ועדת שטרום להגברת התחרותיות בתחום הבנקים, שמונתה בידי שר האוצר משה כחלון ונגידת בנק ישראל קרנית פלוג, הציגה השבוע (שני) את דו"ח הביניים שלה.
במרכז ההמלצות נמצאת הדרישה לחייב את בנק הפועלים ובנק לאומי למכור את חברות האשראי ישראכרט ולאומי קארד באופן מיידי. לאחר מכירת חברות האשראי, כך על פי התוכנית, כעבור ארבע שנים, ייבחן האם גם הבנקים דיסקונט והבינלאומי ייאלצו להיפרד מחברת האשראי כ.א.ל שבבעלותם. המטרה היא שחברות האשראי יהפכו לספק אשראי אלטרנטיבי, ויתחרו בבנקים כספקי אשראי ללקוחות הפרטיים.
תחרות תמיד נשמעת טוב, אולם למרות זאת נדמה לי שגם אם ההמלצות תיושמנה, כדאי לחכות עם החגיגות. ניתוח זהיר של השוק עשוי ללמד שהסיכוי שהאשראי לצרכנים יוזל באופן משמעותי אינו גבוה.
כדי להבין מדוע חברות האשראי יתקשו להעמיד אשראי זול צריך להיזכר כיצד פועלת המערכת. העיקרון של העמדת אשראי, כלומר מתן הלוואה, הוא פשוט. גוף פיננסי מגייס כסף מפלוני בריבית X, ומלווה אותו לאלמוני בריבית Y. ההפרש בין Y ל‑X הוא הרווח של הגוף הפיננסי. בפועל כמובן שהגיוס הוא מהרבה פלונים וההלוואה היא להרבה אלמונים, אבל העיקרון נותר אותו עיקרון.
לבנקים יש מקור כמעט בלתי נדלה של כסף, בעלות גיוס נמוכה מאוד: פיקדונות הציבור. העניין הוא שרק לבנקים מותר לקבל פיקדונות מהציבור. חברות האשראי תצטרכנה לעומת זאת ללוות את הכסף בצורה של הנפקת אג"ח, וכמעט בטוח שעלות הגיוס תהיה גבוהה מעלות הריבית על הפקדונות בבנקים. משמעות הדבר היא שחברות האשראי יתקשו להפוך לשחקן שיכול באמת להתחרות בבנקים המסחריים באטרקטיביות של האשראי.
בנוסף לכך, גם אם יתווספו לשוק מעמידי האשראי, כלומר נותני ההלוואות, עוד שניים או שלושה שחקנים, זה לא ישנה ככל הנראה את אופיו. כפי שכולנו יודעים, כדי ליצור תחרות לא מספיק לדאוג שיהיו מתחרים, צריך לגרום להם לרצות להתחרות. בשלב זה לא ברור איזה תמריץ יהפוך את השוק מאוליגופול לתחרותי.
שאלה נוספת קשורה לתוצאת לוואי שצפויה להיות לרפורמה: מאמצי שיווק אגרסיביים של אשראי ללקוחות. סביר להניח שהתחרות בענף לא תגרור ריביות אטרקטיביות מדי, אבל כן תגרום לנו לראות הרבה יותר פרסומות שיפתו אותנו לקחת הלוואות שמטרתן היא צריכה. נכון להיום, הישראלים הם באופן כללי ציבור שלא לווה הרבה. רמת המינוף שלנו היא נמוכה יחסית, ואם מוציאים מהמשחק הלוואות לדיור (משכנתאות) היא אפילו נמוכה באופן בולט. התכונה הזאת אינה רעה בהכרח, אולי אפילו ההפך. בכלל לא בטוח שהפיכת עם ישראל לעם שלווה עוד ועוד בשביל לקנות מכונית חדשה או לצאת לחופשה חלומית תתרום למשק. דווקא רמת המינוף הנמוכה היא אחד מגורמי היציבות של המשק הישראלי.
