זַמָר של שבת

נתחיל דווקא מהאמצע. באמצע הריאיון עם יצחק מאיר נקטעת שיחתנו לטובת שיחה טלפונית קצרצרה עם המפיק.

הוא מודיע למאיר שהוא מוזמן לשבת בקהילה הדתית בלוד, ושקובי אפללו הזמין אותו להופיע איתו כזמר אורח.

אל תדפדפו בעיתון לחפש מתי ואיפה קובי אפללו מארח את יצחק מאיר, זה יקרה רק אחרי שבועות.

הופעות שנסגרות חצי שנה מראש הן רק דוגמה אחת להצלחה של יצחק מאיר (34). דוגמה אחרת היא האלבום השישי שלו, זמירות למוצאי שבת, שיצא זה עתה וזכה להיקף מכירות מרשים בדומה לחמשת קודמיו, כולם אלבומים שלקוחים מהזמירות ומתפילות השבת והמועדים. רבים מהקונים רכשו את הדיסק עוד לפני יציאתו, באמצעות אתר הד-סטארט, ובזאת סייעו כלכלית להפקת האלבום. כל זה בתקופה של שפל כללי בתעשיית המוזיקה, שבה זמרים ויוצרים נאבקים על קיומם המסחרי מול מכת הצריבות וההורדות מהאינטרנט.

ליצחק מאיר אין סיפור חיים מטלטל, הוא לא חצה קווים ולא חזר בתשובה אחרי קריירה בתל אביב. המעבר החד ביותר שלו היה מישיבת מיר לנח"ל ולמסלול אקדמי. ודווקא העובדה הזאת מעוררת את הסקרנות סביב סוד ההצלחה שלו, וההצלחה של מוזיקת התפילות והפיוטים שלו.

"חשבתי להיות גדול הדור"

הרקע המשפחתי של יצחק מאיר מוכר לא רק בזכותו. אביו, הרב אליאב מאיר, כיהן שנים רבות כרב המושב גמזו. אמו, זיווה מאיר, היא מנחת הורים מוכרת ונצר למשפחתו של הראי"ה קוק. מבין עשרת האחים של יצחק, המוכר ביותר הוא איש התקשורת ידידיה מאיר, ואי אפשר שלא לציין את אשתו, העיתונאית סיוון רהב-מאיר.

"אצלנו במשפחה לא אוהבים את הביטוי 'משפחה מגובשת'", אומר יצחק, "כי בדרך כלל זה אומר שצריך לעשות משהו אקטיבי כדי לגבש אותה. אצלנו זאת פשוט הוויית החיים".

לאחים שלך יש כיפה שחורה על הראש, לך סרוגה. איך המשפחה שלכם מוגדרת?

"היינו משפחה פא"יניקית, היום כבר אין כל כך דבר כזה. יש את המושג חרד"לים, אבל זה לא אותו דבר. האוריינטציה הייתה חרדית, דגש חזק על לימוד תורה, הלכנו למוסדות חרדיים, אבל היום יכול להיות שהיו שולחים אותנו גם למוסדות דתיים לאומיים, המסגרות השתנו מאז. מכל מקום, זה לא שגדלתי ברחוב רשב"ם בבני ברק. פשוט לקחנו מכל חברה את הטוב שבה".

לא שאלו אתכם לאיזה מגזר אתם משתייכים?

"שאלו אותנו, וגם אנחנו שאלנו את עצמנו ושאלנו את ההורים, אבל בעיני ההורים השאלה הזאת לא הייתה לגיטימית".

ובכל זאת, יש צמתים בחיים שבהם משנה מאוד לאן אתה משתייך. בחירת מוסד חינוכי, גיוס לצבא.

"נכון, אבל ההכרעה היא לא באיזה צד אתה, אלא מה אתה בוחר לעשות. פרקטית, האחים שלי לא הלכו לצבא, אבל מי שלא הלך לו בישיבה – היה ברור מאוד להורים שלי שהוא צריך ללכת לצבא. לא הצהרנו שאנחנו לא הולכים לצבא כי אנחנו חרדים, כל אחד הכריע כפי שהתאים לו, לפי מה שהוא ולא לפי המגזר שלו".

