צריך להיות הראשון שיתמוך בחופש הביטוי של ערוץ 20. הנשיא ראובן ריבלין
צריך להיות הראשון שיתמוך בחופש הביטוי של ערוץ 20. הנשיא ראובן ריבליןצילום: פלאש 90

בדף הפייסבוק של ערוץ 20 התפרסם פוסט שתקף את נשיא המדינה על השתתפותו בוועידת 'הארץ', שבה השתתפו גם נציגי 'שוברים שתיקה' - ארגון שעוסק בהבאשת ריחה של ישראל בעולם ובהוקעת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה.

הביקורת נכתבה בשפה חריפה ונשזרו בה ביטויים כמו "חצייה של קו אדום" ו"ביזיון למוסד הנשיאות". ריבלין הואשם ביריקה בפרצופם של חיילי צה"ל, ובכך שהוא מייצג את עצמו במקום את עם ישראל. גם אם הכול נכון, כשמדברים על נשיא המדינה נהוג להתנסח במילים יותר עדינות ומנומסות.

כל זה לא מצדיק אפילו עשירית מהמתקפה התקשורתית והציבורית על ערוץ 20. בניגוד לדבריו של גדעון סער שצוטטו ב'ידיעות אחרונות', לא מדובר ב"מסע הסתה שיטתי ומופרע". ביקורת בוטה אך לגיטימית – כן; הסתה בלתי לגיטימית - לא. ובטח שלא "מתירים את דמו" של ריבלין, כניסוחה המשתלח של נועה רוטמן. היכן יש בדברים התרת דם? על רוטמן אפשר אולי לסנגר כמי שגם בחלוף עשרים שנה עוד לא התאוששה מהטראומה של רצח סבה, יצחק רבין. אבל אי אפשר להצדיק את ההחלטה של עורכי 'ידיעות' לתת פרסום בולט להשתלחות הזאת בעיתונם. נחזור ונאמר, בתקווה שזה ייקלט: להאשים בהסתה את מי שלא הסית – גם זו הסתה.

המתקפה התקשורתית הצולבת על ערוץ 20 איננה תמימה. באופן שיטתי, בכל פעם שהימין מקבל איזה פתחון פה תקשורתי צנוע, מנסים לסתום לו את הפה. כי באמת, למה שלרש תהיה כבשה? אם הוא רש, אז שיהיה רש עד הסוף. את ערוץ 7 סגרו תוך שבג"ץ מבטל חוק שחוקקה הכנסת להסדרתו. גם את פתיחת תחנת הרדיו המקומית של יו"ש, 'גלי ישראל', ניסו פעילי שמאל לטרפד בבג"ץ. את העיתון 'ישראל היום' ניסו לסגור בחקיקה מיוחדת. ערוץ 20 נמצא בתחילת דרכו, והמשך התפתחותו נתון לחסדי הרגולציה. ההתנפלות עליו נועדה למנוע ממנו להמריא.

בכלי התקשורת האחרים חוששים מתחרות, ובעיקר רוצים שוב למנוע מהימין פתחון פה. לא מזמן נטמן כאן בכבוד מלכים יוסי שריד, האיש שהכניס לשיח הציבורי ביטויים חריפים בהרבה מאלה שבהם השתמשו בערוץ 20. אבל לדעת השמאל, עיקרון חופש הביטוי נועד לשרת רק אותם. לא ייתכן שגם ימנים מעצבנים יזכו לחסות בצלו.

יש להניח שהנשיא ריבלין לא שבע נחת מדברי הביקורת עליו. אבל אם נותר בו משהו מריבלין הלאומי שבבחירתו תמכנו, ואם הוא ליברל אמיתי כפי שנהוג לומר עליו, הוא צריך להיות הראשון לתמוך בחופש הביטוי - גם של החלוקים עליו. במקום להיעלב עד עמקי נשמתו מטוקבקים משתלחים של גולשים ימנים, מוטב שיוכיח גדלות נפש וייצא להגנתו של ערוץ הטלוויזיה הלאומי היחיד שקיים כאן.

חקירה משולחת רסן

"הרצח בדומא, עם כל חומרתו, הוא לא אירוע טרור. נקודה". קביעה זו של ח"כ בצלאל סמוטריץ' נומקה בהרחבה במאמר של כ‑500 מילה שפורסם בגיליון 'בשבע' בשבוע שעבר, ובמאמר המשך ארוך יותר שפורסם בתחילת השבוע באתר ערוץ 7. "מי שזורק בקבוק תבערה על בית מגורים הוא טרוריסט. נקודה", כתב נפתלי בנט בציוץ טוויטר קצר, שניסוחו מעיד על היותו תגובה לדברי סמוטריץ'.

עו"ד בצלאל סמוטריץ' הוא משפטן בהשכלתו, אינטלקטואל בדרך חשיבתו, ובאופן נדיר הוא גם איש מעשה מוכשר. הוא מתאפיין באומץ ובדבקות באמת שגורמים לו לעתים לומר דברים שהם אולי נכונים, אבל לא נשמעים. חסרה לו תכונה חשובה לפוליטיקאי: הוא לא פופוליסט. הקביעה שלו שלא מדובר במעשה טרור מבוססת על תפיסה משפטית רחבה, שאותה נימק בשני מאמריו.

השר בנט אינו משפטן. הקביעה שלו שמדובר בטרור מבוססת כנראה על אינטואיציה, ולכן גם פורסמה כמשפט בודד ולא מנומק. הוא לא טרח לנסות להפריך את נימוקיו של סמוטריץ'. דבריו כוונו אל התקשורת ואל דעת הקהל - שהזעזוע משריפת פעוט ושני הוריו גורם להם להזדהות אוטומטית עם דבריו.

