אוושויץ
אוושויץצילום: פלאש 90

בארבעה לספטמבר 2003 נערך מטס מעל אושוויץ, בהובלה של האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר הנוכחי.

אשל ביקש מ"יד ושם" מספר שמות של יהודים, שיצאו במשלוח לאושוויץ באותו יום, 60 שנה קודם לכן. למרבה הסמליות נמסרה רשימה של חמישה יהודים יוצאי קהילת אלג'יריה, שיצאו מדרנסי (צרפת) לאושוויץ. סיפור זה עשוי להבהיר שהשואה, שהפכה לרכיב משמעותי – לטוב ולמוטב – של הזהות הישראלית, חלה על כל יהודי באשר הוא שם.

הוא עשוי להנהיר קונצפט "שואת העם היהודי", אשר עשוי להפרות את ההיסטוריוגרפיה של השואה, מתפיסה רגיונלית, ועל כן תפיסה חלקית ומדירה, לתפיסה כוללת הרואה את התמונה השלימה.

הנאצים שביקשו לראות "עולם ללא יהודים", כדברי פרופ' אלון קונפינו (Alon Confino, A World Without Jews, Yale University Press, 2014), ראו כל יהודי כמי שעל הכוונת. לצערנו יהודי אירופה נפגעו באופן דרמטי: שליש מיהודיה נכחד במפלצתיות אין קץ. מפלצתיות המערערת תחת המושג "נאורות" המיוחס לא פעם למדינות אירופה. ראינו בבירור כיצד הצלב בן האלפיים סלל את הדרך לצלב הקרס.

ואולם, שומה עלינו לא להגדיר את השואה כאירוע מקברי המסתכם במספר נרצחים (ה' יקום דמם) אלא כאירוע תהלִיכִי, מתפתח ומסלים, שראשיתו בחקיקה מפלה, והמשכו בגיטואיזציה, אריזציה, מינוי יודרנראט, הקמת מחנות ריכוז ועבודות כפייה, ואחריתו במשלוח למחנות השמדה.

יתר על כן, השואה אינה רק שמד והשמדה, היא לא רק ההתרחשות השטנית, בה הצורר היה עסוק בפתרון הסופי, אלא גם ההתרחשות המפוארת שבה הקורבן לא רק ספג מכות כי אם השיב מלחמה שערה, כדברי פרופ' לוסי דווידוביץ, במרי, התנגדות פיסית ורוחנית, פרטיזנים ומחתרות, ובאהבה גדולה שהרעיפו בני העם היהודי ומתי מעט מחסידי אומות העולם, על קורבנות אותה אימה, כדברי הסופר אהרון אפלפלד.

השואה מבוססת על נִפרדותה המוחלטת, ממלחמת העולם השנייה שעמדה ברקע: בבחינת ההבחנה התהומית בין אושוויץ להירושימה, כפי שעושה אותה גר הצדק הד"ר אברהם לבני, בספרו המונומנטלי, "שיבת ציון נס לעמים".

בעוד שהאוריינטציה האירופאית של היטלר ועושי דברו במכונת ההשמדה, מוכחת, הרי שלא פחות נהיר שתורת הגזע הנאצית כוונה אל כל יהודי באשר הוא (מסמך וואנזה, שבו 11 מיליון יהודים, מתוך 16.5 מיליון, היו על הכוונת) ושבמהלך המלחמה שואת יהודי אירופה "גלשה" אל מחוץ לגבולות אירופה – בצפון אפריקה, במזרח התיכון והקרוב. ניתן לעקוב במדויק אחר החלת "הפרמטרים" של השואה, בחלק מאזורים אלה, עד כדי הגעת, חלק מיהודיהם, אל שואה בשלימותה ואל מציאות שהייתה כפסע אל מוראות השואה (במיוחד בצפון אפריקה הצרפתית והאיטלקית).

די להציג שאלות ודמויות מפתח המחברות בין קצות "זירת השואה", שבאמצעותן נוכל להביט נכוחה על התמונה בשלימותה: מה היה מתרחש לעולם היהודי אם תנועת זרועות המלקחיים הנאצית הייתה צולחת והקורפוס האפריקני מחד והדיוויזיות הגרמניות במבצע ברברוסה, מאידך, היו נפגשים באמצע הדרך, דרך ארץ ישראל והלבאנט?

