון טוב.
"החברה הישראלית היא חברה צעירה מאוד, שברירית, שסועה", הוא אומר, "היא קולטת עלייה, בונה את התשתיות שלה תוך כדי מלחמות ומבצעים, וויכוחים בין דתיים לחילוניים ובין ספרדים לאשכנזים. בתוך התהליך הזה מתגבשות היסודות של התקשורת הישראלית, לאט לאט. אני חושב שהתקשורת מחוברת לעם אבל עדיין יש בה הרבה ליקויים. בבחירות האחרונות, למשל, התקשורת לא הייתה מחוברת לעם. היא הסתובבה סביב הזנב של עצמה. מנגד, בעיתון ידיעות אחרונות לאחר הפיגועים בפאריז ופיגוע הירי על בני משפחת ליטמן הופיעו שתי הידיעות בעמוד הראשון בצורה בולטת ומכבדת".
ועדיין, אתה לא חושב שיש משחקי מילים שמעצימים את הפער בין התקשורת לחברה, כמו למשל כשכותבים "נהרג" ולא "נרצח" אחרי פיגוע?
"אני לא חושב שזה נעשה בכוונה. דובר צה"ל שמוציא הודעה לתקשורת וכותב ששני אזרחים נהרגו בפיגוע תופת לא מתכוון שדמם הותר. זה ז'רגון שהתפתח. אני עצמי הייתי דובר צה"ל, והמושג 'הרג' פשוט השתרש. מה שמשנה זה שהאנשים האלו אינם. אני ראיתי את ההתרכזות של הציבור הישראלי סביב שלושת הנערים והמשפחות שלהם. אף אחד לא אמר: 'לא הכריחו אותם לגור שם' או 'הם לא היו צריכים לסוע בטרמפים'".
גם אם זה נאמר, הקולות האלו הושתקו...
"זה לא שהשתיקו אותם. אי אפשר להשתיק. הציבור הזדהה עם משפחת הנקין, עם משפחת פוגל. יש הזדהות גוברת והולכת של הציבור הכללי עם הציונות הדתית. יכולה להיות אי הסכמה עם ההתיישבות ביהודה ושומרון, אבל יש הזדהות וכאב עם הנרצחים שהתגוררו שם".
אתה חושב שההשתלבות של המגזר הדתי בתקשורת גורמת לה להתאזן?
"לא רק שהם בעצמם משדרים אחרת, הם משפיעים על חבריהם החילוניים. ראיתי את החיבור בגלי צה"ל. אני זוכר שעשינו השתלמות לכתבים, באתי לבקר אותם בשישי בערב ונפעמתי לראות שם עונג שבת של גלי צה"ל. לבי רחב. למחרת הרציתי בפניהם באולם כלשהו והיה שם חם מאוד, והסבירו לי שמישהו כיבה בטעות את המזגנים באולם, ולא רוצים להדליק אותם כדי לא לפגוע בדתיים. וזה דבר נפלא שקרה לפני עשר שנים.
''תכנית כמו 'המילה האחרונה' צריכה לקבל פרס ישראל על קירוב לבבות. אורי אורבך, ג'קי לוי, עירית לינור ואברי גלעד השפיעו זה על זה ועל המאזינים הרבים. ועל הדברים האלו צריך להסתכל, על הטוב שקיים, להביט על דברים בצורה כללית. החברה שלנו צעירה, שסועה והשיח והכיוון שלנו בהחלט חיוביים".
(כתבתה של יעל רון מתוך עיתון 'זרעים' של בני עקיבא שיופץ השבת בבתי הכנסת).