שכנות שנכנסות ורואות את ההגדה מחמיצות פנים, כי הן חושבות שכבר התחלנו לנקות את הבית שלושה חודשים לפני פסח, וזה די מלחיץ.
אבל אנחנו, הילדים, רואים בהגדה הזאת סימן לכך שאנחנו עומדים לשמוע שוב את הסיפור, וממהרים להתיישב על השטיח ועל הספות.
אמא קוראת לרגע הזה "והגדת לבנך". יום הקדיש הכללי הוא יום שבו זוכרים את היהודים שנרצחו בשואה, ואמא מקפידה שנדע על החיים ועל העושר התורני שאבדו.
את ההגדה כתב סבא שלי במסתור. יחד עם סבתא והדוד שלי, שהיה אז תינוק, הם הסתתרו במתבן ישן. זה היה מחסן תבואה מתפורר שהיה שייך למשפחת חקלאים לא יהודים. החקלאים, כפריים פשוטים, ניסו לעזור בכך שנתנו לסבא וסבתא מסתור, מזון ומים. הם היו אנשים טובי לב, והשתדלו לעזור במה שיכלו.
יום אחד הגיעו חיילים גרמנים לכפר. הם עברו מבית לבית בחיפוש אחרי יהודים. האיכרים בנו בתוך המתבן קיר של קש שיסתיר את סבא, את סבתא ואת התינוק, אבל כשהתינוק בכה הם התמלאו פחד גדול. אם הגרמנים ישמעו תינוק בוכה באסם התבואה, מיד יבינו שהכפריים מסתירים יהודים ויענישו את המשפחה כולה. הם חרדו לגורלה של הבת שלהם.
סבא וסבתא התחננו שהאיכרים יאפשרו להם להישאר רק עד רדת הלילה, ואז יסתלקו, אך בני הזוג החליטו שלפני שיתפסו אותם על הסתרת יהודים, עדיף שהאיכרים יביאו את היהודים בעצמם אל החיילים הגרמנים, וכך יינצלו מעונש. כאילו כדי לחזק את החלטתם גבר בכיו של התינוק. נראה היה שכל האזור שומע.
אך אז נכנסה אל האסם בת האיכרים. הייתה זו ילדה שמעולם לא למדה לקרוא ולכתוב. היא לא הייתה חכמה במיוחד, אבל המילים שאמרה להם היו המילים החכמות ביותר שיכלו להיאמר. "המדינה שלנו נמצאת במלחמה, ובזמן של מלחמה הרבה אנשים מתים. חלק מהם מתים סתם. אם נמות בגלל שהסתרנו יהודים, לפחות לא נהיה מאלה שמתים בלי סיבה", היא אמרה וליטפה את התינוק הבוכה. אני לא יודעת אם דוד שלי הפסיק אז לבכות, או שהכפריים הוסיפו קש שהחליש את קולות הבכי. ואולי הייתה זו הרוח שקול שריקתה הסווה את הרעש. כך או כך, באותו יום עברו החיילים הגרמנים בכל הכפר, אבל את סבא וסבתא שלי, וגם את התינוק שלהם, לא מצאו.
בזכות זוג האיכרים ובתם הכפרית נשארו סבא וסבתא שלי במחבוא כל אותו החורף. היה להם מעט מאוד אוכל, אבל הדאגה הגדולה ביותר של סבא הייתה לנסות ולשמור מצוות. הקושי גדל כשנוכח לדעת שחג הפסח מתקרב. הוא ידע שמצות לא יצליח להשיג, וספק אם אפילו יוכלו להימנע מאכילת חמץ, אך על קיום ליל הסדר וקריאת ההגדה סבא לא ויתר. הוא הצליח למצוא דפים מקומטים, ועליהם רשם לפי הסדר את נוסח ההגדה. ימים שלמים התרכז מול הנייר וניסה לדלות מזיכרונו כל מילה וכל פיוט.
בליל הסדר ישבו סבא וסבתא במתבן חשוך, בזמן שכל היהודים באותה הארץ רדופים ומעונים. הם הודו לה' על נס הגאולה ושרו בלב מלא "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".