1
יריב אופנהיימר גרם לי לריב לאחרונה עם כמה מחבריי הטובים ביותר.
אולי צריך להקדים ולומר: כמה מחבריי הטובים ביותר הם פעילים מורעלים של ארגון 'קרוב ללב', ששם לו למטרה לקרב בין רחוקים, ולהוציא דתיים ל"ביקורי בית" אצל שכניהם החילוניים בחגים ובמועדים.
כבר כמה שנים החברים האלה מספרים לי איך הפעילות הזאת היא ה‑דבר, ואיך מדובר בפתרון לכל בעיות החברה הישראלית. אחד מהם, הלל שמו (שם המשפחה ומקום המגורים והפעילות שמורים במערכת. הבחור רודף אחרי הקירוב ובורח מן הפרסום), טוען באוזניי בתוקף שאם הציונות הדתית תשנה רק קצת את הצ'יפ, יש בכוחה לעשות מהפכה רוחנית אמיתית, שאף מגזר אחר לא יכול לעשות.
תחשבו למשל כמה מאמצים עושה שליח חב"ד כדי להגיע לגור באילת או בקריית שמונה. ואז, אחרי שהוא מגיע, הוא מתחיל ליזום פעילויות וליצור קשרים ולאט לאט מתבסס. הציונות הדתית, טוען הלל, כבר ממילא נמצאת שם. בצבא, במקומות העבודה, בערים הגדולות וביישובים הקטנים. "אנחנו כבר בשטח", הוא אומר לי שוב ושוב. "אם כל אחד רק יאמץ קצת תודעה של שליחות ושל השפעה, ויתמלא בביטחון עצמי שיש לו מה למכור ולהשפיע, ורק יסתכל אחרת על מי שהוא ממילא לומד או עובד או משרת איתו – השמיים הם הגבול. לא יכול להיות שנרוץ לדפוק על דלתות רק כשמגרשים אותנו מהבית...".
בכל ערב חג הוא ואשתו וילדיו חוזרים מוארים מעוד סיבוב מוצלח בין בתי השכנים, ובמקום להגיד לי חג שמח הם מודיעים לי שאני חייב לבוא איתם בפעם הבאה.
2
הקמפיין החדש של 'קרוב ללב' משדר לדעתי בדיוק את ההפך ממה שהלל טוען.
לא, לא רק בגלל הליהוק של יריב אופנהיימר, אלא כי מדובר בסרטון אלים וצעקני. מצטער, פרסומת שצריך לכתוב עליה "לא לילדים" לא יכולה להניע אנשים לפעולה יהודית חיובית. זה לא קמפיין עם מסר, זה גימיק, והוא מסריח מרצון לעורר סערה או פרובוקציה, ושכולם ידברו עליו. ואני שונא פרסומות שהומצאו כדי שנדבר עליהן. אתה ממש רואה בעיני רוחך את הישיבה שעשו במשרד הפרסום ובה אמרו: "ואז נביא את יריב אופנהיימר כדי לעצבן, וגם נעשה קעקועים ונצרח ונביא שרימפסים. אין, אין, זה יהיה מה-זה ויראלי!" (אוף, אז למה אני מדבר על זה עכשיו?).
אז אמרתי להלל ולשאר חבריי שם, שהארגון המהולל שלהם פישל ובגדול. "אתה טועה", אמר לי הלל, "סוף סוף שומעים עלינו קצת. עד עכשיו אף אחד לא הבין איפה אני פעיל כשאמרתי 'קרוב ללב'. עכשיו אומרים: 'אה, בטח, אופנהיימר'. בכלל לא אכפת לי שנגעלים מהסרטון, העיקר שהנושא עולה לתודעה של כולם. כולם רואים אנשים שדופקים על הדלת של מי שלא חושב כמוהם, ושמדליקים איתו חנוכייה. נו, אולי סוף סוף אתה בא השנה?".
3
אז באתי. לא בגלל אלא למרות הקמפיין. ביום ראשון השבוע, בשבע בערב, נר שמיני של חנוכה, מצאתי את עצמי בשכונה שקטה ויוקרתית בגוש דן עם שניים מילדיי, שלל "ערכות חנוכה" של 'קרוב ללב' ועם הלל, כמובן, שגר באזור כחלק מגרעין תורני.
