זהו יום אפוף משמעות בשביל מי שמקושרים לצדיקי בית רוז'ין בעבר ובהווה.
כאשר שלומי גרינבלט התגורר בתל אביב, הוא התוודע בבית הכנסת שליד ביתו לתאריך ג' בחשוון. לאחר השיעור הביא מאן דהוא דגים, מציות ויין, ולפשר שאלתו של שלומי הסביר לו לראשונה שהערב מציינים את היארצייט של הרבי מרוז'ין.
מאותה שנה החל שלומי להקפיד להשתתף בסעודות ג' חשוון, בתחילה בלי לדעת דבר מה על רבי ישראל. ואם לא היה באותה עת במקום מסודר, דאג לציין את התאריך במאכל ובמשקה ולהזמין חברים לציון היום הקדוש.
כעבור שנים רבות, בנו הבכור רכש בעבורו ספרים נדירים מאמרותיו של רבי ישראל מרוז'ין, מלווים בסיפורים שנאספו מאז פטירתו, החושפים מעט מעולמה של חסידות רוז'ין. הכתובים הללו קשרו אותו יותר פנימה.
הצעד המשמעותי הבא היה ההיכרות עם בית הכנסת הוסיאטין. שנים לאחר שעזב שלומי את תל אביב, הופתע לשמוע כי ברחוב ביאליק, סמוך לבית המשורר ובית העירייה הישן, ממשיכים להתקיים מניינים כסדרם בבית הכנסת שבו קבעו את מושבם אדמו"רי הוסיאטין, צאצאיו של רבי ישראל מרוז'ין. זה היה תמוה, כי האדמו"ר האחרון לבית הוסיאטין הלך לעולמו לפני עשרות שנים, וגם בסביבה כבר לא התגוררו חסידים, בוודאי לא חסידי הוסיאטין.
וכך היה מגיע לבית הכנסת מדי כמה חודשים ממרחקים, למשש את הדופק ולשאוב משם כוחות. היה משהו מיסטי בהמשכיות החיים במקום נגד כל היגיון. בין השאר נערכה מדי שנה סעודת היארצייט הקבועה בג' בחשוון.
מאחר ששמר על קשר עקבי, ידע כי המקום עתיד להינעל ולשנות את ייעודו. נודע לו כי הבניין היה שייך למשפחה שהעניקה לפני עשרות שנים את השימוש במקום לתקופה מוגבלת של חמש עשרה שנה, אך היה מי שרצה שתקופה זאת תתארך לשבעים שנה.
כל מי שהיה בעניינים ידע שתאריך הסגירה קרב, אך כדרכן של חסידויות רוז'ין והוסיאטין, הפרטים היו עמומים. אף אחד לא ידע מתי ואיך יקרה הדבר.
חגי תשרי בשנת תשע"ג חלפו, ג' בחשוון התקרב, ושלומי התכונן להגיע. באותה עת עבד בחנות למיני מאפה, היכן שהוא בין שכונות בית ישראל וגאולה בירושלים. בערב היארצייט הגיע מחליפו בשעה מאוחרת, ובגלל שלא היה לו רכב, החל לרדת מירושלים באוטובוס בלי לחשב את השעה הקבועה לסעודה הקצרה, שנערכת מיד בתום תפילת מעריב.
דבר לא היה בשליטתו באותה שעה. אפילו לא ידע מתי תתקיים התפילה. פקקי התנועה התמשכו, ולאחר שעות של טלטולים ניצב בפתח בית הכנסת התל-אביבי בדיוק בשנייה שבה התחילה תפילת ערבית!
זה לא היה מופת גדול ומסעיר, אבל הוא חדר לעומק לבו של שלומי.
מיד לאחר התפילה הונחו העוגות והמשקה. המתפללים ישבו וסיפרו סיפורים על הצדיק ועל פועלו. עולם האגדה החסידי מתאר את רבי ישראל בעיקר בהקשר של גינוני מלכות, אבל המעגל הקרוב לעולמה של רוז'ין רואה את הדברים בצורה שונה ומגוונת יותר. מתי המעט ששהו במחיצת האדמו"רים ידעו כמובן שרבי ישראל אכן ראה את עצמו כנשיא ומלך במובן הפנימי, בתקופה שבה הפזורה היהודית באזור הולדתו וברחבי רוסיה הייתה דווקא בשפל המדרגה, נאנקת תחת שלטון צארי מנשל ומשפיל. עוד סיפרו כי רבי ישראל עודד את החסידים לספר סיפורי צדיקים וראה בכך חשיבות רבה. הוא הדגיש בשיחותיו את עמלו הרב בהעמדת בניו כמנהיגים רוחניים שיפיצו את דרכו והשקפתו.
לשלומי היה ברור שזאת גם בקשתו לחסידיו: לעמול על מנת לסייע לצאצאיו הקדושים שיעצימו את הישגיהם הרוחניים של הוריהם לטובת כלל ישראל. הרי רבי ישראל היה מתפלל להשפיע חוכמה לפשוט שביהודים והיה משתוקק ליהודים נבונים.
השאלה שריחפה באוויר הייתה: מדוע לרוב חסידויות בית רוז'ין אין המשך כיום?!
שלומי הרגיש שהתשובה נעוצה בכך שאנו חיים מזה זמן רב בחברה דתית מאוד מגזרית, קבוצות והשקפות שאינן מתקרבות זו לזו, מתחנכים במוסדות נפרדים ונישאים בתוך המגזר. זאת לעומת רבי ישראל ובניו שראו עצמם ככלל ולא כמגזר. לכן העריך שרובם של האדמו"רים, למרות ששרדו את המלחמה, בחרו לחדול ולהשפיע במרחב שהשתנה. ועוד הרגיש בבירור שהאדמו"רים תבעו קומה רוחנית גבוהה מהחסידים כתנאי בלתי כתוב, ובעיקר לכבד את הזולת באופן בלתי מתפשר.
לאחר כמה חודשים הוצא צו הפינוי לבית הכנסת. היה זה היארצייט האחרון בבית הכנסת הוסיאטין לאחר כשבעים שנה.
למרות התוגה על צו הפינוי, היה שלומי מאושר על כך שהצליח להיות בבית הכנסת, נגד כל סיכוי, כשם שהוא עמד על תלו בניגוד לכל היגיון.
במשך שבע עשרה שנה לא ויתר על ציון היום, והרגיש כעת במוחש כי האדמו"ר, רבי ישראל, גמל לו על כל השנים הללו, וממש המתין עד הגעתו למפתן בית הכנסת.
מה שהיה הוא שיהיה ברוז'ין - הקדושה, הסוד והפשטות דרים בכפיפה בלתי מסתברת, בניגוד גמור לעולמנו המוחצן והשטחי.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il