בימין רוגזים על הנשיא ראובן ריבלין, ופתאום מישהו נזכר שמדובר בעסקן בינוני שעלה לגדולה.
גם לי יש ביקורת על הנשיא שאותה אפרט בהמשך, אבל אין לשכוח שמדובר היה במועמד האפשרי היחיד שהוצע לנו.
האם מישהו היה מעדיף שפואד בן אליעזר יהיה הנשיא? אני מקווה שתוכח חפותו ויימצא הסבר מניח את הדעת לדולרים שבכספת, אבל לא היינו רוצים להגיע למצב שבכל בית כלא יש סוויטה נשיאותית.
לגבי מאיר שטרית, האם מישהו סבור שמצבנו היה טוב יותר אם איש קדימה-התנועה היה מגיע למשכן הנשיא? אפשר להיות בטוחים שהוא לא היה מטריח את עצמו כמו ריבלין לחברון, לאלון מורה ולמחוזות אחרים שמבחינת השמאל הם מעבר להרי החושך והחשיכה. אם יש למישהו טענות, שיגיש אותן לנתניהו - שלא נערך בעוד מועד עם מועמד מתאים לנשיאות.
אין לי בעיה שהנשיא ריבלין ייתן פה ושם קריצות לשמאל. הוא נשיא של כו‑לם, גם של אלה שבחרו במתחריו על המשרה. יש לנשיא חובה לקרב את אלו שהובסו בבחירות לכנסת ולמנוע מהם תחושת ניכור כלפי השלטון. הנשיא עזר ויצמן, שהפך ליונה שביונים, בכל זאת הנעים לנו כאשר העיר שהסכם אוסלו ב' עבר על חודו של מיצובישי (רכב השרד שהוענק לסגן השר אלכס גולדפרב בתמורה לעריקתו מצומת לקואליציה של רבין) וחסר לגיטימציה ציבורית.
אינני רואה פסול גם באמירתו של הנשיא שישראל חייבת לשפר את התשתיות בשכונות הערביות של ירושלים. מי שמאמין שעלינו לדבוק בתוכנית הטרנספר ותו לא זכאי להתרעם. מי שמאמץ את תוכניתו של אורי אליצור ז"ל לסיפוח מלא של יהודה ושומרון, או של נפתלי בנט להסתפק בסיפוח שטחי C, חייב להעניק לאוכלוסייה הערבית תנאים סבירים - ולא רק מבחינת תשתיות אלא גם בהיבט הביטחוני. אנחנו לא מעוניינים במובלעות שהמשטרה לא נכנסת אליהן, וגורמים אחרים מספקים בהן חוק וסדר בדרך מאפיוזית.
מה שכן, מאמר שמופיע בעיתון יוקרתי כמו הוושינגטון פוסט חייב להיות מתואם עם משרד ראש הממשלה. הנשיא לא מנהל מדיניות חוץ פרטית. גם ההצעה שזרק הנשיא ריבלין על קונפדרציה בין ישראל לפלשתין הייתה אומללה. בניגוד למשטר פדראלי, משמעות המושג קונפדרציה היא שכל מדינה ששותפה בקונפדרציה פועלת על דעת עצמה, ורק במקרה של הסכמה ביניהן הן יכולות לפעול במשותף. המילה קונפדרציה היא מכבסה למדינה פלשתינית עצמאית, אך יוצרת אשליה מסוכנת כאילו נותרת בידי ישראל השפעה כלשהי.
הנשיא הופיע בוועידת עיתון 'הארץ' בניו יורק. גם הג'רוזלם פוסט עורך כנסים בארצות הברית, אבל הוא בדרך כלל דואג להרכב מאוזן. בוועידת 'הארץ' ציפי לבני כיהנה כסמן ימני - לצד איימן עודה, סאיב עריקאת ומשתתפים נוספים שרואים עין בעין עם סדר היום של 'הארץ' וממשל אובמה. נשיא ארצות הברית, שבסוגיית הגרעין האיראני פעל בשרירותיות ועקף את הקונגרס, שיבח את העיתון על תרומתו לדמוקרטיה הישראלית, והשגרירה באו"ם סמנטה פואר דיברה על סכנת ההתנחלויות.