ילדים זה ברכה?
יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה החדש, פרופ' אבי שמחון, הפך השבוע שלא בטובתו לכוכב התורן של מתקפות החרדים.
האקדמאי שהגיח לזירה הציבורית להופעת אורח במחצית השנייה של הקדנציה של שטייניץ כשר האוצר, הפך השבוע לגרסה מודרנית של פרעה הרשע, אבי גזרת הבנים. עם זאת, יש לציין ביושר ששמחון הביא על עצמו חלק ניכר מהמתקפה כאשר הגדיר בעבר ביותר מריאיון עיתונאי אחד ריבוי ילדים כ"חטא".
שמחון עצמו, אם כך, אולי זכה ביושר במתקפות, ובכל זאת, לפני שממשיכים במתקפה, כדאי להבחין רגע בין טענותיו העובדתיות של שמחון ובין גישתו הערכית. נתחיל ברשותכם בחלק העובדתי. שמחון טוען טענה פשוטה, אבל לפני שנפרט אותה ניזכר בכמה מושגים. תמ"ג = סך הערך של כל המוצרים והשירותים המיוצרים בשטח המדינה. תוצר לנפש = הנתון הקודם כשהוא מחולק במספר התושבים. התוצר לנפש הוא הנתון המרכזי המשפיע על רווחת התושבים של כל מדינה, משום שמה שאנחנו מייצרים זה מה שיש לנו.
לטענתו של שמחון, בהשוואה עולמית ישראל היא מדינה מאוד מתקדמת. קטר הצמיחה שלה חזק באופן מדהים. אך למרות זאת, ישראל לא מצליחה להקטין את הפער בתוצר לנפש ונשארת במקום גרוע בשולי המדינות המפותחות.
התשובה לשאלה כיצד זה קורה, שאותה מכנה שמחון "הפרדוקס הישראלי", היא לטענתו "שיעור ריבוי טבעי גבוה", ובשפת העם: הרבה ילדים. שמחון מראה על מודל הצמיחה של סולו, כיצד הריבוי הטבעי מקזז את צמיחת התמ"ג כך שהתוצר לנפש עולה מעט מאוד. אבל עזבו לרגע מודלים, זה הרבה יותר פשוט. אם התמ"ג גדל וגודל האוכלוסייה לא משתנה, הרי שהתוצר לנפש יעלה. אם מספר הנפשות יעלה במקביל לגידול בתוצר, גידול התוצר לנפש יואט.
האחראים לריבוי הטבעי הגבוה בישראל הם, מהקל אל הכבד, יהודים חילונים (קצת יותר מהנורמלי), יהודים דתיים (יותר מהנורמלי), ערבים (הרבה יותר מהנורמלי), חרדים (הרבה הרבה יותר מהנורמלי). שמחון טוען גם לקשר בין גובה קצבאות הילדים לריבוי ילדים, ומביא לכך ראיות מסוימות, אם כי לטעמי לא חזקות במיוחד.
החלק השני של טענת שמחון הוא כאמור ערכי. מאחר שהתוצר לנפש הוא האחראי המרכזי לרווחת האזרחים, ומאחר שהריבוי הטבעי הוא זה שמעכב את צמיחת התוצר לנפש, הרי שריבוי ילדים הוא "חטא", כהגדרתו.
מתקיפיו של שמחון לא הבדילו כמובן בין שני חלקי טענתו (והאמת, זה קצת גם באשמתו). אבל התייחסות אמיתית לטענות מחייבת להפריד בין החלקים. מי שיודע להפריך את החלק העובדתי בטענותיו של שמחון מוזמן כמובן לעשות זאת. מי שחולק על המסקנה הערכית מבלי לחלוק על העובדות, צריך כמובן להסביר איך מסקנתו הערכית מתמודדת עם המציאות. לקלל את שמחון בקללות התנ"כיות "פרעה" ו"עוכר ישראל" אינו תחליף להתמודדות אמיתית עם טענותיו.