התחושה הראשונית שלי – ובעצם התחושה שתלווה אותי כל הערב – הייתה מבוכה. למה לדפוק על דלתות של אנשים זרים? למה להכניס את עצמי לפדיחה כזאת? ומה יקרה אם יחשבו שאני נודניק? אבל הלל, כרגיל, לא ראה בעיניים. "תחשוב שמישהו איבד מעיל", הוא אמר, "לא היית הולך אליו בביטחון עצמי ואפילו בשמחה כדי להחזיר לו את המעיל שלו? בבתים האלה", אמר והצביע על הווילות רחבות הידיים ועל הבתים המפוארים שסביבנו, "גם איבדו משהו. אתה הולך עכשיו להחזיר להם את האבדה, את מה ששייך להם".
ועוד לפני שהספקתי לעכל את המשל החזק הזה הוא כבר צלצל באינטרקום שלידינו והכריז בחגיגיות: "חנוכה שמח, זה השכנים שלכם!". בשניות שבהן חיכינו למענה, הוא לימד אותי את הטיפ הראשון: "אני תמיד מציג את עצמי קודם כשכן. זאת האמת, ואף אחד לא טורק את הדלת לשכנים. אתה לא איזה נודניק שאוסף כסף, אתה שכן. לשכן פותחים את הדלת".
נכנסנו פנימה לחצר, ועד שפתחו לנו את הדלת הוא שם את הילדים מקדימה, תוך שהוא ממשיך אל הטיפ השני: "הילדים תמיד בפרונט. מי לא מתחבר לילדים?". את שלושים הדקות הבאות בילינו בחברתם של מורה נחמדה לספרות ושל בעלה המהנדס, הזוג מכניס האורחים שגר מעבר לדלת הראשונה. הפער בין תחושת הזרות והפחד רגע לפני הדפיקה בדלת, לבין הקסם והחיבור ברגע שאחרי – היה אדיר. בסוף הפגישה הלל לקח את מספר הטלפון שלהם, כדי לתאם סעודת שבת בביתו בקרוב.
אה, ומה עם ההדלקה? קצת "התאכזבנו" לגלות שהם כבר הדליקו חנוכייה לפני שהגענו, אבל נדמה לי שהם, וגם אנחנו, מזמן לא ישבו למפגש מהסוג הזה. דיברנו על חנוכה ועל חינוך ועל סופגניות ועל דיאטות ועל מה לא.
כשיצאנו משם, ראינו ילד בן 11 בערך נוסע על סוג של סאגווי משוכלל, ונופל ממנו, מול עינינו. ניגשנו אליו כדי לעזור לו לקום, והוא הסתקרן מאוד. "חנוכה שמח, מי אתם?", שאל בעודו רוכב איתנו בחזרה אל תוך ביתו, קצת צולע. סיפרנו לו על הארגון והוא התלהב ונורא רצה שנדליק ביחד נרות, אבל כשהגענו לבית שלו (שנראה יותר כמו טירה), גילינו שההורים לא שם. הלל חתך מיידית. "אני לא רוצה שההורים שלו יחזרו וירגישו שמישהו חדר לפרטיות שלהם ושידל את הילד שלהם למשהו, אפילו אם המשהו הזה הוא חנוכייה", הוא לחש לי. וואלה, צודק. אז דיברנו קצת עם הילד, ראינו שהברך שלו בסדר והשארנו לו ערכה. הוא הבטיח בהתלהבות להדליק חנוכייה עם ההורים בהמשך הערב.
4
האמת? בשלב הזה הרגשתי שעשינו מספיק ורציתי לחזור הביתה, אבל הלל לא ויתר והילדים כבר נסחפו לגמרי. "תזכרו, כאן גרים בנים של אברהם, יצחק ויעקב!", הכריז לפני שדפקנו על הדלת הבאה. נפלנו על עוד משפחה מקסימה, שהדליקה חנוכייה כבר מזמן אבל נהנתה מאוד לשבת איתנו. למרבה ההפתעה, הם פשוט שמחו שסופסוף מישהו בשכונה הזאת דופק להם על הדלת. "נו, אז אולי תספרו לנו מי עוד גר ברחוב הזה? אנחנו פה כבר עשרים שנה, אבל בשכונה הזאת כל אחד חי לעצמו, ואנחנו לא כל כך יודעים מי השכנים", אמרו. נפרדנו מהם בחום לא לפני שהלל סגר גם איתם על סעודת שבת משותפת בקרוב.