מאיר אכן התחנך במוסדות חינוך חרדיים, כולל הישיבות הליטאיות המובילות חברון ומיר. "את הקריירה שלי אני חייב לישיבה. כמו כולם, גם אני הגעתי לישיבה וחשבתי להיות גדול הדור, או לפחות אחד מגדולי הדור", הוא מודה.

אחרי חמש שנים של השקעה בלימוד, מאיר החליט לעזוב את בית המדרש ולהתגייס לצה"ל. "הבנתי שלא כל העולם הוא גמרא-רש"י-תוספות. בעולם החרדי יש אידיאל חזק מאוד שהכול סובב סביב התורה, הרעב באינדונזיה תלוי בתוספות על פרה שעוברה בצדה. הגעתי למסקנה שאני לא יכול לחיות עם זה, יש עוד רבדים בעולם".

מאיר הגיע לשרת בגדוד נח"ל בגיל 24, בעיתוי לא סימפטי במיוחד. הוא עלה על מדים חודשים אחדים לפני העקירה מגוש קטיף, וסמוך לשחרורו שירת במלחמת לבנון השנייה. "הייתה לנו מלחמה אחת עם הצבא ומלחמה אחת מול הצבא. כמעט פלוגה שלמה סירבו פקודה. אותי הוציאו לחופשה כי פחדו ממני. ידעו שאני בן של רב דתי לאומי, אז סימנו אותי כגורם מתסיס".

איך זכורה לך התקופה בצה"ל, במיוחד אחרי העולם השונה כל כך בחברון ומיר?

"הייתי לוחם גרוע", הוא מחייך, "טוב שאנשים לא ידעו שאני זה ששומר עליהם בהר דב, והיו יכולים לישון בשקט. אבל היה לי אידיאל, את הלהט החרדי לקחתי לצבא. אבא שלי לחם ביום כיפור כדי שאני אהיה פה, סבא שלי לחם במלחמת השחרור, אז עכשיו תורי. זה מה שאני צריך לעשות".

אחרי הצבא, השלב הבא בפתיחת האופקים היה כניסה לאקדמיה. מאיר התעניין בלימודי מחשבת ישראל וחשב ללכת לאוניברסיטה העברית, אך לבסוף בחר במסלול אקדמי במסגרת בית המדרש של בית מורשה.

מבחינת תפיסת העולם, בית מורשה זה כמעט הכי רחוק מחברון.

"אבל רק כמעט, כי יש לו אופי אינטלקטואלי כמו לחברון. הצד האינטלקטואלי חזק מאוד אצלי, אני ליטאי".

מה הניע אותך לעבור לאקדמיה? הלימודים כשלעצמם, הרצון לתואר, רכישת מקצוע?

"איזה מקצוע, להיות מורה למחשבת? רציתי להיות מורה רוחני. בישיבה רציתי להיות הרב אלישיב, ובבית מורשה רציתי להיות ד"ר מיכה גודמן. למדתי שם שלוש שנים, התחלתי תוכנית שהיא למעשה תואר שני לפני שהיה לי תואר ראשון. למדתי אצל הרב בני לאו, הרב יהודה ברנדס, פרופ' בנימין איש שלום, אבל בעיקר למדתי מהחבורה עצמה, שלושים דוקטורנטים. קיבלתי מהם המון. היום אני כבר לא במקום הזה".

הנשמה מחפשת חיבור

בגיל 28 סיים מאיר את לימודיו בבית מורשה, אז גם נישא לתמר אשתו. הם גרים היום בירושלים עם שני ילדיהם. הכיוון הכללי של מאיר היה להישאר בתחום מחשבת ישראל, בעיקר כמורה. "תכננתי ללמד מחשבת ישראל, חסידות. חלמתי גם לעסוק בהנחיית הורים, מה שאמא שלי עושה. זה החלום הכי גדול שלי, כבר מאז חברון ומיר".

אבל בינתיים הקריירה המקצועית של מאיר קיבלה שינוי כיוון שהגיע ממקום בלתי צפוי. "תוך כדי לימוד בבית מורשה, לימדתי סטודנטים מחשבת ישראל במקומות כמו מרכז 'שורשים' בירושלים ו'המקום' בתל אביב. בסוף כל שיעור הייתי חותם בניגון. שבוע אחר כך, אנשים היו אומרים לי שמה שהם זוכרים מהשיעור הוא הניגון בסוף. אחר כך אנשים אמרו שהם רוצים את הניגונים האלה גם בבית, אז הלכתי להקליט בשבילם דיסק, זמירות של ליל שבת. הוא היה מיועד למשתתפי השיעור, וגם שתהיה לי איזו מתנה לתת בבר-מצוות לעשר השנים הקרובות. הדפסתי רק אלף עותקים.

