ערב במדרחוב בן יהודה, ירושלים. הקור חוגג יום הולדת ופתח לרגל האירוע סדנאות דמיון מודרך. נעצרתי ליד דוכן ה'גולאג' - מחנות הכפייה הידועים לשמצה של המשטר הסובייטי.
אנשים מכונסים בעצמם. אפילו הסמארטפונים שלהם הוכנסו בעל כורחם למצב טיסה. היום כולנו רטט. מחפשים אותנו? בקור הזה? שיחפשו. מאותם ימים חורפיים שמשדרים לך: 'סע, חביבי, סע'. העצירה מותרת תוך כדי תנועה.
שעכשיו הוא צרח עליי: תתבייש לך. אתה מחנך לצדקה. לחסד. אבל נראה שיהודי שעומד בקור הירושלמי הוא מחוץ לתחום בשבילך.
גמרתי את הסידורים שלי, ידיים במצב הכנס, מתרכז בהליכה וסופר כבשים. "אם תגיע לשלושים ותמשיך ללכת", הבטיח סקוטי זקן ואדום לחיים אחד, "כבר לא תרגיש את הקור". מתברר שמלבד נופים עוצרי נשימה יש גם שקרנים בסקוטלנד.
במצב כזה, הציפייה הופכת לחברו הטוב של האדם. מהר! זירזתי את עצמי. מהר! (בראש שלי התחלתי לשמוע את קולות מקהלת שבא ביחד עם שלמה גרוניך: עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים, מאמץ אחרון לפני ירושלים).
חשבתי על הבית שמחכה לי. על המשפחה. על התנור החם. על איך שאני מגיע ומפשיר את עצמי לדעת. מוזג לי תה בריטי. רובץ מול האח ומתרפק על קולות הגשם המכה ברחובות. "כי כל כך קר שם בחוץ".
בזווית העין ראיתי אותו. הוא עמד ליד רחבת המשביר, מנסה להתחבא תחת מעיל שהיה בגיל הסכסוך האזורי במזרח התיכון. 'סע, חביבי, סע' שמעתי שוב את עצמי מאיץ בי.
המשכתי לספור כבשים. עשרים וחמש. איזה מסכן, בחיי. כמו כלב. התקרבתי אליו. עשרים ושש.
לעצור? 'סע, חביבי, סע!' התגבר הקול. איך תעצור? אתה משוגע? ותתחיל לחפש עכשיו את הכסף? ומה עם המשפחה שמחכה לך? עשרים ושבע. משפחה? ומה עם המשפחה שלו? חשבתי. הוא ניסה ליצור אתי קשר עין. עשרים ושמונה כבשים.
'סע, חביבי, סע!' עכשיו הקול ממש שאג. אבל הרגליים האטו. אישה אחת התקרבה אליו עם הילד הקטן שלה וזרקה לו מטבע של עשרה שקלים.
לא, אתה לא באמת מתכוון להוציא את הידיים עכשיו, נכון? המשיך הקול באגרסיביות. זה היה אבוד. הייתי חייב לעצור ולפתוח את התיק. לחפש בתוכו את הארנק. ואז לחפש את המטבע היחיד שיש לי, אלא אם הוא מקבל אשראי.
"חורף נעים אדוני", הוא פנה אליי. רעדתי מבפנים. נעים? איזה נעים? בן אדם, אתה עומד כמו הומלס באמצע המדרחוב, כולך נוטף, קפוא עם מעיל שככל הנראה גם שוחד הגון לא היה מציל אותו מטסט, ואתה אומר לי נעים?
הוא המשיך: "צדקה". בינתיים הגיע אליו מישהו אחר בגיל העמידה ונתן לו כוס קפה חם.
הקול שלא הפסיק לצרוח לי השתתק ונאלם. כעת הוא הסתכל אליי בעיניים שלו, האדומות מקור. הסתכל גם הקול, רק שעכשיו הוא צרח עליי: תתבייש לך. אתה מחנך לצדקה. לחסד. אבל נראה שיהודי שעומד בקור הירושלמי הוא מחוץ לתחום בשבילך. הוצאתי את המטבע של העשרה שקלים. הגשתי לו.
ההומלס הצליח לחלץ מעצמו אבקת חיוך שהתפזרה ברוח. "תודה רבה", לחש.
המשכתי להתבייש. חשבתי שבנצרות, להבדיל, אנשים ממרקים את מצפונם תמורת דולר. הרגע ניסיתי לקנות את מירוק מצפוני תמורת עשרה שקלים.
מתברר שזה תג המחיר שמאפשר לי להתעלם מהשקוף המסכן הזה ולהמשיך לתחזק את דימוי הצדיק שלי בדרך לחיים מלאי עשייה. כי למה לעצור ולפתוח אתו בשיחה, לנסות לחמם לו את הלב, אם אפשר פשוט כדרך הצדיקים לזרוק לו צדקה?
הגעתי הביתה. הרתחתי מים. נעמדתי מול האח.
אבל הקור סירב לעזוב.
הצטרפו עכשיו למנויי"מקום בעולם",
מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמאלחצו כאן