ידעתי שהנפילה תבוא, והיא אכן הגיעה בבית הבא. הבחור שפתח לנו את הדלת כמעט זרק אותנו פיזית בבעיטה. אני אפילו לא יודע למה. זה לקח לו שתי שניות, וזה היה מעליב מאוד. ראיתי בכך אות משמיים להפסיק כבר, אבל הלל ושני הפעילים החדשים והנמרצים של 'קרוב ללב' (הילדים שלי) כבר היו בדלת הבאה, שם אמרו לנו "אבא עוד לא חזר מהעבודה, תבואו עוד רבע שעה".
המשפחה הבאה בתור הייתה באמצע מסיבת חנוכה משפחתית. בעל הבית הוא איש עסקים צעיר ומצליח מאוד (איך אני יודע? אם הייתם רואים את הבית שלו לא הייתם שואלים את השאלה המיותרת הזאת) ואשתו היא עורכת דין במשרד גדול שמאסה במקצוע ועברה, מתוך תחושת שליחות, להיות מורה של כיתה א' (!). הרגשתי תקוע לגמרי, למרות שהלל ניהל שם שיחות ערות שנגמרו בחיבוקים ובהחלפת מספרי טלפון, כמובן. האם יש בשנה מספיק שבתות כדי לארח לסעודה את כל האנשים האלה? אחד הנוכחים, אגב, לא הסתפק בהזמנה לסעודת שבת ובירר עם הלל איפה יוכל להצטרף לשיעור תורה קבוע, כמו שמזמן רצה.
כשחזרנו אל המשפחה הקודמת, התברר שהאבא כבר חזר מהעבודה אבל הם מרדימים עכשיו את הילדים. "תבואו מחר", הם אמרו, ואני כבר דמיינתי את הלל מתייצב שם מחר עם ערכת חנוכייה משודרגת שכוללת נר תשיעי.
5
"המבצע הוכתר בהצלחה", הכריז הלל לפני שנפרדנו והסביר: למעט אותה כמעט-בעיטה, התקבלנו בכל מקום בשמחה ובסקרנות, ואפילו בהתלהבות. אנשים רוצים קשר. תראה כמה סיפורים שמענו לאורך הערב על סבא שהיה רב, ועל סבא של סבא שהיה אדמו"ר, ועוד ועוד אנקדוטות שקשורות ליהדות ולמסורת. ובנוסף לכך, התברר בעצם שכולם מדליקים חנוכיות. אשריכם ישראל. ואם זה כך בשכונה צפונית-אשכנזית-עשירה, קל וחומר בכל מדינת ישראל. וחוץ מזה, נוצרו כאן המון חיבורים חדשים, שאולי עוד יתפתחו לקשרים משמעותיים.
חזרתי לרכב מהורהר. היה באמת מרגש, אבל לא בטוח שאני החייל למשימה הזאת. לכל אחד יש את התפקיד והשליחות שלו בעולם הזה, ולדפוק על דלתות של זרים זה לא בדיוק אני. כנראה נולדתי לכתוב בעיתון על אנשים שכן נולדו לדפוק על דלתות.
ובכל זאת, בדרך הביתה, כשנכנסתי לתחנת דלק ברמת אביב, פתאום גיליתי שאני מסתכל אחרת לגמרי על המתדלק. ממש רציתי לגשת אליו ולדבר איתו על חנוכה, וגם לבדוק אם כבר הדליק נרות הערב (הוא לעומת זאת בעיקר רצה לבדוק לי שמן ומים). כך הרגשתי גם ביחס למוכר ב‑yellow באותה תחנה. כנראה שאם אתה יוצא למבצע כזה, אפילו חד פעמית, אפילו לשעה וחצי, זה הופך להיות סוג של טבע שני. אתה מפתח מודעות כלפי האחר וכלפי מצבו.
עברו כמה ימים וזה עדיין לא עבר לי, ולו רק בגלל זה אני ממליץ לנסות. שלא לדבר על החוויה שעברה על הילדים, שלא מפסיקים לספר ולשחזר. אגב, הלל כבר צלצל השבוע כדי לשאול כמה ערכות של פירות להזמין בשבילי למבצע ט"ו בשבט.
לתגובות: [email protected]