"תוך כדי תנועה השמעתי לאנשים סקיצות, והם אמרו שזה נשמע להם טוב, ושגם הם יכולים להיות קהל היעד. הדיסק הזה לא צריך להיות רק לחילונים. הם אמרו לי: תעשה עטיפה יפה, תשקיע, תוסיף תופים, אתה יכול לגעת באנשים. לא ידעתי אז מה זה יחסי ציבור, לא ידעתי שיש מומנט לדיסק – להוציא לפני החגים, אחרי החגים וכדומה. לא ידעתי שמוציאים סינגלים לפני הדיסק. פשוט הוצאתי את הדיסק, ונתתי כמה עותקים לחברות ההפצה".

ומה קרה אז?

"אנשים פשוט אהבו את זה. זה הפך לשלאגר בן רגע. די מהר הבנתי שיש פה משהו, ומיד קיבלתי החלטה להוציא גם זמירות לשבת בבוקר".

"אני לא זוכר מה תכננתי לעשות אז, אבל אני זוכר מה תכננתי לא לעשות: לעמוד על במות ולהופיע. נראה לי בזוי. אחרי הדיסק פנו אליי ושאלו אם אוכל להופיע במרכז בגין, בבנייני האומה, לא הסכמתי".

אז החלטת לעזוב את ההוראה ולהשקיע במוזיקה?

"לא, החלטתי רק לנסות להוציא עוד דיסק, ועדיין המשכתי ללמד פה ושם. יום אחד פשוט החלטתי להתחיל להופיע".

הדיסק השני, המכיל זמירות של שבת בבוקר, יצא תשעה חודשים לאחר הדיסק הראשון. מאז יצחק מאיר מייצר אלבום כל חצי שנה.

זה קצב מטורף.

"זה קצת פחות מטורף ממה שזה נשמע, כי זה תלוי בסוג המוזיקה. אני לא כותב חומרים משל עצמי, אני מקליט פיוטים, ואני כבר יודע מה העבודה שצריך לעשות".

כששישה אלבומים מצליחים מעל למצופה, ובפרט כשהקונספט שלהם די פשוט – שירים מוכרים בעיבוד חדש ומינימלי – זה מלמד הרבה על טעם הקהל, ובכלל על האופי והרצונות שלו.

"אנשים רוצים חיבור", מסביר מאיר, "מדברים הרבה על הדור שלנו: עד שמוצאים מקצוע, לומדים מקצוע אחר. פעם היו עובדים באותו מקום עד הפנסיה, והיום מחליפים תוך שנתיים. זה מצביע אולי על חסרונות של העידן החדש שאנחנו חיים בו, אבל צריך להבין שזה מושתת על משהו טהור. הנשמה מחפשת חיבור, ואין דבר שמחבר לסגולה כמו המוזיקה. אז דרך המוזיקה אני מחבר אנשים לשבת, למוצאי שבת, לימים נוראים.

"פעם מישהו שאל אותי: איך פרצת? הייתי בטוח שהוא מאשים אותי בגניבה. אני לא חי בתחושה של פריצה, זאת לא הצלחה שלי. לא אני הסיפור, הסיפור הוא הקהל. כשאני מוציא דיסק אני לא חושב איך אני מבטא את עצמי, אלא איך אנשים ירגישו אווירה של שבת, איך בעלבת יצליח להיכנס לתחושה של אלול".

"לא צריך שתלטפו אותי"

מה דווקא במוזיקה שלך מצליח למשוך קהל?

"קשה להסביר. אני משתדל לחשוב מה אנשים צריכים, מה הקהל צריך. לא בא בגישה של תלטפו אותי, תאהבו אותי. את האהבה אני מקבל מהמשפחה שלי. המטרה היא הקהל. עכשיו, למשל, אני עובד על דיסק לפורים, אז אני מנסה לחשוב עם מה אנשים ירצו לרקוד כשיהיו שיכורים, או כשירצו להיכנס לאווירה בראש חודש אדר. אני עושה לעצמי סימולציות שעכשיו פורים.

