אבא חנן - ביקורת ספר

'ככה אבא שלי אמר'

צביה פורת

איורים: כריסטינה קדמון

כריכה קשה

ידיעות ספרים

79 עמ'

הלוואי שכך היו כותבים ספרים תיעודיים גם למבוגרים.

צביה פורת-מנדל מספרת לילדים על אביה, חנן פורת. אבל לא רק שהיא עושה את זה בשנינות עדינה ורוויית הומור, היא גם יורה אלף עובדות ביחד.

בעמוד הראשון הקוראים לומדים שמשפחת פורת, על עשרת ילדיה, לקחה באומנה ילדה בשם ליז.

בעמוד השני הם מבינים שהמשפחה הייתה בימית ונלחמה נגד הנסיגה.

בעמוד השלישי של הספר הילדים כבר מפנימים שחנן פורת היה ממשחררי הכותל ונפצע קשה במלחמת יום כיפור, והכול בקלילות, תוך כדי סיפור.

פורת מספרת בכישרון יוצא דופן ובגוף ראשון על עצמה, ילדה קצת שובבה, ועל חוויות של משפחה ברוכת ילדים, על מציאות של קיבוץ שכבר כמעט נעלמה מהעולם, ועל איך מתנהל בית עם אבא חבר כנסת.

פורת בוחרת כמה אנקדוטות ודרכן מעבירה את דמותו המיוחדת של אביה, את העובדה שהיה עסוק אך השתדל להיענות לילדים, את העובדה ששערים סגורים לא הרתיעו אותו, את מסירותו למען ארץ ישראל, את האהבה הגדולה שלו למצוות, את הפיוטיות שלו, את מערכת היחסים המיוחדת שהייתה בינו ובין רעייתו רחל, וגם את הפאתוס שלו. פורת לא בוחרת מילים גדולות ולא מספרת "מויפתים", אבל דרך הסיפורים הקטנים, המסר של אדם מיוחד שהיה ואיננו עובר יפה.

מכיוון שפורת כותבת על אבא חנן הפרטי, היא גם לא מדלגת על הכאב שבחסרונו. היא לא מספרת לילדים מה יחסר לעם ישראל, אבל היא כן כותבת על כך שלעולם לא תוכל לפגוש אותו יותר או לראות אותו צוחק, להרגיש את ידו הכבדה מלטפת את שערה או "לשמוע אותו צועק על אנשים שמעצבנים אותו בטלוויזיה". אבל, היא מסבירה לילדים, הזיכרונות של מעשיו חיים, והם מעלים בה חיוך עקום ופרץ של דמעות. פורת מקדישה את הפרק האחרון לימיו האחרונים של אביה ולמסר שהנשמה יכולה לעוף גבוה.

לדעתי, הספר תורם לא רק ידע על חנן פורת. הוא נותן לגיטימציה לגעגוע ומנחם בזיכרונותיו החמים והמצחיקים, ויכול להתאים גם לילדים שחוו אובדן.

ספר מקסים, מיוחד ומומלץ, בעיקר לגיל אמצע וסוף היסודי, אבל גם מבוגרים יכולים ליהנות ממנו.