מה היה מתרחש לקהילות היהודיות בצפון אפריקה אלמלא "מבצע לפיד" ותבוסת איטליה? מדוע נשלח ואלטר ראוף, המומחה למשאיות גז, לתוניסיה? מה היה גורלן של הקהילות היהודיות באפגניסטן (בה המשטר היה חשוף להשפעה הנאצית), בעיראק (שה"פרהוד" בה, בחג השבועות 1941, נבעה מהפיכה פרו נאצית), באיראן (רזא שאח, הפרו נאצי, המחליף את השם של פרס לאיראן, להצביע על הארים האוטנטיים), בסוריה ולבנון (משטר וישי), אלמלא "מבצע ברברוסה" ופלישת בעלות הברית למזרח הקרוב וללבאנט? מה היה עולה בגורלו של היישוב בארץ ישראל אלמלא "תבוסת אל עלמיין" והכשלת "מבצע אטלס"?

מה היה מתרחש בטורקיה הניטראלית, ש-55 אלף יהודיה (באזור האירופאי) היו "על הכוונת" של הצורר ב"מסמך ואנזה", אלמלא התפנית ביחסיה עם גרמניה הנאצית ב-1944? כיצד הייתה נתפסת דמותו של חאג' אמין אל חוסייני, אילו הובא לדין בישראל, על שיתוף הפעולה שלו עם היטלר, על תוכניותיו להשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל ולהשמיד את יהודי ארצות האסלאם (משרפות עמק דותן) וכאחראי להפצת התעמולה הנאצית ברדיו ברלין, בלשון הערבית, אל מרחבי ארצות האסלאם – וזאת, עוד בטרם משפט אייכמן ואף משפט דמייניוק.

יתר על כן, לקהילות היהודיות הספרדיות ברחבי אירופה – בבלקן, איטליה, צרפת והולנד – (שמאה אלף מבניה הושמד הי"ד) התאפיינו קווי ייחוד, בקורותיהן בתקופת השואה. ואולם ייחודיות זו לא האפילה על שותפות הגורל, שהמשורר ואיש החינוך בלפור חקק עמד עליה בקינתו לכ-180 יהודי בגדאד, שנרצחו הי"ד במאורעות הפרהוד. אין ספק שדברי חקק היו לי למקור השראה, כהיסטוריון המבקש להביט על התמונה השלימה.

ולא בכדי יהודי לוב, תוניסיה ומרוקו כלולים זה מספר שנים בקרן תביעות ניצולי השואה והיום ממש אני קורא שהממשלה אישרה הטבות ליוצאי אלג'יריה, מרוקו ועיראק. סביר להניח שהדיון מסביב למופתי וחוק הפליטוּת מארצות ערב (שנחקק בידי ח"כ ד"ר שמעון אוחיון), מעוררים למחשבה ולראייה כוללת, כפי שראוי שיהא.

שותפות הגורל של העם היהודי בכללותו, שהיווה כולו, יעד להשמדה עשויה להציג קונצפט כולל ולחשוף נתיבי מחקר חדשים.

נכון לסיים בדבריו האלמותיים של עזריאל קרליבך החוברים לדברי קונפינו, בהם פתחתי:

הם לא הרגו אותם, מפני שהיו חלשים מהם, אלא מפני שהיו טובים מהם. לא הרסו את הגיטאות מפני שהפיצו חיידקי טיפוס ומגפות, אלא מפני שגם בצפיפותם הפיצו קרני אור וחיידקי קדושה, שהטמאים לא יכלו לעמוד בפניהם.

הם לא הציתו את בתי ישראל בעיירות אלא מפני שהאינסטינקט לחש להם: אלה הם הבתים היחידים בעולם, שבנה לעצמו עם, מבלי לעשוק עם אחר. הם התפרצו לחדרי הבתים האלה מפני שהרגישו, שבפינות האפלות ההם, בכל הדוחק ובכל התלאה, מקננת ירושת דורי דורות של כיסופים לחיים טהורים, של יראת החטא, של ביטול כל ממלכות הארץ לעומת מלכות שמים. הם שיברו את רהיטי הבית, מפני שאפילו בביתו של האחרון שבישראל עמד שולחן, שיהודי כשר בסעודתו הצנועה העלה אותו לדרגת מזבח. הם ניפצו את המיטות, מפני שגם מקרשי עץ אלה עלה אליהם ריח חיים משפחה הישראליים הזכים וחנק את החזירים כאשר יחנקו אדים מרעילים.

הם התעללו ביונקים אילמים, מפני שכבר ממבטו של ילד יהודי בן יומו מבריקה תביעת הצדק ומסנוורת עיני רשעים. הם התפרצו לעליות הקיר, מקום שם ישבו תינוקות של בית רבן ועסקו בתורה בקול חנוק, מפני שכל עוד קול זה נשמע בעולם, אין השטן יכול לישון במנוחה. הם חיללו את כתבי הקודש, מפני שמהאותיות המתות בוקע הקטרוג, הלגלוג, הבוז לכל יישותם.

עליך הורגנו כל היום.

הכותב: ד"ר יוסף שרביט, המחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו, אוניברסיטת בר אילן ומלמד בנוסף במכללת "אפרתה"