"יש אירוע סליחות סוחף שאני עושה כל שנה. מישהו כתב לי פעם הודעה בעקבות האירוע הזה: הערכתי אותך מאוד עד היום, אבל ראיתי שאתה עושה אירוע עם כלי נגינה בבית כנסת כמו הרפורמים, אז אני לא רוצה לשמוע את המוזיקה שלך יותר. כתבתי לו בחזרה: אין בעיה, אבל אני לא רוצה שתשמע את המוזיקה שלי כי אני אני, אלא כי זה אתה. לא משנה מה אני עושה, השאלה היא מה מתאים לך".

העובדה שהסיפור הוא לא אתה מתבטאת גם בבחירת השירים. רובם לא שלך.

"יצא דיסק אחד עם לחנים שלי, 'המדריך למתארח'. הוא הצליח יותר ממה שחשבתי. בכל דיסק יש שניים-שלושה לחנים שלי. עם כל הכבוד לביצוע שירים של אחרים, לשיר שירים שלי זה אחרת. רואים את זה גם בהופעות, החיבור שלי לשירים האלה הוא שונה, אני חי אותם יותר".

אבל מילים משלך אתה לא כותב. למה?

"זה נראה לי פתטי. קשה לי להחצין רגשות, וגם לקהל קשה לשמוע את ההחצנות האלה. אנשים לא רוצים לשמוע את כל התסביכים הנפשיים של היוצרים. דיסקים של פיוטים נמכרים היום הרבה יותר".

אביתר בנאי, נגיד, לא כותב על חוויות נפשיות שלו? אי אפשר להגיד שהוא לא תופס.

"הוא תופס מאוד, אבל על כל אביתר בנאי יש עוד אלפים שרוצים להיות אביתר בנאי, ואתה לא שומע עליהם".

אם הקהל רוצה ניגונים חסידיים אותנטיים ולא מילים ולחנים חדשים, למה בעצם הוא צריך אותך? במקום דיסק מלווה מלכה, הוא יכול להקליט הבדלה בחסידות כלשהי.

"אנשים רוצים לשמוע תזמור מוזיקלי עכשווי. זה המקום להזכיר את ערן קליין, המעבד המוזיקלי של כל הדיסקים עד כה. העיבודים ישראליים מאוד. נכון שיש המון 'אוי-בוי-בוי', אבל עדיין זה משהו יותר שמח. תשלח את השירים למומחים למוזיקולוגיה והם יבחינו בהבדל. הישראליות באה לידי ביטוי גם בנוכחות אתנית חזקה, קיבוץ גלויות. לא רק בפיוטים של עדות המזרח, אלא שגם בביצוע ל'מכניסי רחמים' פתאום נכנס עוּד. זה לא לעשות את 'ברוך א‑ל עליון' בג'אז, אלא ליצור תמהיל מדויק בין ישן לחדש, עכשוויות שמשמרת את הישן".

למה חידושים כמו עיבודים לג'אז ורוקנרול לא עושים לך את זה?

"בתור שומע זה לפעמים עושה לי את זה, אבל אני נזהר מאוד מלחדש. הקהל רוצה חיבור, והחיבור נוצר כתוצאה ממשהו שמאתגר אותך, אבל מוכר לך. אין לי רתיעה מהחידוש, 'חדש אסור מן התורה' לא נמצא בעשרת הדיברות שלי, אבל אנחנו מנסים לחדש ומפספסים את האוצר שנמצא אצלנו מתחת לתנור. אנשים רוצים למצוא את מה שקיים בהם, ולא במחוזות אחרים".

רוב הדיסקים שלך מוקדשים לשירי שבת, אחד לימים נוראים. אנשים מחפשים דווקא שירים כאלה?

"לזמן יש כוח. החלום שלי הוא להוציא את פס הקול של מעגל השנה היהודי. אפשר לחוות את הזמן דרך חוש הטעם, כמו סופגניות בחנוכה, ואפשר דרך חוש השמיעה שפותח את הלב. דרך המוזיקה אפשר להתחבר לסגולה של הזמן. אפשר לשמוע הרבה דברי מוסר במשך כל חודש אלול, אבל הם כלום לעומת ניגון ה'איי איי איי' במעריב של ליל ראש השנה".