שורש הבלבול נובע מהמחשבה שהדרך העוצמתית ביותר להביע זעזוע מוסרי מפשע חמור היא להגדיר אותו כטרור. זוהי טעות. יש רציחות על רקע פלילי שהן פשע חמור ומזעזע, ועדיין אינן מוגדרות כטרור. הילדה רוז פיזם נרצחה בידי סבה ואמה, וגופתה הושלכה לירקון. זהו פשע נורא ומזעזע של פגיעה בילדה תמימה, רכה וחסרת ישע, ועוד בידי מי שאמורים לטפח אותה ולהגן עליה. מבחינה מוסרית הוא מזעזע הרבה יותר מרצח של חייל צה"ל בפיגוע דריסה. אבל הרצח של רוז פיזם אינו טרור, ורצח של חייל בידי מחבל הוא טרור. כשנפתלי בנט כתב שזורק בקבוק התבערה על הבית בדומא הוא טרוריסט, הוא כתב זאת מתוך הנחה שהזורק הוא יהודי. אם יתברר שמדובר בערבי שפעל על רקע של סכסוך חמולות, גם בנט יודה שלא מדובר בטרור.

אלה שמיהרו להגדיר את הרצח בדומא כמעשה של "טרור יהודי", לא עשו זאת רק כדי לבטא את חומרת המעשה ולהביע זעזוע מוסרי. הם רכבו על הזעזוע המוסרי של הציבור, כשמטרתם האמיתית הייתה להשיג את מה שהם שואפים לקבל כבר מזמן: סמכויות דרקוניות של חקירה בלי כפפות, כפי שאסור לנהוג בפושעים פליליים - אבל מותר לעשות לטרוריסטים. והם הצליחו. הפוליטיקאים והציבור קנו את הגדרת המעשה כטרור. וכך מתנהלת חקירת החשודים תחת צו איסור פרסום, בלי פיקוח תקשורתי, וכשהעצורים מנועים במשך שלושה שבועות מלהיפגש עם עורכי דינם. האינפורמציות שיוצאות מחדרי החקירה מדווחות על התעללויות פסולות בעצורים החשודים במעשה, וגם בכאלה שאינם קשורים למעשה אבל נחשדים כמי שידועים להם פרטים עליו. שמועות ממקורות שונים מדברות על כך שלחלק מהחשודים יש אליבי מוכח. ניהול החקירה תחת צו איסור פרסום אינו מאפשר את הבחינה המתבקשת של הדברים.

טרור או לא טרור, הסמנטיקה פחות חשובה מהמהות. הניסיון לגזור גזירה שווה בין הטרור הערבי לטרור היהודי הוא מופרך, ולכן גם אין הצדקה לחקור את הטרור היהודי, אם יש דבר כזה, באותם אמצעים דרקוניים שבהם נחקר הטרור הערבי. זכות השתיקה היא חלק חיוני מתהליך עשיית דין צודק, כמו גם זכות הייצוג על ידי עורך דין, או זכותו של חשוד לדעת במה הוא מואשם ולהתגונן נגד ההאשמות נגדו. ויתור עליהן הוא פגיעה בצדק גם כשמדובר במי שאשמתו ברורה, ובטח כשמדובר בחשודים בלבד שיש להם חזקת חפות.

העובדה שהזכויות הללו נשללות לעתים מחשודים פלשתינים מוצדקת רק משום שהטרור הפלשתיני הוא כה חמור בהיקפו ובתוצאותיו. רק מסיבה זו, כדי להציל חיי אדם רבים מאוד, מוצדק להילחם נגדו באמצעים משפטיים דרקוניים, גם אם לעתים הצדק הפרטי נפגע. גם שופטי בג"ץ השתמשו באבחנה זו כשהתירו להרוס בתי מחבלים ערבים ולא ראו בכך אפליה, למרות שבתיהם של יהודים רוצחי ערבים אינם נהרסים.

דברו איתי על טרור יהודי שמצדיק אמצעים משפטיים דרקוניים שכאלה לאחר שאלפי פלשתינים ייפלו חלל כתוצאה מטרור יהודי. דברו איתי על שלילת הזכות האלמנטרית של מפגש עם עורכי דין לאחר שפלשתיני יחשוש לנוע בלי נשק בשדות יו"ש פן יירצח; לאחר שבכל מרכז עסקים פלשתיני יוצב מאבטח שיוודא שאיש מהנכנסים אינו מחבל מתאבד; לאחר שכל חלונות רכביהם של ערביי יו"ש ימוגנו מאימת יהודים משליכי אבנים ובקבוקי תבערה; לאחר שמערכות השלטון, החינוך והתקשורת של היהודים יפיצו ללא הרף מסרים של עידוד ותמיכה בטרור. כאשר כל זה רחוק מלקרות, צודק מי שקבע שמה שמכונה טרור יהודי אינו אלא תופעת שוליים של הטרור הערבי. היקפה השולי אינו מצדיק מלחמה משפטית דרקונית, נטולת כפפות ושלוחת רסן, על חשבון עקרונות משפט הצדק וזכויות החשוד והנאשם.

אינני יכול לשלול לצערי את האפשרות שהחשודים או מי מהם או יהודי אחר אשם חלילה במעשה הנפשע בדומא. אבל הוודאות שמשדרים גורמי החקירה כבר לא מעוררת אמון. ככל שעובר הזמן וזולגת אינפורמציה כך הפקפוק הולך וגובר. את הרצח הזה יש לחקור באותה נחישות ובאותם כלים שבהם נחקר פשע פלילי חמור ומזעזע. לא פחות, גם לא יותר.

לתגובות: [email protected]