לא היה מדובר בוועידה, אלא יותר במעין התכנסות של ממשלה גולה. לכן אסור היה לנשיא ריבלין להסתפק בכך שלא שובץ בפאנל עם נציג של שוברים שתיקה. היה עליו להדיר את רגליו מכנס שכל תכליתו היא ניגוח הממשלה.
הילה שהייתה לרועץ
אני מציע לפוליטיקאים ולשב"כ להימנע מהאמירה שחוזרת על עצמה לאחר כל פיגוע – כוחות הביטחון ישימו את ידם על המפגע.
לכוחות הביטחון הישגים מרשימים בלכידת מפגעים, ולפעמים הפענוח מתבצע בתוך שבוע או אפילו פחות. אולם יש לזכור שחקירת פיגוע במציאות איננה תואמת את המתווה של סדרת טלוויזיה אמריקנית - שבה ביצוע הפשע, הפענוח ואפילו גזר הדין מתכנסים לתוך רצועת שידור של חמישים דקות. במקרים מסוימים פענוחם של פשעים קטלניים במיוחד אורך זמן.
קחו לדוגמה את סיפור הצלף מוואדי חרמייה. במרץ 2002 המחבל קא'אד חמאד רצח עשרה חיילים ואזרחים ב‑25 יריות וחמק. רק באוקטובר 2004 הוא נתפס באקראי. ישנם גם פיגועים שלא פוענחו מעולם, כגון הרצח המזוויע של שני הנערים מתקוע, יוסף אשרן וקובי מנדל הי"ד. רוצחיהם עדיין מהלכים חופשי, וכמוהם רוצחי יהודים נוספים.
ההילה המוצדקת של השב"כ גורמת לכך שבמקרה שהקורבן הוא ערבי יש ציפייה שהאחראים יילכדו מיידית. אם אין מעצרים, או אם המעצרים מניבים רק חשודים בלי ראיות מספקות להגשת כתב אישום, ישראל נחשדת בטיוח המעשים ובאפליה בין דם יהודי לדם ערבי. לכן גם המדינה וגם השב"כ נתונים כעת ללחץ להביא לכתבי אישום. מוטב שהמדינה תפרסם ספר שחור על פיגועי טרור נגד יהודים שטרם פוענחו. אולי זה יפגע קצת בהרתעה, אבל מצד שני זה גם עשוי להפחית את הדחף לחפש קיצורי דרך, בחסות כבוד השופט סאלים ג'ובראן.
עיקרון אי-הוודאות
מתווה הגז הופך לעובדה מוגמרת, אלא אם בית המשפט העליון יחזור לימי האקטיביזם בריבוע של אהרון ברק. השדרנים שהפכו את הנושא למסע צלב ייאלצו למצוא סוסים חלופיים לרכוב עליהם.
בוויכוח הזה נאמרו המון שטויות, כגון הטיעון שנתניהו אינו יכול לחייב בהחלטותיו את הממשלות הבאות. כאילו שהסכמי אוסלו לא היו מחייבים את הממשלות הבאות במקרה שהפרטנר לא היה מפר אותם.
בכל הנוגע למתווה הגז, מה שוודאי הוא שאין ודאות. כאשר החלו הדיונים לגביו מחיר הנפט היה יותר ממאה דולר לחבית, והיום עומד המחיר על מתחת ל‑40 דולר. מצרים עברה משלטון מובארכ לאחים המוסלמים ולגנרל אל-סיסי. טורקיה של ארדואן הייתה אז שותפה כלכלית חשובה של רוסיה. הרוסים החלו לבנות בטורקיה כורים גרעיניים, וצינור גז רוסי דרך טורקיה עמד לספק אנרגיה לאירופה. היום הדברים נראים אחרת.
הסכם, אפילו בלי שיניים, אשר יחייב את מדינות המערב והמדינות המתעשות כמו סין והודו לגבי צמצום פליטת דו תחמוצת הפחמן לא נראה אז באופק, והנה הסכם כזה התקבל.
אבל עם כל הקושי של אי הוודאות, עדיין עדיף להיות עם אוצרות גז מניבים מאשר בלעדיהם.