"אני לא קרליבך"

אילו תגובות אתה מקבל מהקהל?

"יש המון סיפורים. לא מזמן נסעתי להופעה, עשיתי דרך ארוכה, והאולם היה כמעט ריק. לא נתתי לעצמי להרגיש לא נעים. מי שהזמין אותי הסביר שככה היה גם בהופעה של הלב והמעיין, ואצל אביתר בנאי היו אולי קצת יותר, זו הכמות אצלם בהופעות. בסוף ההופעה ניגשה אליי אישה, סיפרה על חוויה אישית קשה שהיא עברה, ואמרה שההופעה הושיעה אותה. אלה המושגים שהיא דיברה בהם, לא רק 'שעה של קורת רוח' אלא מושגים של ישועה. סיפורים כאלה מוציאים אותך מעצמך, אומרים לך שלא אתה הסיפור פה. אפשר לחשוב מה עשיתי, שרתי כמה שירים מההלל, לא משהו מיוחד. זה היה הכי שרהל'ה שרון. אתה חוזר הביתה עם תחושה שלא משנה מי אתה וכמה אתה מוכשר, אתה צריך לחשוב על אותה אישה, ולחשוב גם על מי שלא ניגש אליך אחרי ההופעה ואתה לא יודע מה עבר עליו".

מה גורם להשפעה הזאת? השירים מעוררים אצל אנשים זיכרונות?

"זה לא מזכיר להם משהו מפעם, אלא מזכיר להם את עצמם, את הנשמה שלהם. זה לא פולקלור, זה קורה עכשיו".

מי בעצם הקהל שלך? דתיים לאומיים? חרדים?

"הקהל המרכזי הוא הקהל שלי, הקהל הדתי-לאומי. הציבור הדתי-לאומי מאוד פתוח, אנשים רוצים לפגוש את עצמם. העובדה שגם חרדים קונים את הדיסקים זה הדובדבן, הקינוח, זו הפתעה מבחינתי".

מה הקהל החרדי מוצא אצלך שאין לו אצל זמרים חסידיים אחרים?

"המוזיקה החסידית מאוד חזקה, חצוצרות וקול שופר. זה לא משאיר מקום ללב להיפתח. אני מקפיד על שקט, לא להגיש דברים על מגש של כסף אלא להשאיר מקום לחשוב. זאת לא מוזיקת מעליות, זאת מוזיקת רקע לנשמה".

ומה הציבור הדתי-לאומי מוצא בה?

"הציבור הדתי לאומי מוצא בי את מה שהציבור החרדי לא מחפש, ולהפך. חרדים מחפשים שקט, עדינות, ואת זה יש אצל הציבור הדתי-לאומי. משפחת ואך, להקת עלמא ועוד. הציבור הדתי-לאומי מוצא אצלי את המוזיקה הישיבתית, את הרגש. ההברה ספרדית, אבל הטמפרמנט ישיבתי. כשאני מלחין שירים זה תמיד בהברה אשכנזית".

חוץ מהמחשבה על הישיבתיות והנשמה, איפה בא לידי ביטוי הטעם המוזיקלי המקצועי? אתה משקיע בכלל בצד הזה?

"אני לא מוזיקאי. אני שומע את המוזיקה לא באוזן של מוזיקאי, אלא באוזן שבה הקהל ישמע אותה. אולי בגלל זה דווקא המוזיקה הזאת נעימה יותר לאוזן של הקהל. אני פחות חושב על המוזיקה בטהרתה ויותר על הנפש, על החיים".

מזכיר את הרב קרליבך.

"הרבה אומרים לי את זה, ואני לפעמים מחייך, אבל מי שאומר את זה – גם לא מכיר את קרליבך וגם לא מכיר אותי. קרליבך היה תנועה, היה אוונגרד, היה רב'ה. הרב'ה של הרחוב. הוא היה הסיפור. עם כל המחיר הכבד שהוא שילם על זה, בינו לבין עצמו, בינו לבין משפחתו וגם בינו לבין קונו. אני לא כזה. אני אוהב הומלסים, אבל אף פעם לא הכנסתי הומלס אליי הביתה, ומנגד אני גם לא אעשה משהו שכל הרבנים ייצאו נגדו".

בסדר, מי שאומר את זה לא מכיר את הרב קרליבך. למה הוא לא מכיר גם אותך?

"צוחקים עליי שאני הולך עם בגדי שבת כל השבוע, או לחלופין שאני משקר כי אני לא באמת מסתובב עם בגדי שבת. ביומיום אני לא יצחק מאיר הימ-במ-במי של זמירות שבת. על הבמה אני נהיה רב'ה כזה, אני יכול לתת לעצמי קוויטלאך. זה כוח רוחני שאתה מקבל מהקהל".

לגדול על גב האוורסט

בשנים האחרונות מככב יצחק מאיר בלא מעט אירועים פומביים בציבור הדתי-לאומי. כמעט בכל הפקה גדולה, כזו שלאו דווקא זמרים עומדים במרכזה, אפשר לראות אותו כמי שמופקד על התוכנית המוזיקלית.

למה בוחרים דווקא בך?

"במוצאי עשרה בטבת הקרוב יתקיים ערב בנושא השואה. נגיד שתביא את חנן בן ארי, מה הוא ישיר? את השירים שלו? הטמפרמנט שלהם לא מתאים לאירוע. אפילו אם תביא את יונתן רזאל, הוא ישיר את 'והיא שעמדה' וזהו. לכל זמר יש רפרטואר שלו. לי אין שירים מסוימים, וכמו שבדיסקים אני קשוב לקהל, באירועים אני קשוב להתרחשות. כשהיה אירוע לרגל יום הולדת 80 לרב דרוקמן, ידידי ורעי אהרון רזאל שר את 'קבעתי את מושבי בבית המדרש'. השיר הזה שונה לגמרי מהאופי של הרב דרוקמן, אבל מה אפשר לעשות, אפשר להביא זמר בלי שהוא ישיר את הלהיט האחרון שלו? אני, לעומת זאת, יכול להתאים את עצמי".

אתה עושה גם הרבה שבתות ביישובים ובבתי כנסת. זה לא קצת מיושן, שבתות חזנות?

"גם לי נמאס משבתות כאלה. ומכיוון שאני לא עושה מה שאני לא אוהב, אני מתפלל כמו שאני רוצה שיהיה. שהתפילה תהיה ארוכה לכל היותר בשלוש-ארבע דקות, אבל שהיא תהיה חיה יותר, מחברת יותר. אנשים אומרים לי לבוא עם מקהלה ואני לא מסכים, המקהלה שלי היא הקהל. אם יש לך מקהלה, הקהל פאסיבי. היומן אומר את שלו: זה סיפור הצלחה מטורף. אנשים רוצים את זה, מאות אנשים. לא רוצים את החזנות, רוצים את מה שיחבר אותם. אז אי אפשר אחרי שבת כזאת לדבר איתך על היכולות הווקאליות הווירטואוזיות שלך, על איזשהו פלסט שעשית, אבל אנשים רוצים את זה. שואלים אותי כבר עכשיו, בכסלו, איפה אני בראש השנה".

הצלחנו לעבור כמעט כתבה שלמה בלי להזכיר את אחיך,ידידיה. עד כמה אתה "אח של"?

"אני ממש אח של. ידידיה עזר גם בהתחלה ועוזר גם עכשיו. היום פחות, אבל לאורך כל הדרך הוא היה מעורב, לא רק עשה יחסי ציבור אלא גם הגיע לאולפן. חוץ מזה מסתכלים עליי בתוך של אח של, אבל אני לא חושב שקונים דיסק שלישי ורביעי רק בגלל שאני אח של ידידיה מאיר. נכון שגדלתי על הגב של האוורסט, אבל למדתי לחיות שם בעצמי".

קשה לשאול את יצחק מאיר על שאיפות עתידיות, כי הראש שלו כבר בדיסק הבא, שאמור לצאת לאור בפורים. הוא גם לא מצהיר על שאיפות וציפיות שלו מתעשיית המוזיקה, אבל כן מצפה שאנשים יעזו לפתוח קריירה כמו שלו, בלי שום רקע ובלי סיכויים ריאליים להצליח. "אני רוצה שאנשים יסמכו על עצמם יותר, יפרגנו לעצמם. היום קל להגיד 'הוא הצליח כי הוא אח של ידידיה מאיר', אבל לפני שהצלחתי אף אחד לא אמר את זה, זה נראה לא הגיוני. יש לכם חלומות? תעופו עליהם".